זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

פרק  2: מין בקשר הטיפולי: תיעוד היסטורי ועיתונאי של אתיקה והפרתה

פרופ׳ אלי זומר

"האם אתה חושב באמת כי החולשה היא הנכנעת לפיתוי?
יש פיתויים נוראים הדורשים אומץ ועוז כדי להכנע להם."
(אוסקר ווילד)

קיימות הסתייגויות תאורטיות נרחבות מיחסי מין בין מטופל למטפל בפסיכותרפיה. למרות זאת, יש בקרב הפסיכותרפיסטים  "סודות משפחתיים" ביחס להיסטוריה של המקצוע. חלק מהעובדות המביכות מתועדות בפרסומים שעוסקים בתולדות הפסיכולוגיה, אך עדויות אלה, מטבע הדברים, אינן נלמדות באותה אדיקות כשם שמשוננים כתביהם של  אותם ראשונים.

מטרת פרק זה הוא לתרום להפחתת ההכחשה ביחס לבעיה באמצעות הצגה של התופעה באופן כמעט רפורטז'י, כפי שהשתקפה בביוגרפיות ובכתביהם של פסיכולוגים - חלקם גדולי הדור בתחום זה - ומדווחים שמצאתי בעניין זה בעיתונות היומית בישראל ובעולם.

הקשר שבין מטפל למטופל יכול ליצור יחסי אינטימיות ותלות הטומנים בחובם סכנות של ניצול. בעובדה הזו הכירו כבר הקדמונים. בתוך "הגוף ההיפוקרטי" שנכתב כ- 500 שנה לפני ספירת הנוצרים, קיים פרק המכונה "הרופא" ובו מתוארת האינטימיות הזו כדלהלן:

האינטימיות שבין הרופא למטופל גם היא קרובה. המטופלים שמים עצמם, למעשה, ביד הרופאים, והרופא פוגש בכל עת נשים, נערות וקניינים רבי ערך. יוצא מכך שיש לנהוג בדרך של שליטה עצמית כלפי כל אלה. כך צריך להיות הרופא הן בגופו והן ברוחו. (Reiser, Dyck & Curran, 1977, p. 5).

בשבועה ההיפוקרטית אמורים הרופאים, בין היתר, להתחייב לכך:
“אבצע את אומנותי בטוהר לב ובתחושת קדושה...לכל בית שאליו אבוא, בוא אבוא לתוכו לתועלת החולים, ואחשוך נפשי מכל מעשה רע במזיד, והעיקר, אל הנשים והנערים לא אקרבה, אם  חופשיים ואם עבדים..." (Braceland, 1969, p.236).

היהדות התייחסה אף היא לאתגרים המיוחדים העלולים לעמוד מול הרופא המטפל בנשים. בתפילת הרופא, שיצאה לאור לראשונה בעיר פיררא בשנת תק"ז (1747), ושאותה צריך כל אומן וכל רופא להתפלל בכל בוקר בטרם שיצא מפתח ביתו, נאמר:
"...וטהר רעיוני ומחשבתי ושרעפי לבל אחשוב מחשבה רעה ברפואות לנשים בין בתולה בין בעולה... על כן שמרני וטהר רעיוני למען לא אחטא לך..." (אסף, תשמ"ג).

שבועה רפואית יהודית המיוחסת לאסף הרופא מתחילה כך: "...וזאת הברית אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם וישביעום בדברים האלה: אל תצודו להמית כל נפש במשתה עקר, ואל תשקו אישה הרה לזנונים להפיל, ואל תחמדו כל יופי תואר בנשים לנאפה בהן..." (גולדשטיין ושכטר, 1955).

כמאה שנה לפני ניסוח הרעיונות הפסיכואנליטים הראשונים, עסקו רופאים צרפתיים בטיפול באמצעות היפנוזה. את התופעה כינו אז בשם מסמריזם, על שם רופא כריזמטי בשם Mesmer  שהדגים כוחות משיכה רבי עוצמה בין מטפל למטופל, אותם כינה "מגנטיים". השמועות על התהליכים התהליכים הבין-אישיים המתקיימים בתוך תהליך המסמריזם הניעו את מלך צרפת דאז, לואי ה16-, למנות ועדת חקירה לנושא ברשותו של בנימין  פרנקלין. בדוח הסודי שהוגש למלך בשנת 1784 נכתב:

...הסכנה קיימת מאחר והרופא יכול, ברצונו, לנצל את המטופל...גם אם נייחס לו מערכת ערכים על-אנושית, חוק הטבע הרודני ישפיע על המטופל שלו מאחר וזה חשוף לרגשות שעלולים לעורר תשוקות כגון אלה, והרופא הוא האחראי, לא רק על התנהגותו המוטעית בלבד, אלא גם על מה שעורר אצל האחר (Franklin, de Bory, Lavoisier, Bailly, Majault, Sallin, d’Arcet, Guillotin, & Le Roy, 1965, p.6 ).

הפסיכואנליזה עסקה מראשיתה ברגשות המטפלים כלפי מטופלותיהם. למעשה, מי שנחשבת למטופלת הראשונה בתולדות הפסיכותרפיה, ברתה פפנהיים ("אנה או") שטופלה באמצעות היפנוזה, עוררה ביוזף ברויאר עניין רב ומשיכה שאיימו לא רק על ברויאר, אלא גם על אישתו. ברוייר הוקסם מן העובדה שככל שפפנהיים דיברה יותר על קשייה, כך השתפרה מצוקתה. הוא החל להאריך את משך הפגישות כך שחלק מפגישותיהם הטיפוליות ארכו שעות מספר. הוא החל לשתף את אשתו בפרטי הטיפול, וניכר שהיה מוקסם מן הצדדים המקצועיים של הקשר. ברוייר הכחיש שהיה בסיס כלשהו לקנאתה של אשתו. למרות זאת, בשנה השניה של הטיפול נעשה ברוייר עצבני ביחס לגוונים המיניים שהחלו להתפתח בקשר. הוא הודיע לפפנהיים שמוטב להם לסיים מיד את הקשר הטיפולי, מכיוון שהחלימה והיא יכולה הייתה כבר להמשיך ללא טיפולו. מיד לאחר שסיים את הטיפול, קבל ברוייר קריאה דחופה לעזרה מאחר מצבה של פפנהיים נסוג והיא החלה להתנהג בצורה מוזרה, כאילו הייתה בלידה (וזאת, למרות שלא הייתה הרה). ברוייר ערך התערבות בזמן משבר והסתלק לביתו בחופזה, שטוף זעה. ברתה פפנהיים נשלחה לאשפוז ואילו יוזף ברוייר ורעייתו עזבו את וינה במהירות לחופשה בחוץ לארץ. חופשה זו הפכה לירח דבש שני עבורם ובעקבותיו נכנסה אשתו של ברוייר להריון. (Jones,1953, Ellenberger, 1972).

קולה של ברתה פפנהיים החל להישמע כמה שנים מאוחר יותר. היא הפכה לעובדת סוציאלית פמיניסטית ופעלה כל חייה בלהט ובנחישות נגד ניצול נשים וילדים (Herman, 1992, p.19). פפנהיים לחמה נגד מעמדן של נשים בהלכה היהודית האורתודוכסית, היא לחמה למען זכותם של יהודי מזרח אירופה למצוא מקלט בגרמניה, היא נלחמה כנגד הסטיגמה השלילית שייחסו לאמהות לא נשואות וילדיהן. פפנהיים תוארה כאישה בודדה וזעופה שלחמה כל חייה למען המנוצלים וכנגד מי שתפסה כיריביה הנצחיים: הגברים (Freedman, 1994).

ההתנסות הזאת של ברוייר עם ברתה פפנהיים הניעה אותו לזנוח לחלוטין את השימוש בהיפנוזה בטיפול בתסמינים היסטריים. פרויד המשיך לפתח את השיטה הרפואית החדשה שאותה כינה "ריפוי בדיבור", וממנה התפתחה הפסיכואנליזה. בספרו הקלאסי "הרצאות מבוא בפסיכואנליזה" שפורסם ב1917-, מציין פרויד ששם לב שמטופלותיו מפתחות רגשות רומנטיים ומיניים כלפיו, וכינה תופעה זו "העברה". פרויד ציין במפורש, בהתייחסו לתופעה זו, שאל למטפל לנצל את ערגת המטופל לאהבה, ושעל המטפל להינזר ממעורבות מינית (Freud, 1917, 1958).

בספר זה ייעשה שימוש נרחב במונח "העברה". הבה נבהיר אותו יותר: ההעברה מוגדרת היום כ"שיוך לא מודע של רגשות ועמדות - שהיו, באופן מקורי, משויכות לדמויות חשובות בחיים המוקדמים של האדם (כמו להורים, אחאים וכו') - לאנשים אחרים" (Stone, 1988). גישות טיפוליות מסורתיות רבות מתייחסות לתגובות המטופל כלפי המטפל, מתוך הנחה שקשר אינטימי ורב עוצמה כזה עשוי לעורר בקרב המטופלים תגובות רגשיות דומות לאלה שחוו ביחסים משמעותיים קודמים. כפי שמודגש בהגדרה שהצגתי, רגשות ההעברה פועלות ברובן מחוץ   להכרה המודעת של המטופל. העברה נחשבת לתופעה אוניברסלית, המתרחשת הן בתוך הטיפול  והן  מחוצה לו, והיא אינה נחלתם של המטופלים בלבד. תגובות ההעברה של המטפלים כלפי מטופליהם מכונות "העברה נגדית". הבה נשוב עתה לדיונינו ההיסטורי.

קיימות ראיות לכך שהאנליטיקאי הידוע קרל יונג לא רק התמודד עם משיכה למטופלות שלו, אלא גם חצה את הגבולות. אחת מהן, שהפכה גם לפילגשו, הייתה הנערה המתבגרת סברינה שפילריין. יונג טיפל בה בין השנים 1905-1909. שפילריין כתבה לפרויד על מערכת היחסים שלה עם יונג ובקשה את עצתו. בהתכתבות שמופיעה אצל בטלהיים (Bettelheim, 1983), עונה לה פרויד שלא יתכן שיונג עשה את המיוחס לו, ושעל הגב' שפילריין להדחיק רגשות אלה ולשמור על סודיות הקשר עם יונג. פרויד גם כתב בעניין זה מכתב ליונג, ובו אמר: חוויות כגון אלה אמנם מכאיבות הן, אך הן הכרחיות וקשה להימנע מהן... הן עוזרות לנו לפתח את העור העבה שלו זקוקים אנו כדי  לשלוט ב"העברה הנגדית", שככלות הכל, הלוא היא נשארת בעיה נצחית עבורנו. חוויות אלה מלמדות אותנו להתיק את רגשותנו באופן המועיל ביותר. הן בבחינת ברכה מוסווית. רק לאחר שיונג עצמו הודה בכתב בפני פרויד ששכב עם המטופלת שלו, כתב לה פרויד מכתב התנצלות (Carotenuto, 1982;  Kerr, 1993 ). במכתב התשובה של יונג לפרויד, הוא מאשים את המטופלת בכל העניין: ..."היא כמובן, תכננה באופן שיטתי את הפיתוי, שלדידי היה לא מתאים (inopportune באנגלית). עכשיו היא מחפשת נקמה (McGuire, 1974, p 228). מענינת גם תגובתו של פרויד: במכתב התשובה שמביא מקגוויר, מנחם פרויד את  יונג, תלמידו, ומסביר לו ש"אחד מחזיונות הטבע האדירים ביותר הוא האופן שבו הנשים הללו מצליחות להקסים באופן נפשי את הגברים, עד שהן  משיגות את מטרתן" (Mcguire,  1974, p.231). פרויד חשש מן ההעברה הנגדית ולא ראה דרך לגייס את התופעה לטובת התהליך הטיפולי. פרויד ראה סכנה אפילו בחשיפת רגשות חיבה מעודנים למטופל, מחשש שהמטפל יאבד שליטה. פרויד גרס שבשום  אופן אין לוותר על הנייטרליות הטיפולית, וכי יש לדכא את ההעברה הנגדית (Barron & Hoffer, 1994).

בהמשך לפרשת יונג-שפילריין-פרויד, מעניין לציין שיונג כתב מכתב לאמה של שפילריין, והודיע לה שהוא עובר מסטטוס של רופא בתה לסטטוס של ידידה,  מאחר והוא אינו גובה עוד את שכר טירחתו. במכתב זה הציע יונג שאם האם חפצה שידבוק בתפקידו המקצועי כרופא, עליה לשלם לו "שכר מתאים שיפצה אותו על טירחתו" (Donn, 1990, p.93).

בשנת 1913 הוגשה תלונה לנשיא אוניברסיטת טורונטו כנגד ארנסט ג'ונס, איש סגל באוניברסיטה ומקורבו של פרויד. התלונה הוגשה על ידי מטופלת לשעבר של ג'ונס, שטענה כי ג'ונס הטריד אותה מינית כשבאה לבקש את שירותיו המקצועיים. בתגובה, האשים ג'ונס את המתלוננת, שהגיעה אליו בעידודה של רופאת המשפחה שלה, כי היא למעשה נוצלה מינית על ידי רופאתה ולא על ידו. אמינות טענות ההגנה של ג'ונס עורערה לחלוטין משהודה ג'ונס כי שילם למתלוננת כסף בעבור שתיקתה בנושא (Grosskurth, 1991, p.56).

בשנת 1931, נודע לפרויד על ניסיונותיו של תלמיד אחר שלו, שנדור פרנצי, ליצור תיקון רגשי למטופלות שעברו התעללות באמצעות הרעפת נשיקות וחיבה גופנית. קלרה תומפסון, מטופלת אחרת של פרנצי, כתבה גם היא לפרויד ודיווחה לו כי הותר לה לנשק את Papa Ferenzi כמה שהיא רצתה (Dupont,1988, p.2-3). בתגובה, עולה אצל פרויד תחושת אי נוחות, והוא כותב לפרצי מכתב חמור המתרה בפרנצי שהתנהגותו עם מטופלותיו הרת אסון היא (Jones, 1953). למוניטין שיצאו לפרנצי כמי שנוקט בשיטות לא מקובלות בפסיכואנליזה, יש ראיות עקיפות נוספות. בספרו "המתקפה על האמת" טוען ג'פרי מסון (Masson, 1984) שאחת המטפלות שהמשיכה בטיפול בפציינטית של פרנצי לאחר מותו, דר' ג'ין למפל דה-חרוט, סיפרה לו שפרנצי נהג להושיב את אחת המטופלות שלה על ברכיו וללטפה כאילו הייתה ילדה. כאמור, יש להניח שכוונותיו של פרנצי לא היו מיניות בעיקרן. הוא האמין שמגע עשויי להיות גורם ריפויי בעבודה עם מטופלים שנפגעו בילדותם פגיעות נפשיות עמוקות על ידי מבוגרים, מאחר והוא מאפשר למטופל לחוות את הפסיכואנליטיקאי כדמות הורית מגיבה ומעניקה. למסקנה דומה הגיע גם ארנולד רכמן, חוקר כתביו של פרנצי, שקבע כי לא נמצאה כל ראיה לכך שפרנצי גילה התנהגות מינית ישירה כלפי מטופליו או שהוא עודד קנדידט פסיכואנליטי, מודרך או עמית להתנהגות כזו (Rachman, 1993, p.84). יש לציין, שלפרנצי היו מעידות שקדמו לאירועים שהביאו את פרויד לכתוב את "מכתב הנשיקות" המפורסם. למעשה, טען ג'פרי מסון (Masson, 1984) שמכתב זה לא תורגם כיאות על ידי ג'ונס וכי הושמטה ממנו תזכורת לפרנצי על פרשת האהבים שניהל בעבר עם המטופלת שלו אלמה. אלמה הייתה בתה של גיזלה פלוש, אותה נשא פרנצי לאישה כעבור כמה שנים.

יהיה זה מעשה של אי-הגינות להשמיט מהדיון הקצר בחלקו של פרנצי בהיסטוריה של המין בהקשר הטיפולי, את העובדה שאל מול בקורת זועפת של פרויד ותלמידיו, דבק פרנצי בעמדותיו וטען שתלונות רבות מצד מטופלותיו בדבר ניצול מיני שעברו במשפחותיהן, לא היו פנטזיה של מילוי משאלה, כפי שסבר פרויד, אלא עדות על מציאות מחרידה. בהקשר זה פיתח פרנצי טכניקות טיפול המבוססות על הרעיון שפצעי הטראומות של הילדות עשויים להגליד בתוך הקשר הטיפולי. החלמה כזו, טען פרנצי, תוכל להתממש רק אם המטפל יוכל להתנתק מן המסכה המקצועית הפורמלית וליצור יחסי מטפל-מטופל המושתתים על בטחון ואהבה. במאמרו המפורסם "בלבול הלשונות בין המבוגר לילד" (Ferenczi, 1949) (אותו מאמר מעורר חילוקי דעות שקרא בפני באי הקונגרס הבינלאומי הפסיכואנליטי שהתקיים בויסבאדן ב- 1932), הניח פרנצי את היסודות התיאורטיים לגישה טיפולית מצטנעת יותר מן הגישות הפרוידיאניות המסורתיות, הגורסות שהאנליטיקאי הוא הקובע היחיד מה היא מציאות ומה היא פנטזיה בתוך הטיפול. פרנצי קרא לקלינאים לאזור אומץ ולהודות בפני מטופליהם בטעויותיהם, על מנת לעזור למטופלים להעז לבחון את המציאות שלהם באופן בקורתי. למעשה ניתן לטעון, שפרנצי הרחיק לכת בגישתו, משום שהטיף לחשיפה עצמית של האנליטיקאי וקרא לאנליזה הדדית שבה המטופל מוזמן בטיפול להשתתף באנליזה של מטפלו. יישום קונקרטי של המלצותיו כיום, עלול להוות הפרה של כללי האתיקה האוסרים יחסים מקבילים בין מטפל למטופל (APA, 1992).

מעניין, אגב, לבחון כיצד יישם פרויד, הלכה למעשה, את נושא הגבולות בטיפול שכה הטרידו אותו ביחס להתנהגותו של פרנצי. פרויד,  למרבה הפליאה, לא ראה כל קושי להפוך את בתו אנה, למטופלת שלו. במהלך האנליזה שלה, סביר להניח שפרויד שוחח איתה על הפנטזיות והרגשות המיניים שלה כלפיו, משום שהאנליזה של הקונפליקט האדיפלי הייתה, ככלות הכל, אבן יסוד במשנתו הטיפולית. אני מניח שקשה שלא לחוש אי-נוחות למשמע הפיתוי וגילוי העריות הרגשי שהתבטא בפגיעה שפגע פרויד בגבולות הקשר אב-בת.

גם אבות מייסדים אחרים בפסיכואנליזה בשלביה הראשונים, התלבטו לא מעט במקום של מין בקשריהם עם המטופלים. קארן הורני, לדוגמה, שקראה תגר על התייחסותו של פרויד לנשים, צוטטה כמי שאמרה: "בדרך כלל מוטב לא לקיים כל קשר חברתי עם מטופל, אך אני אינני נוקשה ביותר ביחס לעניין זה. (Wolf, 1956. P.87). הביוגרפיה של הורני כוללת תיאור של רומן שלה עם גבר צעיר שהיה בטיפולה ושארך עד ליום מותה (Quin, 1988. P. 378).

וילהלם רייך, שהעמיד תלמידים לא מעטים, ושיש הסוברים שלקה בסכיזופרניה פרנואידית (Marmor, 1970) טען בכתביו שיש לאפשר למטופלים לחוות את תחושותיהם המיניות בתוך ההעברה, אפילו באמצעות גירויים הפיזי (1945Reich,). בתחילת שנות העשרים קיבל וויליאם רייך לפסיכואנליזה את אני פינק, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת וינה. רייך התאהב באני ובהתהדק הקשר ביניהם הציע לה לבדוק את האפשרות להיות מטופלת אצל אנליטיקאי אחר. רייך הציע זאת למרות שהאמין שלא כל הרגשות בין מטפל למטופל קשורים להעברה והעברה נגדית, וכי אפשריים גם רגשות "אמיתיים" במערכת יחסים כזו. נראה, שרייך עסק בשבירת איסורי טאבו במישורים רבים בחייו. באחד ממאמריו מאותה תקופה, מתאר רייך את משאלותיו האינססטואוזיות כלפי אמו הנואפת (Reich, 1945). רייך נשא לבסוף לאישה את אני פינק שהייתה מסוחררת לגמרי, לדברי הביוגרף שלו, מן העובדה שהמטפל שלה התאהב בה. נישואין אלה הסתיימו בגירושין כעבור שנים ספורות. בביוגרפיה על רייך, כותב מיירון שרף שבאותה תקופה היו מעט פסיכואנליטיקאים בוינה, ואלה טיפלו לא רק בקנדידטים הצעירים, אלא גם בעמיתיהם, בקרוביהם ובאהובותיהם (Sharaf, 1983, p.106-7).

הלנה דויטש, פסיכואנליטיקאית מן הקבוצה הוינאית של פרויד, שחיברה ספר על פסיכולוגיה של נשים, התייחסה לתלונות של פציינטיות שהעלו טענות בדבר ניצול מיני כאל "האשמות חסרות שחר" ו"פנטזיות למילוי משאלות" (Deutch, 1945). למרות האמור לעיל, נראה שהזרם העיקרי בפסיכואנליזה קיבל את איסורו של פרויד בכל הנוגע למגע גופני עם המטופלים. טיפול כן ואמיץ בשאלת רגשותיו המיניים של המטפל כלפי המטופל מופיע בכתביו של סרלס, שהיה, כנראה, הפסיכואנליטיקאי הראשון שהעז לפרסם את התייחסותו לתגובותיו הארוטיות כלפי מטופלים משני המינים. הוא סבר, שהמתח האירוטי בין המטפל למטופל מייצג את תשוקת האהבה בין הורה לילדו, וכי תשוקת אהבה זו, היא תהליך חשוב במהלך ההתפתחות. הוא הוסיף עוד, כי תהליך זה עשוי להשתחזר לקראת סוף הטיפול. סירלס סבר שבקשר בריא בין ילד להוריו, הילד רוכש די כוחות כדי לקבל את העובדה ששאיפותיו האדיפליות להשיג את ההורה בן המין השני אינן ברות השגה. תהליך זה מתרחש, לדעת סירלס, לא רק באמצעות הזדהות עם ההורה בן אותו מין, אלא בעיקר באמצעות התגובה האוהבת של ההורה הניכסף, בן המין השני. זו,  לדעתו, חוויה מחזקת המעניקה לילד תחושה שלמרות שמימוש תשוקת האהבה בינהם אינה אפשרית, הילד נשאר בכל זאת אובייקט אהוב. סירלס סבר שאהבה כזו ממצד המטופל היא הכרחית. הוא טען שמספיק למטפל להיות מודע לתשוקת אהבתו, וכי המטופל יפיק מכך תועלת, גם ללא ביטוי גלוי של תחושות אלה. כלומר, סירלס ראה העברה אירוטית בטיפול כבעלת ערך, אך הזהיר את המטפלים מביטוי גלוי של רגשות העברה נגדית אירוטית, משום שהתנהגות כזו עלולה להעמיד את האנליטיקאי על בסיס טיפולי "רעוע" (Searls, 1959, pp. 291-302).

מאוחר יותר בחייו כתב סירלס במפורש על שבירת הטאבו של גילוי עריות בפסיכואנליזה. הוא תיאר אותה כדה-סובלימציה של שאיפותיו התרפויטיות של המטפל לרפא את המטופל, שאינו מגיב לטכניקות המתוחכמות, וזאת על ידי "מישגל ריפויי". סירלס דיווח כי הוא בעצמו חש את הפיתוי הגדול ביותר לפעילות כזאת, דוקא עם מטופלים שעברו גילוי עריות ולמדו שהמימוש האינססטואוזי ירגיע את הסבל של ההורה (Searls, 1975). ההתרשמות הזו של סירלס גובתה גם על ידי הפסיכואנליטיקן ביגרס, שדיווח כי ניצולים רבים של גילוי עריות בהם טיפל, הגיעו אליו אחרי שהיו מעורבים מינית עם פסיכותרפיסטים או פסיכואנליטיקנים (Bigras, 1990).

מארגרט מאהלר, לדוגמה, שכה העשירה את הידע שלנו בתחום של התפתחות יכולת ההתקשרות האנושית, מודה בזיכרונותיה כי קיימה יחסי מין עם אוגוסט אייכהורן בעת שהיה האנליטיקאי שלה. מאהלר הצדיקה את המעשה, כמו מטפלים רבים שמועדים, בכך שהיא והמטפל שלה היו מאוהבים זה בזו (Stepansky, 1988, p.68). את התירוץ הזה, של התאהבות כתהליך שמצדיק את שבירת הגבולות הטיפוליים ואת הפרת כללי האתיקה, מצאתי גם בפרסום של פסיכואנליטיקנית מכובדת אחרת, פרידה פרום-רייכמן. בפרק אישי היא מספרת על בעלה אריק (המפורסם לא פחות): "...התחלתי באנליזה עם אריק ואז התאהבנו,  לכן הפסקנו את הטיפול. היה לנו מספיק שכל" (Fromm-Reichman, 1989, p.480).

בשנות ה-60 החלה להתפתח בתחום בריאות הנפש תנועה למימוש הפוטנציאל האנושי. בקבוצות לפיתוח רגישות שנפתחו, קבלו מטופלים עידוד להתנסויות נועזות שקראו תגר על גבולות הטיפול המסורתיים (לדוגמה - Schutz, 1967). אברהם מסלו בעצמו תהה האם אין מקום להתערטלות גופנית בקבוצות פיתוח רגישות. הוא סבר שבקבוצות אלה מתרחש מעין נודיזם פסיכולוגי, וכי נודיזם גופני עשוי רק לעזור למשתתפים להשתחרר ולחוות את עצמם כספונטנים יותר (Maslow, 1965). רוח התקופה השפיעה גם על החשיבה האנליטית, ובשנת 1969 מפרסם כתב העת  Psychoanalytic Review מאמר הקורא להיפטר מן הטאבו כנגד מגע גופני בפסיכואנליזה, תוך נקיטת זהירות לבל ירמז המגע "על משחק מיני מקדים ולבל יספק סיבות לציפיה לסיפוק מיני מלא". אגב, מחברת המאמר לא התייחסה לפרושים ולציפיות שהמטופל עלול לפתח בתגובה לחווית המגע (Mintz, 1969a). שלוש שנים קודם לכן פרסם כתב העת למחקר במין מאמר של פסיכיאטר-פסיכואנליטיקאי שעורר ויכוח סוער בתחום (McCartney, 1966). מאמרו של מקרטני שכונה "העברה גלויה", תיאר תפיסה שעל פיה על המטפל להגיב להעברה של המטופל. מקרטני דיווח כי נהג להניח לחלק ממטופלותיו להחזיק בידו, לשבת על ברכיו, לחבקו ולנשקו ולעתים הניח למצב להתפתח עד מגע מיני מלא. למרות שאף אחת ממטופלותיו לא הגישה כנגדו תלונה (Riskin, 1979), דווח כי מקרטני סולק מהאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (Gaines, 1972).

פרסום שזכה לתפוצה רבה יותר בציבור הרחב בצפון אמריקה היה ספרו של מרטין שפארד "הטיפול באהבה" (Shepard, 1971). בספרו דיווח שפארד כי ראיין 11 מטופלים על מגעים מיניים שקיימו עם המטפלים שלהם (מחציתם פסיכואנליטיקאים), וכי 6 מהם סברו כי החוויה הייתה "מועילה". למרות ששפארד הזהיר בספרו מפני מטפלים "תובעניים ונזקקים" ומפני הסכנה שבחזרה על "דפוסים התנהגותיים מזיקים" מצד הפציינטים, הוא שב ופרסם כעבור שנה ספר בשם "ראש של פסיכיאטר" ובו תיאר טיפול קבוצתי שבו מתרחשת אורגיה (Shepard, 1972). גם שפארד, כמו מקרטני, גונה על ידי הקהילה המקצועית, ורשיון העיסוק שלו ברפואה נשלל ממנו בסופו של דבר על ידי ועדת הרישוי של מדינת ניו-יורק (Simon, 1987).

נושא המין נכנס לפסיכותרפיה "בדלת הקדמית" עם התפתחות הטיפול המיני, באמצע שנות ה-60. בספרם השני של מסטרס וג'ונסון, גילו המחברים שחלק ניכר מהמטופלים שלהם קיימו מגעים מיניים עם מטפלים קודמים (Masters and Johnson, 1970). טיפול מיני אמור לעסוק בבירור, יעוץ והדרכה בנושאים הקשורים באי-תפקוד מיני. התערבויות המטפל כוללות גם מתן מטלות לזוג הנועץ, אך בשום אופן לא מקובלת כל התנסות בפועל במשרדו של המטפל (Singer-Kaplan, 1974). בעיות מיוחדות נוצרות בשעה שגברים מופיעים לטיפול בגלל קשיי תיפקוד מיני ואין להם בנות זוג. אחד מהרעיונות שהועלו לפתרון המצב היה לערב בטיפול נשים מנוסות, שתמורת שכר תשמשנה תחליף לבן-זוג מיני. בקרב אלה שצידדו ברעיון מעורר המחלוקת של שימוש בתחליף לבנות זוג, היו גם כאלה שהציעו שהמטפל עצמו יהיה במקרים מסוימים בן הזוג של המטופל (Schoener, 1989).

ההיסטוריה של מין בקליניקה הפסיכולוגית לא תהיה שלימה בלי להזכיר שרוב ציבור המטפלים התנגד תמיד חריפות לשימוש מכוון בקשר מיני בין מטפל למטופל כפעולה רפויית. הפסיכואנליטיקאי קליי דלברג דיווח על 9 מטופלים שלו שהיו מעורבים בקשר מיני עם המטפלים שלהם, ותיאר את תגובותיהם ככאלה שהתפרשו בין תגובות ניטרליות, לתגובות שראו את ההתנסות כחוויה הרסנית. באותו מאמר הדגיש דלברג כי למרות הסירובים הרבים שקיבל כשהגיש את מאמרו לפרסום, הוא רואה צורך במחקר שיברר את התהליכים והתוצאות של מין בין מטפל למטופל (Dahlberg, 1970). מתקפה ישירה על הצביעות שמאחורי הטענה שיש מרכיב ריפויי ביזום מין עם מטופלים הושמעה באותה תקופה בכנס של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (Seagull, 1972). בהרצאתו בכנס פנה סיגל לאותם מטפלים שטענו כי השיקולים להתערבות כזו הם מקצועיים ומכוונים  לטובת המטופל, ושאל אותם אם המטפל גובה שכר טיפול תמורת משכבו ואם כמטפל חסר משוא פנים הוא שוכב לא רק עם מי שמושך אותו, אלא באמת עם מי שצריך את "הטיפול"?

תיעוד עצוב של התעללות במטופלת בפסיכותרפיה ניתן למצוא בביוגרפיה של המשוררת האמריקאית אן סקסטון. המחברת, דיאן ווד מידלברוק (Middlebrook, 1992), פרופסור לספרות באוניברסיטת סנטפורד, תעדה בספר את גלוי העריות שחוותה בילדותה. הספר מתאר גם את חייה הסוערים והטראגייים של המשוררת, ואת מסכת הטיפולים הפסיכולוגים הכושלים שעברה. במחצית שנות ה50-, סקסטון התמודדה עם דחפים הרסניים ואבדניים רבי עצמה, שהתבטאו בתשעה נסיונות התאבדות ובכמה אשפוזים פסיכיאטריים (Berman, 1994). לדברי הביוגרפית הראשונה של סקסטון (Middlebrook, 1992), הביוגרפית השניה שלה (Ames, 1994), ואחותה לינדה סקסטון (Sexton & Ames, 1991) נוצלה המשוררת באופן מיני על ידי הפסיכיאטר שטיפל בה בין השנים 1964 ל1969-. למרות הצלחותיה הספרותיות, שכללו זכיה בפרס פוליצר, שלחה סקסטון יד בנפשה בשנת 1974. היא היתה בת ארבעים וחמש במותה.

על אף שחיבור זה עוסק בניצול מיני של מטופלים, הרי שחשוב,  לדעתי, להוסיף בהקשר זה כי תלונות לא מעטות הושמעו במשך שנים ביחס לאלימות נפשית וגופנית, המופעלת לעתים בסוגים מסויימים של קבוצות "לפיתוח רגישות". בעשור שבין 1965 ל- 1975 נהגו מאות אלפי אמריקאים, אירופאים וישראלים להשתתף בקבוצות, בסדנאות ובסמינרים שעסקו בפיתוח רגישות ומודעות. בפעילות כזו, שעדיין מתקיימת מפעם לפעם בישראל, מסתגרים בקבוצות למשך שעות, לעתים ימים, ובהנחית מדריך הם מתעמתים אלה באלה עד שנפרצת דרכם לדרגת "אמיתיות" גבוהה יותר. באותו עשור, היו אנשים שהפכו את "פיתוח הרגישות" לדרך חיים במעין קבוצות של פסיכותרפיה. לדוגמה: בלוס-אנג'לס הפך צ’רלס דדריך ((Charles Dederich את דירתו, שהיתה מקום מפגש ושיח לנרקומנים, לסיננון (synanon), קהילה שיקומית קטנה. סיננון החלה באותה תקופה להתפתח במהירות לחברה אוטופית אלטרנטיבית, שבה נרקומנים משוקמים ואחרים ניסו להפוך את עצמם לבני אדם טובים יותר באמצעות קבוצות מפגש (encounter group) שבהן מעומת  ומותקף אחד מחברי הקבוצה במשך שעות רבות, לעתים עד 24 שעות ברציפות. מנחי הקבוצות, שלא בהכרח קבלו הכשרה בפסיכותרפיה, קראו לעבודתם "עיבוד לצמיחה", אך למעשה היתה פעילותם סוג של פסיכותרפיה, בה לא עודדו את המטופלים להגיע להבנה חדשה על עצמם, אלא הכריחו אותם לעשות זאת.

בספרה "טיפול שהשתגע", מספרת קרול מית’רס שהיה נהוג לומר למשתתפים בקבוצות כאלה, שבעצם בואם למכון הם מקבלים על עצמם מציאות שונה, שבה המטפלים יודעים יותר מהמטופלים, ושבה המטופלים הופכים להשתקפות של מה שהמטפלים דורשים שיהיו. "אנו נשארים כאן, כי אם נתעקש להאמין בתפישותינו הקודמות, נשתגע. מכיוון שתפישותינו אינן  פועלות עוד, עלינו לבטוח במטפלים שקיימת מציאות אחרת, ועלינו לתפוש אותם כיודעי-כל, כצודקים וכטובים. הם מסכימים להיות בתפקיד זה עבורנו, משום שאנחנו חייבים להיות תלויים בהם" (Mithers, 1994, p.258). מיתרס מתארת בהרחבה את התנסויותיה באחד מן המרכזים הללו, ומציינת שהמנחים עסקו במתן מטלות שכללו שידוכים וזיווגים "טיפוליים" בין מטופלים. הם גם אישרו או אסרו המשך הריונות של מטופלות שהתעברו במהלך שהותם "בקהילות הטיפוליות". המרכז שאליו מתייחסת  מיתרס בספרה, הושפע מאד מגישתו של אתור ינוב, שגרס כי על מנת להבטיח בריאות נפשית, על כל אדם להגיע לכאב הראשוני הטמון בלבו למן תקופת ילדותו,  ולבטא אותו. הטיפולים, בהשראת ינוב, כללו בדרך כלל רגעים שבהם השמיעו מטופלים צרחות מצמררות, אותן כינה ינוב "הזעקה הראשונית" (Janov, 1970). בהשראת ינוב, טענו המטפלים בארגון שבו נפגעה מיתרס, שהעבודה העצמית שלהם מאפשרת להם להבחין מתי מטופל מדבר מתוך רגשות אמיתיים  ומתי אין זו אלא הגנה. ברגע שהבחינו המטפלים בהגנה, הם תקפו אותה. הנה קטע קצר המתאר את התהליך:

"אתה לא מדבר!" תקף אחד המטפלים. הוא משך את האיש כדי שיעמוד על רגליו ואז דחף אותו בעוצמה אל הקיר. "אתה לא מדבר!". כשניסה האיש לדבר, דחף אותו שוב המטפל. "אתה לא מדבר..." כל טקטיקה מאיימת הופעלה. לעג, קללות, ביטויים גזעניים. כל סוד מביך שגילו המטופלים בטופסי הקבלה שלהם הופעל כנשק לניפוץ הגנותהם. "את הכישלון, את אפילו לא מסוגלת לעשות את זה עם גברים!" צרח אחד המטפלים על מטופלת בת 26 שהתוודתה כי  ניסתה לקיים מגע מיני עם אישה (Mithers, 1994, p.95).

שורשים לטיפול בעל סגנון מתעמת רווי תקפנות מינית ניתן למצוא בכתביו של ג'ון רוזן, פרופסור מכובד לפסיכיאטריה מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה שבארצות הברית. רוזן תיאר את גישתו החדשה, אותה כינה "פסיכואנליזה ישירה" (Direct Psychoanlysis) במספר פרסומים מדעיים (למשל: Rosen, 1953; 1964; 1968). שיטת הטיפול שפיתח התבססה על שעות שהייה ארוכות במחיצת מטופלים, עימותים מול אי-הרציונליות של תפיסותיהם, ודחיפתם להתמודד עם המציאות, כפי שתופס אותה המטפל. רוזן סבר שמטופל נסוג לתוך הפסיכוזה שלו כדי להמנע מהכאב על כך שהוא לא נאהב, וכי על המטפל לתת דרור לדחפים הלא-מודעיים שלו על מנת לפצח את סודותיו של המטופל. רוזן גרס, בין היתר, שאף הומוסקסואל אינו הומוסקסואל ממש והוא היה עסוק בצורך שלו להוכיח תיזה זאת למטופליו ההומוסקסואלים. באחת מהדוגמאות שהביא כתב: "הבעיה שניצבה בפני היתה לשכנע את המטופל שהוא היה גבר, כלומר שהיה לו פין. התמודדתי עם זה מיד בפגישה הבאה. כשהמטופל קם ועמד, אמרתי לו להניח את ידיו על אבר מינו שלו, ואני עזרתי לו בפעולה זו" (Rosen, 1953, p. 74). דוגמא אחרת ל"פסיכואנליזה הישירה" מודגמת באחד ממאמריו של רוזן ובו מתואר כיצד התעמת באופן גופני עם מטופלת שהרימה סיגריה שהיתה מונחת על השולחן במשרדו. לאחר שציוה עליה בתקיפות להשליך את הסיגריה הוא מתאר את ההתפתחות הבאה:

"תפסתי אותה, משכתי אותה פנימה, והושבתי אותה בכח על הספה. כשאחזתי בפרקי ידיה, ג'ון התפתלה, בעטה ונאבקה בפראות. היא המשיכה בזרם בלתי פוסק של ביטויים שהצביעו על פנטזיות מיניות חזקות. המאבק נמשך מחצית השעה לערך, ולא נתתי כל פירוש עד שנרגעה באפיסת כוחות".

בסוף התהליך הזה מושיט לה רוזן את אגודלו ומורה לה למצוץ אותו, תוך שהוא מעודד אותה לבטא את הרגשותיה בתהליך. הוא גם מבהיר לה כי הוא שולט בה, שהוא ינצח ושהוא שולט עליה מכיון שהוא אוהב אותה (Rosen, 1950). ג'ון רוזן, החזיר את הרשיון הרפואי שלו לשלטונות מדינת פנסילבניה במרץ 1983, כדי להמנע מלעמוד לדין בפני מועצת המדינה לחינוך ורישוי רפואי שעמדה להאשימו בשישים ושבע עבירות על חוק העיסוקים הרפואיים של פנסילבניה, ובשלושים וחמש עבירות על החוקים והתקנות של המועצה הרפואית (Masson, 1984).

בשנות ה-70 החלו להתפתח בצפון אמריקה טיפולים המכוונים לבעיות רגשיות באמצעות מניפולציות של הגוף. טיפולים כמו ביו-אנרגיה ורולפינג עוררו עניין בקרב פסיכותרפיסטים לא מעטים שקבלו הכשרה בהתערבויות שכללו ישיבה על המטופלים שלהם, לחיצה על מקומות שונים בגוף כמו החזה או הישבן, ועיסוי אברים שבהם יש "נוקשות". נראה, שחדירת טכניקות כאלה לקליניקה הפסיכותרפויטית טשטשה עוד יותר את הגבולות המקובלים בין מטופל למטפל, וגררה אימוץ של הצדקות תאורטיות שקראו לנטישת מושגי ההעברה הישנים, ולשימוש מבוקר בהעברה ארוטית בתוך הקליניקה (Schultz, 1975). במקביל למהפכת "ילדי הפרחים" ולאתוס של המין החופשי של שנות הששים והשבעים, החלה להתארגן בעולם המערבי התנועה הפמיניסטית, ששמה לה כמטרה את המאבק בדיכוין של נשים וניצולן. בספרה, מתארת פיליס צ'סלר (Chesler, 1972) נשים שקיימו מגע מיני עם המטפלים שלהן ומנתחת את מערכות היחסים בקליניקה הפסיכולוגית כמבוססים על יחסי הדיכוי, השליטה והניצול המושתתים בין המינים בחברה. באותה תקופה, בהשראת תנועת הנשים, פורסם ספר שהיה כנראה הראשון מסוגו, ובו תועדו דיווחים של נשים שנוצלו בפסיכותרפיה על ידי המטפלים שלהן. אחד מהאמצעים שתוארו בספר כמנגנוני השליטה של המטפלים המנצלים את קורבנותיהם היה, לדוגמה, ניסיון להפחית מאמינות תלונתה של הנפגעת בטענה שהתלונה נובעת מדלוזיה פראנואידית של מי שלוקה בסכיזופרניה (Freeman & Roy, 1976). באותה תקופה החלו מטופלות שנפגעו להגיש תלונות אזרחיות כנגד מטפליהן בגין התנהגות מקצועית רשלנית (malpractice). חמש מתוך 45 תלונות על רשלנות מקצועית שהוגשו בשנת 1974 כנגד פסיכולוגים בארצות הברית נגעו ליחסי מין בין מטפל למטופלת. בעקבות זאת, החליטה חברת הביטוח שהעניקה ביטוח קולקטיבי לחברי הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית (APA), שלא לבטח עוד פסיכולוגים (Asher, 1976). בשנת 1973 פורסם תקנון של אגודת הרופאים האמריקאית ובו התייחסות לפסיכיאטריה, שבה נקבע כי מגעים מיניים עם מטופלים אינם אתיים (AMA, 1973). בשנת 1977 אסרה סוף סוף במפורש גם ה-APA כל אינטימיות מינית בין מטפל למטופל (APA, 1977). על בסיס איסור זה, ניכרה עליה בנטייה של נשים שנפגעו להעז ולתבוע את המטפלים הפוגעים. מגמה זו המשיכה להתגבר גם בשנות השמונים (Pope, Keith-Spiegel & Tabachnick, 1986).

מדד אובייקטיבי של התופעה הוצג בעבודת דוקטורט שהוגשה בקליפורניה בשנת 1984 ובה קבע המחבר ש- 56% מעונשי המשמעת שהוטלו על ידי הועדה הבוחנת לענייני פסיכולוגיה במדינה, היו בגין אינטימיות מינית בין מטפל למטופל (Vinson, 1984).
קוד האתיקה החדש של ה-APA מתייחס לסוגיה בשלושה תת-סעיפים:
4.05 - פסיכולוגים אינם מקיימים מגעים מיניים עם פצינטים או קליינטים נוכחיים.
4.06 - פסיכולוגים לא מקבלים לטיפול כפציינט או קליינט אנשים שאיתם היה להם בעבר קשר מיני.
4.07 - א. פסיכולוגים לא מקיימים מגעים מיניים עם פציינט או קליינט לשעבר לפחות שנתיים  לאחר הפסקת מתן שירותים מקצועיים או סיומם.
   ב. מכיוון שמגעים מיניים עם פציינט או קליינט לשעבר לעתים כה קרובות מזיקים לפציינט או לקליינט, ומכיוון שמגעים כאלו מפחיתים את שימוש הציבור בשירותים נזקקים, פסיכולוגים לא מקיימים מגעים מיניים עם פציינט או קליינט לשעבר גם אחרי פסק זמן של שנתיים, מלבד בנסיבות יוצאות דופן במיוחד (APA, 1991). הנסיבות הללו מוצדקות אם יכול הפסיכולוג להראות שלא קרה ניצול על פי גורמים המפורטים במסמך.

בדיקה שערכתי בקוד האתיקה של שלושה איגודים מקצועיים בישראל, העלתה דרגות פירוט והתייחסות שונות לסוגיה.

בתקנון האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים שאושר באסיפה הכללית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י) ב-26.10.97 הוכנסו הרחבות ותיקונים משמעותיים בתקנון האתיקה. סעיף 4.6 בתקנון החדש מכונה "התנהגות בעלת אופי מיני" ובו כתוב:
"א. פסיכולוגים יימנעו מהתנהגות בעלת אופי מיני עם לקוחותיהם כל עוד קיים קשר מקצועי ביניהם, לרבות רמיזה במהלך השירות על תכנון קשרים עתידיים כאלה.
ב. פסיכולוגים לא יקיימו מערכת יחסים מינית עם סטודנטים או מודרכים כאשר הם מוסרים הערכה לגביהם, או שיש להם סמכות ישירה עליהם; זאת מתוך חשש שקיים סיכון סביר שמערכות יחסים כאלה יטו את שיקול הדעת או יהיו נצלניות
ג. פסיכולוגים לא יתנו שירות לאנשים שהיה להם איתם קשר מיני בעבר.
ד. מומלץ שפסיכולוגים יימנעו מקשר מיני עם לקוח לשעבר. פסיכולוג שמקיים קשר כזה לאחר הפסקה או סיום השרות, אחראי להבטיח שלא ינצל את הקשר המקצועי, בהתחשב בכל הגורמים הרלוונטיים – לרבות משך הזמן שעבר מאז סיום הקשר המקצועי, אופיו ומשכו, נסיבות סיום הקשר המקצועי ומצבו הנפשי הנוכחי של הלקוח."

בדווח שהובא ב"דף לחבר" (בטאון הפ"י) במרץ 1998, נמסר כי "מועצת הפסיכולוגים החליטה לאמץ את קוד האתיקה של הפ"י ולראות בו מסמך המבטא את עמדת המועצה לגבי מערכת הערכים המקצועית וכללי ההתנהגות האתיים". זו התפתחות חשובה משום שזהו למעשה הגוף החוקי שבסמכותו הבלעדית להעניק ולשלול רשיונות לעיסוק בפסיכולוגיה בישראל.

בדיקה שערכתי בקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים העלתה כי בפרק ו' סעיף 6 כתוב: "אסור לעובד סוציאלי לקיים יחסי מין עם לקוחותיו ובני משפחותיהם, יהיו הנסיבות אשר יהיו" (איגוד העובדים הסוציאלים בישראל, 1994).

בתקנון האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל לא מצאתי כל התייחסות ספציפית לנושא.

למרות האיחור והיסוס של חלק מהאיגודים המקצועיים להתמודד עם הבעיה באופן מפורש ולתת לה ביטוי ברור בתקנותיהם, נראה שהעיתונות בישראל הייתה מוכנה לחשוף ניצול מיני של מטופלים, כשתלונות בעניינים כאלה הגיעו למשטרה ולערכאות. סקירה שעשיתי בעיתונות היומית הישראלית של שנות ה90-', מגלה כרוניקה של תלונות, כתבי אישום והרשעות כנגד פסיכותרפיסטים:
* ב16- ביולי 1992 מדווח עיתון "הארץ" על ידיעה של סוכנות עתי"ם, כי הפסיכיאטר דר' ר.ק. מחיפה נעצר והואשם באינוסים ובמעשים מגונים שבצע במרפאתו במטופלות בנות 17, 21 ו-22. העיתון הוסיף כי ב-6 במרץ 1987, זוכה אותו פסיכיאטר בבית משפט השלום בחיפה מאישומים דומים שהועלו נגדו.

* "הארץ" מדווח בגליונו מה25- באוגוסט 1992, כי הוארך מעצרו של הפסיכולוג ר.ב. מגבעתיים, שעסק ביעוץ לחיי נישואין. מטופלות שלו לשעבר התלוננו כי במסגרת הטיפול, הורה לנשים להתפשט ואז בצע בהן מעשים מגונים ואונס. ב"מעריב" מיום 10 בינואר 1994 דווח ארז רותם כי השופט חיים אדר קבל עיסקת טיעון בעניינו של אותו פסיכולוג, וגזר עליו 18 חודשי מאסר.

* בתחקיר של הכתבים מלי קמפנר ומרדכי גילת ב"ידיעות אחרונות" מיום 15 בנובמבר 1992, נמסר כי הפסיכולוג א.פ. נחשד כי תקף מינית חמש מטופלות, שתיים מהן קטינות. לדברי הכתבים אישרה נציגת משרד הבריאות, כי תלונה בעניינו שהגיעה למשרדה כבר שנתיים קודם לכן, נמצאה מוצדקת. למרות זאת לא הועמד אז א.פ. לדין. בפסק הדין, שניתן על ידי בית המשפט העליון, בעקבות ערעורו של א.פ., קבע השופט קדמי כי גם אם המתלוננות פתחו אהבה לפסיכולוג והסכימו למעשיו, עדיין השיקול האמיתי והמכריע להסכמתן היתה אמונתן שהמעשים נמנים על רכיבי הטיפול הפסיכולוגי שניתן להן כמטופלות. כלומר, בבסיס הרשעתו של א.פ. עמד מעשה המרמה שבהצגת המעשים הארוטיים כחלק מהטיפול. השופטת דליה דורנר העירה כי ההסכמה למעשה המין עקב הטענה כי הוא נעשה למטרת טיפולית, אינה 'הסכמה חופשית'. בכתבות שפורסמו בענין זה ב"ידיעות אחרונות" נמסר, כי א.פ. הסביר שהוא מטפל  בגישה שהיא "חידוש מקצועי", גישה הדוגלת במגע תוך סימולציה של החיים האמיתיים בתוך מקום מוגן. רק במקום מוגן ניתן, לדבריו, לבנות קשר שיפתור את החרדות של המטופלות. נמסר כי א.פ., שנידון לארבע שנות מאסר, נהג לגבות תשלום עבור הפגישות שבהן ניצל את מטופלותיו.

* המקומון "ירושלים" מדווח באמצעות כתבו צביקה גולדברג, בתאריך 14 במאי 1992, כי הפסיכולוג ב.פ. (63), מנהל מעון "בית הצברית" לנערות חוסות, הורשע בביצוע שש עבירות של מעשים מגונים במדריכות שעבדו במעון תחת פיקוחו המקצועי. ב.פ. נידון לחצי שנת מאסר.

* מוסף "הארץ" מדווח באמצעות כתבו דוד שליט ב20- למאי 1994, כי בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בתביעת נזיקין אזרחית שהגיש מ. (42) נגד דר' נ.ו., פסיכיאטרית בבית חולים גהה. המטופל לשעבר תבע פיצוי בסך 7.7 מליון שקל על הנזק שנגרם לו כאשר הפסיכיאטרית "ניצלה את מצוקתו הנפשית והתלות שפיתח כלפיה עת טופל על ידה, וגררה אותו למערכת מתמשכת של יחסי מין ואישות, אשר הובילה לגירושיו וניתוקו ממשפחתו, וגרמה להתדרדרות חמורה במצבו ולנזק נפשי בלתי הפיך". מתוך כתב התביעה עלה, כי הנתבעת הזמינה את המטופל לטיפולים בביתה, לפגישות שארכו שעות ארוכות. בפגישות אלה, נטען, נגנה עבורו בפסנתר וגילתה לתובע את צפונות לבה ומאוויה בתחום המין ודרשה מהתובע לשתף אתה פעולה. עובדה זו גרמה לתובע דיכאון נפשי עמוק בגלל שמרנותו בנושאים אינטימיים. בתאריך 15 ביוני 1995 דיווחה כתבת "ידיעות אחרונות", מיכל גולדברג, כי בהסכם חסר תקדים שילמה חברת הביטוח של הפסיכיאטרית סכום של 1.2 מליון שקל כפיצוי למטופל בתמורה להסרת תביעתו.

* ב"ידיעות אחרונות" דיווחה תמר טרבלסי ב18- ביוני 1994, כי רשיונו של הפסיכולוג ד.ר. (46) נשלל לארבע שנים על ידי ועדת המשמעת של משרד הבריאות. לטענת המתלוננת (43) התנהל כל הטיפול הפסיכולוגי על ברכי המטפל, שחיבק וליטף אותה. הוא הודה שאכן היו חיבוקים, אבל טען שאלה היו חיבוקים אבהיים.

* עמיר רפופורט מדווח ב"ידיעות אחרונות" מיום 14 בדצמבר 1994, כי דר' פ.ש. (51) פסיכולוג קליני, מומחה בטיפול בילדים, מואשם כי בטיפול פרטי בצע מעשים מגונים במטופלת חיילת, בת 19, בטענה שמעשים אלה נועדו לצורך חיזוקה הנפשי.

* ב-28 בפברואר 1996 מדווח רון לוין ב"מעריב", כי קצין בריאות הנפש, ששמו לא הותר לפרסום, הורשע בבית הדין צבאי בששה מקרים של מעשים מגונים שביצע בזמן שירות במסגרת מילואים בבסיס טירונים, בחיילים שהופנו אליו לשם קבלת יעוץ. קצין בריאות הנפש, הונה את הטירונים שפנו אליו, עיסה אברים אינטימיים בגופם, תוך הסבר שאלה הם "טיפולי שיאצו לאיתור גידולים". דעת הרוב בין השופטים קבעה כי אין בעיסוי עכוז או מימוש אשכים משום חדירה לאברי מין מובהקים. מסיבה זו, החליטו השופטים לא להחמיר בעונשו וגזרו עליו מאסר על תנאי בלבד.

* כתב "הארץ", יוסי הטוני, מדווח ב-16 ביוני 1996 כי הוארך בארבעה ימים מעצרו של הפסיכולוג דר' א.מ. (49) מחולון בעקבות תלונת מטופל בן 23, כי במסגרת הטיפולים נהג הפסיכולוג להפשיטו, כהקדמה לטיפולי היפנוזה, ולאחר מכן לביצע בו מעשים מגונים. ב-6 במאי 1996 מדווח שמואל מיטלמן ב"מעריב", כי הפסיכולוג עתר לבג"צ בבקשה לאמת חוות דעת פסיכיאטרית לפיה הוא לא שפוי ואינו כשיר לעמוד לדין. ב-23 ביוני אותה שנה, כותבת שירה אימרגליק ב"מעריב", כי בעקבות המטופל שהתלונן, פנו מטופלים נוספים לתקשורת ודיווחו על היפנוזה שעברו אצל אותו פסיכולוג, כשהם נדרשים להיות ערומים.

* כתבת "מעריב", מיכל גולדברג, מדווחת ב23- בדצמבר 1996 כי בתביעה שהוגשה נגד הפסיכולוג דר' ד.ר. (80) בבית המשפט המחוזי בירושלים, מואשם הפסיכולוג כי במהלך שמונה שנות טיפול נפשי שקבלה ממנו מאז היותה בת 22, הפר הפסיכולוג כל קוד אתי ומוסרי. הצעירה טענה כי הפסיכולוג הציע לה לעבור לגור עם מטופל אחר שלו, שסבל מאין-אונות, לקיים עמו יחסי מין, ובדרך זו תרפא אותו מהאימפוטנציה. במהלך תקופה זו, מואשם שהמטופל הצעיר נרפא מהאיפוטנציה שלו עברה הצעירה להתגורר בביתו של הפסיכולוג, ונאלצה, לטענתה, לגרום לסיפוקו המיני כל אימת שחפץ בכך, ולספק את גאוותו בכך שהחמיאה לגבריותו ולכישוריו המיניים, ללא קשר לתחושות הסלידה שחשה. לתביעת הפיצויים, בגובה 6.6 מליון שקל, צורף מכתב ששלח הפסיכולוג בשנת 1988 לידידה פסיכולוגית, שהתבקשה לאבחן את הצעירה. במכתב מתאר הפסיכולוג בגילוי לב את יחסיו עם הצעירה. בין השאר הוא קובע כי בתחום חיי המין לא היו לה שום מעצורים. "עם הזמן נהפכה גם לבת שלי, גם למאהבת שלי, ועכשיו היא נהפכת לאט לאט גם לאמא שלי...".

ב-21 במרץ 1997 מדווח יריב לוין במקומון "על השרון" כי אותו פסיכולוג נתבע לשלם 6.6 מליון שקל לרווקה בת 32 מתל אביב בגין תקיפה, ניצול מיני ורשלנות מקצועית. התובעת התלוננה כי הפסיכולוג ניתק אותה מחבריה, השתמש בה כסוכנת בית ומזכירה, ודרש ממנה שירותי מין. הפסיכולוג הכחיש את ההאשמות.

* בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מדווחת ורדה הורוביץ כי עורכת הדין דפנה הקר, היועצת המשפטית של שדולת הנשים בישראל, הגישה תלונה במשטרה נגד י.ר. (45) שעבד כפסיכולוג בקהילה החרדית בירושלים. חלק מהנשים הגישו תצהיר בכתב ידן, שאפשרו לה להגיש את התלונה בשמן. אחת הנשים שטופלו על ידו סיפרה לעיתונאית כי תשעים אחוזים מהנשים שטיפל בהן הופנו על ידי רבנים. "האמנתי בתום לב שאני נגשת למקום הכי נכון, כי הרב ממליץ", אמרה. בכתבה נמסר כי עובדת סוציאלית הפועלת בקהילה החרדית אישרה כי בסיפור הזה מעורבים רבנים ידועי שם.

* סוכנות עתי"ם מדווחת ב-10 ביולי 1997 כי משפטו של פסיכולוג קליני מבאר שבע, שהואשם בבצוע מעשים מגונים בגופה של מטופלת בת 19, הסתיים במפתיע. היועץ המשפטי לממשלה, אלייקים רובינשטיין, הורה לעכב את ההליכים בתיק בתנאי שהפסיכולוג לא יעסוק בחמש השנים הקרובות במקצועו.

* בתאריך 4.11.97 כותב יורם ירקוני "בידיעות אחרונות", כי במהלך משפט המתנהל כנגד פסיכולוג על ביצוע מעשים מגונים במטופל אחר (גם הוא גבר), התברר כי הנאשם שהיה יוצא עם מטופליו לטיולים או לבנק ללא שמירה על גבולות מקצועיים, נטה לאפשר למטופליו לנהוג כלפיו באלימות קשה, כולל פציעת המטפל ויניקת דמו, הטלת שתן עליו, ויניקה מפטמותיו. לטענת הפסיכולוג אפשר באמצעים אלה למטופליו לשחזר זכרונות מוקדמים, ובכך גם סיפק את סקרנותו לגבי מנגנונים הנמצאים בתוכו (במטפל). בידיעה של סוכנות עתי"ם ב"הארץ" מה-5 בנובמבר 1997 דוווח כי הפסיכולוג ד"ר א.מ. (50) הורשע במסגרת עסקת טיעון במעשים מגונים באחד ממטופליו והוטלו 2 אישומים כנגדו על מעשי סדום בהסכמה שבצע לכאורה בשני מטופלים אחרים.

• בתאריך 12.6.98 מתפרסמת כתבת שער במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ובה חושפים הכתבים אברי גלעד, יובל קרני ויריב בן-יהודה כי במשך 12 שנים קיים העובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט הנודע א.י. קשרים רומנטים ומיניים עם ש., ילד מצוקה שהיה בטיפולו.  הילד היה בן 10 כשנשלח אל  א.י., שהיה אז עובד מחלקת הרווחה של עירית תל אביב. על פי הדווח ידעו הפסיכולוגים שטיפלו בש. את כל הפרטים בדבר הניצול המיני שחווה ש. מידי מטפלו הראשון, אך הם לא דווחו למשטרה. הפרשה עוררה מחלוקת בקרב פסיכולוגים בשאלת גבול החיסיון בין מטפל למטופל.

• בעקבות פרסום פרשת א.י. מפרסמת השחקנית והסופרת ("אישונים מדברים") תהל רן מכתב גלוי בשבועון "לאשה" מיום 29.6.98  ובו היא מגוללת את סיפור ניצולה המיני בידי פסיכולוג בעל שם. במאמרה ובהצגת היחיד שלה שהועלתה על קרשי הבמה באותה תקופה וזכתה אף לציון לשבח ב"תיאטרונטו" ("איפה רותי?"), חושפת תהל היסטוריה של ילדות במוסדות ובמשפחות אומנה, ניצול מיני חוזר ונשנה בידי אלה שהופקדו על שלומה, אשפוזים וניסיונות התאבדות. אל המטפל הפוגע הגיעה בגיל 23 על מנת לקבל סיוע מקצועי בדרך לשיקום. "הייתי זקוקה לך כאבא" היא כתבה, "רציתי שתדע שאחרי המפגשים אתך, בהם כבשת את גופי, הייתי חוזרת לחדר שלי, זורקת את עצמי לרצפה, מטיחה את הראש שלי בקיר ומכה את הגוף שלי עד זוב דם". בעת כתיבת הדברים, בחרה תהל רן שלא להסגיר את שם הפסיכולוג הפוגע.

השמות המלאים של הפסיכותרפיסטים שאליהם אני מתייחס, במידה ופורסמו, מופיעים בכתבות העיתונות המצוינות.
ברור לי כי על שכיחות התופעה לא ניתן להסיק מתוך סקירת העיתונות שהבאתי לעיל. אני מניח שאיתרתי רק חלק מהכתבות שפורסמו, שרק חלק מהתלונות המוצדקות מגיעות לידיעת העיתונות, כשברוב המקרים לא מוגשת כל תלונה רשמית על הניצול המיני (ראו פרק 24 בספר זה). יתכן גם, שחלק מהתלונות שעליהן דיווחה העיתונות, היו בלתי מוצדקות. כדי להימנע ממצב בו אני נלחם בעוול אחד וגורם תוך כדי כך עוול אחר, הקפדתי שלא לפרסם שמות בכל הנוגע למקרים שפורסמו בארץ. אני יודע שזהות הפוגעים עשויה להיות מידע חשוב לציבור צרכני הפסיכותרפיה, אבל העדפתי שתשומת לב הקוראים תמוקד בעיקר.  למרות שמין בין מטפל למטופל בפסיכותרפיה הוא, ככל הנראה, תופעת מיעוט, אני חושש שאנו ניצבים בפני בעיה חמורה וקשה מאד לגילוי ולמחקר. הבה ניבחן, אפוא, בפרק הבא, מה מדווחים בעצמם מטפלים  ביחס לעמדות והתנהגויות ארוטיות עם מטופליהם.

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.