זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ

book.cover

אוניברסיטת תל אביב: פפירוס 
זומר א. (1999)

תוכן עניינים

פתח-דבר

"אין סכין כה חד, וכה מורעל וכה מכאיב בחיתוכו כבגידה"
(אוידה)

מאז שנת 1985 אני עוסק בטיפול ומחקר בתוצאות הנפשיות של התעללות בילדים ובחסרי ישע. במשך תקופה ארוכה זו נהגתי לדבר עם רבים על עולמם הקודר של  ילדים מנוצלים כפי שנחשף במרפאתי בידי נשים וגברים שעזרו עוז על מנת להתיר את חשיפת מורסות לבם. שיתפתי את מי שנעות להטות אוזן קשובה ל"גילויים" שלי על חווית אין-האונים של הילד המנוצל על-ידי מי שמופקד על שלומו, ועל התסכול שמצאתי בקרב החושדים בנעשה. אנשי חינוך, וטיפול ניצבים לא פעם בפני מאמצי הכחשה, הסתרה וכעס מצד ההורה החשוד ובני משפחתו. בעשור האחרון  גובר התסכול של קלינאי טראומה ברחבי העולם אל נוכח התקפות מקצועיות ומשפטיות המוטחות, חדשות לבקרים, בעמיתים בצפון אמריקה על שתרמו, כביכול, להשתלה של זיכרונות טראומה מסולפים במוחן המיוסר של "מטופלות נאיביות". חשתי התרעמות על העוול המקומם שמתנסות בו קורבנות הניצול, הנאלצות לכבוש את כאב ההשפלה שבאי-האמון, ועל כך שעתה, נראה כאילו מתמקדת המערכה נגדן  בהרפיית הידיים ובהרתעת המטפלים שאמורים היו לטפל בכאבן.

באף אחד מהמקרים בהם טיפלתי בניצולות בוגרות של ניצול מיני בילדות, לא בקשה המטופלת הבוגרת לתבוע את הפוגע בה, ואני, מעולם לא נתבקשתי לחוות את דעתי בפני הרשויות ביחס לסוגיה: "היה או לא היה". מודה אני להשגחה עליונה על שנחסך ממני  הצורך לעמוד באותו מקום, משום שלמרות שידוע לי היטב כי אלה המתייסרות במסע הטיפולי המפרך אל גיא-צלמוות של עינויהן וממנו, מעבדות הן חוויות אמיתיות איומות שעברו בפועל, משוחרר הייתי עד כה מהצורך להתייחס למציאות ההיסטורית האובייקטיבית שהתקיימה אז ושם. "הלוא אינני עובד סוציאלי האמון על התבוננות רחבה על המציאות של הפונה לעזרה", הייתי אומר לעצמי, "אני פסיכולוג, ושדה הפעולה שלי הוא השדה הסובייקטיבי". לא פעם הייתי מהרהר בהתחבטויות הרבות שבודאי עוברות העובדות הסוציאליות כשמובאת לתשומת לבן ידיעה על מקרה בו קיים חשש כי ילדה מסוימת נופלת  קרבן של גילוי עריות. עבורן אין שדה סובייקטיבי. אם לא תפעלנה, ובמציאות הילדה אכן מנוצלת, תופקר ילדה תמימה להתנסויות הרסניות. אם תפעלנה, והאב-המכחיש דובר אמת הוא, יש סכנה שיורשע איש חף-מפשע ומשפחה בישראל עלולה חלילה להיהרס.

ממסתור חדר הטיפולים שלי, נראו לי תמיד ההתלבטויות הללו של העולם האכזר, שם בחוץ  כרחוקות מהדילמות שהעסיקו אותי - המהלך בעולמות הסובייקטיביים של מטופלותי.

אלא שמזלי לא שיחק לי לאורך זמן. ביום חורפי וגשום אחד לפני מספר שנים, פרצה "המציאות", כאורחת בלתי רצויה אל גבולות  המבצר המקצועי שלי באמצעות ב., מטופלת צעירה, אינטליגנטית ומאד מבוהלת.

לא, היא לא רוצה להתלונן במשטרה, ושלא אעיז להזכיר זאת אפילו עוד פעם אחת כי אז היא עוזבת מייד. היא מבינה שהאיש ממשיך לטפל ושסביר שהוא ינצל גם אחרות, אבל היא לעולם לא תוכל לפגוע בו. היא גם לא מוכנה לפנות לוועדת האתיקה.  היא רוצה עזרה כי היא כה מדוכאה עד שהיא שוקלת להרוג את עצמה. ולא, היא לא חושבת שזה קשור לעובדה  שהמטפל הקודם שלה קיים אתה יחסי מין.

אחר-כך הסתבר לי שאני מכיר אותו. ולא רק שאני מכיר אותו אלא שאני אף מוקיר אותו, ולא רק שאני אף מוקיר אותו, אלא שאני גם מחבב אותו. ולמה היא בכלל הייתה צריכה לומר לי את שמו?  לשם מה זה בכלל היה נחוץ? הלוא אנו אמורים לעבוד על החוויה הסובייקטיבית, על עיבודה הרגשי, על משמעויותיה הסמליות, לשם מה לכל הרוחות  צריכה הייתה היא כך להפר את השלווה ששררה שנים כה רבות בין כתלי מבצרי, ולהקשות כל-כך בהבל פיה על מאמצי בחקר החוויה הסובייקטיבית ובשינויה?
הפכתי בעניין והפכתי בו שוב ושוב, ולא מצאתי כל דרך לברר את העניין בלי למעול באמונה של ב. ומבלי להפר  את קוד האתיקה בדבר חסיון רפואי. בירור דיסקרטי עם גורמים בוועדות האתיקה הבהיר לי שבתלונות בעילום-שם אין כל תוחלת.

לא ידעתי איך אביט לו בעיניים כשאפגוש אותו שוב.

לא הבטתי לו בעיניים.

אני חזרתי בינתיים לעשות את מה שאני יודע לעשות: להיות אתן בשעות הבדידות הקיומית של שחזור טראומת הניצול. להבין את מה שהן נזקקו לו באמת. אבל כמו אדם שנגס בפרי עץ הדעת, כבר לא יכולתי שלא לדעת. גם לא יכולתי שלא לראות איך הפכתי לשותף לקשר של שתיקה. נודע לי על גילוי עריות המתרחש במשפחה המקצועית שלי והחרשתי. הדרך היחידה שמצאתי להתמודד עם המציאות הטורדנית שפלשה אל עולמי, הייתה: לא להביט לה בעיניים.

מאז הגיעה אלי המציאות הזו אל תוך משרדי עוד מספר פעמים. על סמך המקרים השונים שהכרתי כמטפל בנשים שנוצלו, וכמדריך של פסיכולוגים אחרים בניתי את תיאור המקרה המופיע בספר זה. במקורו היה הפרק הזה כתוב בידי מי שנוצלה בעצמה בידי מטפל קודם.

יום אחד קיבלתי טלפון ממכרה שלי שעוסקת בייעוץ פסיכולוגי לנפגעות תקיפה מינית. בעבר היא  התייעצה עמי מספר פעמים  ביחס למקרים קשים בהם נתקלה במהלך עבודתה. הפעם היא בקשה שאיאות לקרוא תיאור אוטוביוגרפי של קורותיה של אחת ממטופלותיה לשעבר, שבקשה לפרסם את מסכת ניצולה ותלאותיה. הועבר לי גם מסר כי הכותבת מבקשת כי אכתוב כמה פרקים עיוניים בנושא, כך שהספר יוכל גם לפנות של קהל אנשי המקצוע. לאחר שקראתי את כתב היד ואחרי שפגשתי את האישה החלטתי בלי היסוס להיעתר לבקשתה. התגייסתי לפרויקט שמטרתו המוצהרת הייתה הוצאה לאור של ספר שיטיל אור על התופעה ומורכבותה. קווינו יחד, איש איש ומניעיו, שנוכל לעשות משהו לביעור הנגע. כעבור יותר משנה וחצי של עבודה על הספר ותהליך הבאתו לדפוס, ויום אחד ממש לפני מועד החתימה על הסכם על ההוצאה לאור, התחרטה הכותבת ונסוגה בה מכוונתה להוציא את כתב ידה במתכונת שהציעה לי. הבנתי שהיה משהו בתהליך העבודה אתי (מטפל-גבר?), או בתהליך החשיפה שמולו עמדה, שהקשו עליה לבטוח כי לא תינזק.  למרות הצער שחשתי, החלטתי לא לגנוז לחלוטין את פרי יוזמתה.  עזרתי עוז ויצאתי ממבצרי אל המציאות על מנת להידבר עמה. מאהבת המקצוע פעלתי והיא שהניעה אותי להוציא לאור מסמך זה. תקוותי היא שספר זה יסייע להבטיח כי קשרי מטפל - מטופל בפסיכותרפיה יישארו בחזקת מקום בטוח באמת עבור אלה שכה זקוקים להגנת כתלי "המבצר".

תודתי נתונה לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית שאפשר לי לחקור בספריית גזרי העיתונות שבמשרדם. אני מודה גם לתורמת נדיבה שבקשה להישאר בעלום שם. מענק כספי שהעבירה לקרן המחקר שלי באוניברסיטת חיפה לצורך בדיקה אמפירית של התופעה בישראל,  אפשר את עריכת העבודה המחקרית שתוצאותיה מוצגות בפרק 10 בספר זה.

אלי זומר
חיפה
יום ראשון, 25 בספטמבר, 1998

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס. 
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.