זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

מקובל שטיפול פסיכולוגי מתקיים בפגישות שבועיות בנות 50 דקות. מסגרת זו מתאימה לטיפול ברוב הבעיות המטופלות בפסיכותרפיה. 50 דקות מעניקות די זמן לזהות את מוקד הפגישה, לדון בה, לסכם ולסגור את הפגישה. השבוע שחולף עד לפגישה הבאה מאפשר למטופל לעכל את מה שהתרחש בטיפול ואת מה שנאמר בו, להתנסות במצבים נפשיים או בין-אישיים חדשים ולבחון את ההתמודדות עמם לאור הטיפול.

יחד עם זאת, יש בעיות נפשיות המעוררות מצוקה רבה שלא תמיד ניתן להכילה במסגרת טיפולית רגילה. דוגמאות למצבי טיפול כאלה כוללים מצבים בהם הטיפול מתמקד בזכרונות טראומה, כאשר הקשר הטיפולי מהווה משען יחיד לשורדת וכאשר המטופל מוותר על מנגנוני ההגנה שלו ועומד חשוף בטיפול מול מצוקה ממנה היה מנותק במשך שנים.

במצבים כאלה, מטופלים מוותרים, למעשה, על מנגנונים שסייעו להם לאלחש כאב נפשי והם נותרים, זמנית לפחות לבד מול הכאב הנפשי. ילדים לומדים לווסת את כאבם הנפשי בילדותם. הם לומדים, למשל, ששיר ערש מרגיע, שחיבוק הכרית או כיסוי בשמיכה מרגיע אותם ושכשהם נזכרים באחד ההורים ובאהבתם נשכחת החרדה שלהם. כאשר הבית אינו מקור לרכישת הזדמנויות להרגע ולווסת את הרגשות, עלולים ילדים הנתונים תחת דחק כרוני לגדול למבוגרים פגיעים, המגיבים בסערה נפשית למצוקותיהם והמתקשים להרגיע את עצמם. כשמבוגרים אלה באים לטיפול, הציפיה היא שלא ישתמשו באלכוהול או סמים כדי להרגיע את עצמם ושבו זמנית לא יפגעו בעצמם וילמדו לשאת מצוקה וגם לווסת אותה. אלא שלבד, בלי מודל חיקוי, בלי הזדמנות לחוות קשר מיטיב – המשימה עלולה להיות בלתי אפשרית. במיוחד במסגרת של פגישה טיפולית שבועית בת 50 דקות.

בהיעדר מסגרות אישפוזיות מתאימות לנפגעות טראומות ילדות הזקוקות לתמיכה אינטנסיבית, למשל, נקרא המטפל בטיפול הפרטני לספק את מערכת התמיכה הנחוצה בשלבים קריטיים בטיפול. אלא שהגברת תכיפות הפגישות הטיפוליות איננה תמיד אפשרית מבחינת לוח הזמנים של המטפל או האפשרויות הכלכליות של המטופל. יש הטוענים אף שהגברת תדירות הפגישות הטיפולית איננה תמיד משרתת את תהליך הצמיחה והעצמאות של המטופל, ואפילו עלולה לעודד רגרסיה או תלות במטפל. כאן נכנס עניין האינטרנט.

ההערכה היא שכיום יותר מ - 85% מבתי האב בישראל מחוברים לרשת האינטרנט אבל בעידן שבו כמעט לכל אדם יש סמרטפון, אחוז האנשים עם נגישות לדואר אלקטרוני וגלישה ברשת עשוי להיות אף גבוה יותר. האינטרנט יכול לאפשר מספר פתרונות ומשאבים עבור שורדות טראומה הנתמודדות עם מצוקה עזה.

  • בלוג אישי, אפילו בשם בדוי, עשוי לשמש פלטפורמה להבעה אישית וקשר עם קהל קוראים-מגיבים.

  • פורומים יעודיים לתמיכה באנשים סובלים מבעיות דומות עשוי להוות מסגרת תמיכה טבעית של "אחים ואחיות" לכאב הנפשי. פורומים כאלה עשויים להיות מועילים במיוחד לסובלים סוערים אם הם מנוהלים ומבוקרים בידי איש מקצוע מיומן.

  • הפייסבוק עשוי להפוך מקור ליצירת קשרי ידידות ותמיכה עם אנשי קשר, חלקם אולי כאלה שלעולם לא יוצר קשר פנים-אל-פנים עמם. עבור נפגעי טראומה החוששים מקשרים, חלופה זו עדיפה על בדידות מוחלטת ועשויה להיות שדה אימון בטוח ל"דבר האמיתי".

  • האינטרנט עשוי לפתוח צוהר למידע על דרכי התמודדות ומיומניות לוויסות רגשי המפורסם באתרים איכותיים כמו אלה של ארגונים מקצועיים ועמותות של מטופלים.

  • תוכנות תקשורת כמו סקייפ יכולות לאפשר קשר עם חברים גם כשקשה לעזוב את הבית. לפעמים המצוקה או הבלבלול עלולים להיות כה קשים, עד שמתקיימת הצדקה לערוך פגישות טיפוליות בסקייפ.

  • מטופלים רבים חשים צורך לשתף את המטפל באופן מיידי בביטוי מצוקה, בקריאה לעזרה, בהבעה של רגשוות, מחשבות, תגובות או בבקשות. הצורך הוא לעיתים תכופות "להוציא את זה החוצה" ולהפקיד את המסר אצל המטפל. כשהמטפל רואה מקום להרחבה כזו של התקשרות הטיפולית, ניתן לעשות זאת במסרונים לטלפון נייד או בדואר האלקטרוני. היתרון של הדואר האלקטרוני הוא שניתן לכתוב בו טקסטים ארוכים, להוסיף צרופות כמו חומרי יצירה (צילומים או ציורים) ולדעת, שכשאר המטפל יהיה פנוי, הוא יסקור את החומר ואולי יקרא את כולו וכשימצא לנכון יתכן שיגיב בקצרה בדואר חוזר או בפגישה הטיפולית.

נראה שהטכנולוגיה של רשת האינטרנט מאפשרת הזדמנויות טיפוליות חדשות שמן הראוי לשקול את התאמתן לסוגי טיפול שונים, ובמיוחד לבחון את יישומן בסיוע לנפגעי טראומה ולמטופלים אחרים שזקוקים לסיוע בוויסות רגשי בהתמודדות עם אתגרי החיים.

(שימו לב לקישוריות בפוסט זה שמובילות לכתבות בנושא זה בעיתונות האמריקאית).

חבר מושבעים בסטוקטון שבמדינת קליפורניה בארצות הברית פסק פה אחד כי הכומר מייקל קלי יהיה חייב לפצות את קורבנו בגין נזקים שגרם בשלושה מקרים של התעללות מינית. המתלונן שתבע את הכומר, רב סרן לשעבר בחיל האוויר האמריקאי נמצא בימים אלה בחופשת מחלה ממשרתו כטייס בחברת תעופה אזרחית, העיד שהוא נוצל מינית על ידי הכומר קלי בשנות השמונים ושרק לאחרונה נזזכר בהתעללות.  התברר שההתעללות הנטענת תוקפה על די קורבן שני שעדותו לא הובאה לידיעת חבר המושבעים. ההגנה הסתמכה על עדותו של ד"ר אלכנדר בודקין, פרופ' חבר לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד, שטען כי הזכרויות המתלונן הן בהכרח כוזבות משום שזיכרון מודחק שנחשף (recovered memories) הוא תופעה שלא התקבלה בצורה נרחבת על ידי הקהילה המקצועית-מדעית.  חבר המושבעים דחה את טיעוני ההגנה והכנסיה, שמיממנה לכומר קלי את ההגנה, הודיעה שאיננה רואה מקום לערעור. הכנסיה הגיעה להסדר עם באי כוח המתלונן ושילמה פיצויי נזיקין בגובה 3.75 מיליון דולאר. הכומר קלי, כך מדווח ה LA Times, ברח מארצות הברית, בעודו מבוקש לחקירות בפרשיות נוספות.

לאחרונה אנחנו מקבלים פניות בירור ביחס לטיפול בהפרעת דפרסונליזציה. הפרעה דיסוציאטיבית זו שתכונה במהדורה הבאה של ה DSM "הפרעת דפרסונליזציה-דראליזציה(‬depersonalization‪-‬derealization disorder‪,‬ DPRD), באה לידי ביטוי במצוקה הנובעת מניתוק מתחושות, מרגשות או מהסביבה, באופן שכל חווית הקיום מרגישה זרה ומנוכרת. חלק מהלוקים בבעיה חווים אומנם רגש ועשויים להביע אותו אבל הם מדווחים כי הם מרוחקים ממנו או מן החוויה וכי המציאות הפנימית והחיצונית פשוט איננה נחווית כממשית או אמיתית. האנשים הקרובים ללוקים בהפרעה תמהים לפעמים ביחס לתלונת בן המשפחה משום שהם רואים את היקרים להם מגיבים, לפעמים, בצחוק או עצב. מה שקשה לאנשים שאינם סובלים מן הבעיה להבין הוא שהבעת הרגש הזו נחווית כאילו היא שייכת לאחר – וזו בעצם מהות הסבל.

יש שתי סיבות ידועות עיקריות להיווצרות ההפרעה. האחת קשורה בחשיפה ממושכת לדחק כרוני, כמו למשל, דאגה מתמדת לבריאותו של בן משפחה או עמידה ממושכת בתנאי סיכון חיים. בתחילה, מקלה אמנם קהות החושים על המצוקה הכרונית אבל מנגנון הגנה זה יכול להפוך גם לפתולוגיה, אם הוא איננו נעלם כשהסביבה הופכת בטוחה או יציבה יותר. נתיב שני שעלול להפעיל את ההפרעה הוא שימוש בחומרים המשנים את המודעות כמו עישון מריחואנה או שימוש בסם אחר.

לא ידוע הרבה על המנגנונים במוח הנפגמים בהפרעה זו ולכן עדיין לא פותחה, עד כה, תרופה ספציפית שיעילותה בטיפול בבעיה הוכחה באופן משכנע. רק מחקר אחד מצביע על כך שצירוף של תכשיר נוגד דיכאון יחד עם תכשיר נוגד פרכוסים עשוי להועיל לחלק מהסובלים. כאשר ההפרעה מופיעה על רקע של דחק כרוני ומופיעה ביחד עם חרדה, ניתן להתערב בפסיכותרפיה שתכליתה הקניית מיומנויות התמודדות עם דחק וחרדה ומיומנויות עיגון וקרקוע כדי לסייע בהתחברות לגוף ולסביבה. יחד עם זאת, יש לציין שלא פורסם עד כה מחקר המעיד על יעילות שיטות אלה.

התקווה לסובלים מן הבעיה טמונה במחקרים הנערכים בימים אלה ובאלה המתוכננים עדיין. בצד התערבויות תרופתיות חדשות, נערכים ניסויים בביופידבק (לעירור ולא להרגעה) ובגריה מגנטית של המוח והתקווה שחלקם יניב תוצאות ברורות ומעודדות.

הקיץ הגיע ועמו תקופת החופשות. לאורך כל השנה, ובקיץ בפרט, יוצאים גם מטפלים לכנסים ולהשתלמויות וגם לחופשות לצורך התרעננות ו"הטענת מצברים". מטפלים זקוקים לחופשות ו"פסקי זמן" כמו כולם. על אף שנראה כאילו מטפלים יושבים כל היום על כורסאות נוחות ומשוחחים עם אנשים מעניינים לפרנסתם, כל שעה טיפולית היא אתגר מורכב בפני עצמו, עולם ומלואו של רגשות רבי עוצמה, קונפליקטים, כמיהות, כעסים ומצבי סיכון. זו עבודה מעניננת, אבל פסיכותרפיסטים עובדים בעבודה שוחקת, וללא לקיחת הפסקות תקופתיות למנוחה או השתלמות גובר אצלם הסיכון לשחיקה נפשית. במצב כזה, מעטים המטפלים המסוגלים עוד להיות לעזר למישהו.

על אף כל זאת, קורה שמטופלים מגיבים בעוצמה לידיעה שהמטפל/ת שלהם יעדר לזמן מה. תגובות המטופלים שונות ומגוונות וכולן בעלות תוקף ומשמעות. אין תגובות שגויות או נכונות ליציאת המטפל לחופשה. התגובות הן ייחודיות כמו שכל מטופל הוא ייחודי. יחד עם זאת, הנה כמה תגובות אופייניות:

הקלה – טיפול פסיכולוגי הוא לפעמים תהליך לא קל. הוא עלול להיות מפרך, מאתגר ולפעמים משעמם (למשל, כשצריך לתרגל מיומנויות חשובות). במקרים כאלה, הפסקה זמנית של הטיפול היא גם בבחינת יציאה מבורכת לחופשה של המטופלת. יחד עם זאת, אנחת רווחה גורפת מצד המטופלת עלולה להיות סימן לבעיות משמעותיות בקשר הטיפולי ואז יש מקום שתשאל את עצמה אם היא צריכה להאט את הטיפול? להגביר את הקצב שלו, לדבר על בעיות בקשר עם המטפל או על הבעיות האמיתיות המטרידות אותה.

אדישות – יש מטופלות שמקבלות את חופשת המטפל כל כך בקלות עד שמתעורר חשש לגבי משמעות הטיפול עבורן. הרי אם העבודה הטיפולית היא חיונית ומעוררת שינוי נפשי הרי שצפוי שהפסקתה הזמנית תחווה כמפריעה או אפילו יותר מכך. אם היעדרות המטפל היא באמת לא עניין גדול הרי שיש מקום לשאול אם לטיפול יש בכלל השפעה על המטופלת? האם יש "כימיה" בין המטופלת למטפל? האם היא מתגוננת ונמנעת מלעסוק בתכנים המשמעותיים, או שמא המטפל מנווט את הטיפול למים שקטים (אבל שאינם דווקא מחוז חפצה של המטופלת)?

רוגז – המטופלת עשויה להיות על סף פריצת דרך בטיפול, בעיצומו של משבר ביחסים או במצב נפשי גרוע בזמן ההודעה על היציאה לחופשה. התזמון הגרוע הוא מעצבן, במקרה הטוב. משום שהיציאה לחופשה, לרוב, אינה מתואמת עם המטופלת ועם צרכיה, זו היא התגובה השכיחה והמובנת ביותר להפסקה הזמנית והחד-צדדית בטיפול. אם ההודעה נמסרה למטופלת מבעוד מועד, חשוב לשוחח עם המטפל על מה היו התקוות ביחס למה שיקרה בטיפול אם המטפל לא היה יוצא לחופש ועל דרכים להתמודד עם האכזבה.

התמוטטות – יש מטופלים שהיעדרות המטפל נחווית על ידם כטראומטית ממש. קשר טיפולי עשוי להיות ,בתקופות מסויימות בחיי מטופלים, קו אספקה חיוני של ביטחון, תמיכה, נחמה ועידוד. מטופלים לא מעטים מגיעים לטיפול כשהם מבודדים מבני משפחה וקשרי חברה והקשר הטיפולי הופך עבורם למערכת יחסים משמעותית ביותר. הפסקה זמנית של הקשר עלולה לעורר חוויות נטישה קודמות, תחושות בדידות, אובדן, דחייה וייאוש. יש מטופלים החווים בעת כזו ספיקות בלתי נסבלים ביחס לשאלה אם המטפל בכלל ישוב לטפל בהם לאחר היעדרותו. על אףֿ המשבר שעוברים מטופלים כאלה בזמן חופשת המטפל, תקופה כזו עשויה גם להיות הזדמנות להיווכח שיש בכוחם לשרוד פרידה זמנית וכי ניתן לחדש את הקשר הטיפולי המיטיב גם אל נוכח האכזבה מהפרידה הזמנית הכפויה. חשוב במצבים כאלה לאתר את מערכות היחסים והמשאבים החלופיים שיכולים לעמוד לרשות המטופלת, כולל מיומנויות הרגעה וטיפוח עצמיים ולמצוא דרכים קונקרטיות או סמליות לשמירת הרצף בקשר הטיפולי גם בזמן החופשה.

לסיכום, פסק הזמן של חופשת המטפל מעניק למטופלים הזדמנות להרהר בתגובות דומות שהיו להם במצבי פרידה, להרהר במצב הטיפול ובנושאים שיש להעמיק בהם ולהתכונן לשוב למסע הטיפולי בכוחות מחודשים מייד עם שובו של המטפל מחופשתו.

8-5-12

מפעם לפעם אני מקבל פניה לארגן קבוצת תמיכה או פורום אינטרנטי לנשים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (C-PTSD) או לנשים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID). נסיבות מיוחדות יוצרות עבור נשים אלה בדידות מיוחדת.

רבות מהן נפגעו במשפחה - ועל כן, המשפחה איננה יכולה לשמש משאב לתמיכה.

לרבות מהן קשה ליצור קשר זוגי - ועל כן, זוגיות איננה יכולה לשמש משאב לתמיכה.

נפגעות רבות מתקשות להתפרנס - ועל כן, קשרי עבודה אינם יכולים לשמש משאב לתמיכה.

נפגעות רבות מתקשות להתפרנס - ועל כן, אינן יכולות להרשות לעצמן פעילויות תרבות ובילוי.

נפגעות רבות חוות תקופות של מצוקה עזה ומתמדת - ועל כן,  אפילו הפגישה הטיפולית השבועית איננה מספקת כמשאב לתמיכה.

בשנים האחרונות מופעל מאמץ סיזיפי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונשות מקצוע מובילות ליצור בית לנשים כאלה, שתהיה חלופה אישפוזית בעתות משבר, משום שאשפוזן במחלקות פסיכיאטריות מהווה עבור רבות מהן חוויה טראומטית לכשעצמה.

על אף הצרכים היחודיים ובדידותה של קבוצה זו, מסיבות רבות, קולן של נפגעות עם C-PTSD/DID לא נשמע. על אף שמדובר בקבוצה מוחלשת, אני תוהה אם אין מקום שנשים מקבוצה קלינית זו, ששרדו את התקופות הקשות בתהליך הריפוי שלהן יקימו עמותה של צרכניות שירותי בריאות ורווחה המתמודדות עם  C-PTSD/DID כדי להאבק על זכויותיהן ועל האינטרסים שלהן, כדי ליצגן בפני הרשויות וארגוני המטפלים, וכדי להשתתף בהפצת הידע והגברת המודעות בציבור מתוך היותן מומחיות-מתוך-ניסיון (experts-by-experience).

ארגון אחד כזה לפחות, מוכר לנו מתוך פעלויותינו בארגונים מקצועיים בינלאומיים. זהו ארגון בריטי בשם First Person Plural שנציגותיו מקיימות קשר עם ארגונים מקצועיים בריטיים ובינלאומיים וחלקן משתתף בכנסים באופן פעיל ומהווה חלק מתכנית הכנס (למשל, בהצגת הארגון ופעילויותיו). אני בטוח שאם היה קם ארגון כזה בארץ, הוא היה זוכה לאהדה ושיתוף פעולה אסטראטגי מצד גופים רבים, בוודאי שמצד הארגון טראומה ודיסוציאציה ישראל (ט.ד.י.).