זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

פרק 3: על עמדות ביחס למין בקשר הטיפולי ושכיחות התופעה בקרב מטפלים: סקר ספרות

פרופ׳ אלי זומר

"אין דבר קל יותר מאשר לרמות את עצמך, כי במה שאנו חפצים, נוחים אנו אף להאמין."
(דמוסטנס)

הסקר הראשון שניסה באופן שיטתי להעריך את שכיחות הבעיה התפרסם בשנת 1973. אלף רופאים מאזור לוס אנג'לס קבלו בדואר שאלונים, שעליהם השיבו באופן אנונימי 445. כ-10% מתוך המשיבים הודו כי קיימו אינטימיות מינית עם מטופליהם. המחברים הסיקו מן הנתונים כי 5% מכלל הפסיכיאטרים קיימו יחסי מין עם מטופלים, ו-20% סברו שבנסיבות מסוימות עשויים יחסי מין עם מטופל להועיל לו (Kardener, Fuller & Mensh, 1976). בתגובה לעבודתם של קרדינר ושותפיו, סקר פרי (Perry, 1976) מדגם מקרי של 500 רופאות. כ-33% ענו על הסקר וממנו התברר שרק 2% מן הרופאות מאמינות שקשר ארוטי עם מטופלים עשוי להועיל בצורה כלשהי, ורק רופאת ילדים אחת הודתה שקימה עם מטופל קשר ארוטי שלא היה מגע מיני ממש. השוואה בין תוצאות שני המחקרים הללו מגלה הבדל בין עמדות של רופאים לעמדות של רופאות בכל הנוגע לקיום מגע "לא ארוטי" שהוגדר בשני הסקרים כ"חיבוק, נשיקה והבעת חיבה בנגיעה". להלן התפלגות התשובות ביחס לשאלה זו בשני הסקרים:

                 לעולם לא    לעתים רחוקות       לפעמים     לעתים תכופות או תמיד
סקר רופאים     45%              41%                14%                    1%  
סקר רופאות     27%              30%                33%                    10%

בעוד שרופאות נוגעות יותר במטופלים שלהן במגע "לא ארוטי" (למעשה, קשה לדעת כיצד חווים זאת המטופלים) בהשוואה לרופאים, יותר רופאים מרופאות מודים שקיימו מגע מיני עם מטופלים וסוברים שהתנהגות כזו עשויה להועיל.

הולרויד וברודסקי (Holroyd & Brodsky, 1977) סקרו עמדות אצל מדגם מייצג של 1000 פסיכולוגים בכל רחבי ארצות הברית. בשאלון ששלחו המחברות, התבקשו המשיבים לדווח במפורש כמה ממטופליהם הם נשקו, חיבקו או נגעו בהם בכוונה ארוטית, ועם כמה מטופלים קיימו מגע מיני מלא. שבעים אחוזים מן המדגם ניאותו להשתתף במחקר וענו על השאלות.  נמצא שכ-10% מן הפסיכולוגים הודו שהתנהגו בצורה ארוטית כלשהי  לפחות עם מטופל אחד, ורק כ-2% מהפסיכולוגיות דיווחו על התנהגות כזו. כ-6% מהפסיכולוגים הודו שקיימו מגע מיני מלא עם מטופל לפחות פעם אחת בהשוואה ל-0.6% מהפסיכולוגיות (פסיכולוגית אחת). רבים מהפסיכולוגים שדיווחו על מגע עם מטופל ציינו שההתנסות לא הייתה חיובית, לא עבורם ולא עבור המטופל, אך 80% מתוכם הודו שחזרו על המעשה עם יותר ממטופל אחד.

בשנת 1978 החל מחקר רב היקף לחקר הבעיה בקליפורניה. המחקר סקר את כל הפסיכולוגים במדינת קליפורניה, ושאל על מקרים שבהם נתקלו הפסיכולוגים במטופלים שקיימו מגע מיני עם מטפלים קודמים (Bouhautsos, Holroyd, Lerman, Forer & Greenberg, 1983). כשישית מהנשאלים ענו על השאלון ובסך הכל דיווחו על 559 מקרים. תשעים ואחד אחוזים מהמטופלים המנוצלים היו נשים, ואילו 96% מהמטפלים המנצלים היו גברים. מהמחקר עלה כי לדעת המשיבים נפגעו - בדרך כלשהי - כ-90% מהמקרים מהמגע המיני עם המטפל הקודם.  
 בשנת 1982 הורכבה בארצות הברית הועדה לעיניני נשים של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, ותפקידה היה לחקור את הבעיה בקרב פסיכיאטרים. חברי הועדה דיווחו על התנגדות מוסדית עזה לבדיקה עצמית זו (Schoener, 1982, p.36), אך למרות הקשיים בהם נתקלו, הנתונים נאספו ופורסמו במספר מאמרים מדעיים (Gartell et al., 1986;1987; 1988; 1989) שגילו כי מתוך 5574 פסיכיאטרים שאליהם פנו, הוחזרו 1423 שאלונים כשרים. התברר שכ-7% מהפסיכיאטרים וכ-3% מהפסיכיאטריות הודו במגע מיני עם לקוחות, 88% מהמקרים התרחשו בין פסיכיאטרים לבין מטופלות, כ-8% בין שני גברים, כ-4% בין פסיכיאטריות לבין מטופלים ורק כ-1% בין נשים. ששים וחמישה אחוזים מהפסיכיאטרים שהשיבו על השאלון במחקר זה דיווחו שטיפלו במטופלים שקיימו מגע מיני עם מטפל קודם. למרות שב-87% מהמקרים המשיבים ראו את הקשר המיני עליו סיפרו להם המטופלים כמזיק, הם דיווחו על ניצול רק ב-8% מהמקרים. התפלגות המקצועות של המטפלים  הקודמים הייתה כדלקמן: פסיכיאטריה (28%), פסיכולוגיה (27%), כהני דת (9%), עובדים סוציאלים (7%), מטפלים לא מקצועיים (6%) (Gartell et al., 1987, p.289).

נתונים לגבי שכיחות התופעה מן הפרספקטיבה של המטופלים לא קיימת לעת עתה. באחת ההערכות נקבע כי 70 אחוזים מהמטפלים שנדגמו דיווחו על כך שלפחות אחד ממטופליהם היה בקשר מיני עם מטפל קודם (Bouhoutsos et al., 1983). בניסיון לבצע אקסטרפולציה מתוך הנתונים הקיימים לגבי שכיחות התופעה באוכלוסיה הכללית, הוסק שבארה"ב לבדה יתכן וקיימת אוכלוסיה של בין ארבעים אלף למליון ומאתיים אלף נשים שנוצלו מינית בתוך יחסי נאמנות, כדוגמת פסיכותרפיה (Rutter, 1989).

לקראת סוף שנות ה-80 החלה מסתמנת מגמה של שינוי בדיווחים על שכיחות הבעיה ועל הייצוגיות הכמעט בלעדית של גברים בין הפוגעים. בחלק מהמחקרים דווח שפסיכולוגים מדווחים על שיעור נמוך בהרבה של מגע מיני עם מטופלים (כ-2-3%) (Noel, 1986; Pope, Tabachnick and Keith-Spiegel, 1987). במקום אחר דווח על עליה בשיעור המקרים שבהם היה מגע מיני בין מטפל למטופל בני אותו מין (Bates & Brodsky, 1989, p.127).

בעבודת דוקטורט שהוגשה ב-1988 לאוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס ושהתבססה על 2132 משיבים, נמצא קשר חשוב נוסף בין עמדות מטפלים להתנהגויות ארוטיות עם  מטופלים (Borys, 1988). בעבודה זו נמצא שניתן היה לסווג נכונה 55% מהקלינאים  הארוטיים וכ-80% מהקלינאים הלא ארוטיים על סמך הודאתם בהתנהגויות הבאות:
          
                     התיידדו עם המטופלים לאחר תום הטיפול
                     גילו פרטים על  מצוקות אישיות למטופל                                        
                     סעדו במסעדה עם מטופל לאחר פגישה טיפולית
                     הזמינו מטופל למסיבה או אירוע חברתי

כלומר, עובדה זו הצביעה על קשר אפשרי בין נטיית המטפל הארוטי לחצות את הגבולות המקובלים במערכות יחסים של מטפל-מטופל ולפתח מערכת יחסים מקבילה (dual relationship), לבין נטייתו לקיים מגע מיני עם מטופל. גם פולמן (Folman, 1991) הציגה נתונים דומים ובהם נראה שמטפלים שקיימו יחסי מין עם מטופליהם, עשו זאת לאחר שורה של חריגות מיחסי הטיפול המקובלים עם אותו מטופל. מגמה דומה אותרה גם במחקר שנערך בישראל ובו נמצא שמין בין מטפל למטופל היא עבירה אתית המהווה קצה ברצף של הפרות אתיות מצד המטפל הפוגע (דרור, 1994). לאחרונה דווח גם על ניסיון להעריך את מימדי התופעה ותוצאותיה בבריטניה (Jehu, 1994). אלף פסיכולוגים התבקשו לענות על שאלונים בעניין זה ושיעור המשיבים היה 58%. מבין המשיבים סברו 4% שמטופלים עשויים להפיק תועלת ממגע מיני עם המטפל, ובערך אותו שיעור של משיבים הודה כי קיים מגע מיני עם מטופל נוכחי או מטופל לשעבר. מבין הפסיכולוגים הבריטים שהודו בקיום מגע כזה, כ-60% היו גברים וכ-40% היו נשים.

במחקר שנערך כעבודת גמר לתואר מסטר בהדרכתו של פרופסור שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה (דרור, 1994), נבדקה אוכלוסיה של רופאים ופסיכולוגים. הופצו 535 שאלונים, 272 לרופאים ו263 לפסיכולוגים. הוחזרו 183 (34%) ומתוכם נכנסו למדגם המחקרי הסופי 167 שאלונים. דרור השתמש בשאלון שהעבירו Pope ושותפיו (Pope et al., 1987) למטפלים בארצות הברית. נמצא שכלל העמדות האתיות הרווחות בקרב רופאים ופסיכולוגים קליניים בישראל הן עמדות מקילות בהרבה בהשוואה לעמדות העמיתים האמריקאים. כ- 66% מן המדגם לא פסל לחלוטין יחסי מין בין מטופל למטפל וכ-17% הודו שקיימו מגעים בעלי אופי ארוטי עם מטופליהם. המחקר הישראלי גילה כי 9.5% מהמדגם חזרו על התנהגות מינית לא הולמת שוב ושוב ובמתכונות שונות: הם קיימו יחסי מין עם מטופל, היו בקשר מיני עם מטופל לשעבר ועסקו גם בפעילות מינית עם מודרך. בעבודה זו דווח שכ-29% מהנשאלים הודו כי קיימו אי פעם יחסי מין עם מטופל לשעבר. המחקר הישראלי מצביע על כך שלמרות שהרופאים הישראלים שענו על השאלונים העריכו את עצמם כבעלי רמה אתית גבוהה, הרי שהיו מקלים יותר מהפסיכולוגים בכל הנוגע לעמדות ביחס לארוטיקה בטיפול, דיווחו יותר על התנהגויות ארוטיות עם מטופלים ושפטו פחות בחומרה, בהשוואה לפסיכולוגים, קולגה העובר עבירות אתיות, בפרט כאלה הקשורות בקיום יחסי מין עם מטופלת. כאשר הישווה דרור את הרופאים לפסיכולוגים במדגמו בכל הנוגע להודאה בהתנהגויות מיניות, הוא מצא שכ-10% מהפסיכולוגים הודו שהם מטפלים ארוטיים, לעומת יותר מרבע מכלל הרופאים שהודו בהתנהגויות כאלה. הממצאים הישראלים שונים ממה שדווח בצפון אמריקה גם בכל הנוגע להבדלים בין גברים לנשים. בעוד שבצפון אמריקה כ-90% מהמטפלים המנצלים מינית הם גברים (Holroyd & Brodsky, 1977; Gartrell et al., 1986) בישראל, אחוז הנשים מקרב המטפלים הארוטיים היה 55%.

הנתונים מעבודתו של דרור מטרידים במיוחד אם מביאים בחשבון שהם, כמו נתונים מעבודות דומות שנעשו בחוץ  לארץ, מבוססים על שאלוני דיווח עצמי. ממצאים אלה משקפים תמונה התלויה במידת הכנות של המשיבים. סביר להניח שבקרב מי שלא החזירו את שאלוני המחקר, קיים ייצוג גבוה עוד יותר של עברייני אתיקה. נראה שהתופעה של משיכה של מטפלים למטופליהם היא כמעט אוניברסלית, והמכשול היחיד שבינה לבין מימושה הוא העכבה האתית. נתוני סקר של 575 פסיכותרפיסטים בארצות הברית מעלים שלא פחות מ-87% מהמשיבים (95% מהגברים ו-76% מהנשים) נמשכו לפחות במקרה אחד לאחד ממטופליהם, וכי למרות שרק מיעוטם מימש את המשיכה (כ-9% מהגברים וכ-3% מהנשים) רבים (63%) חשו אשמה, חרדה ובלבול ביחס למשיכתם זו (Pope, Keith-Spiegel & Tabachnick, 1986).

לפני שנעמיק בתיאור הדפוסים של חריגות מיניות בקשרים טיפוליים, ראוי להזכיר כי קשרים של חיזור, רומנטיקה ותשוקה במקביל ליחסים הטיפוליים, הינם קצה ברצף של התנהגויות המכונות "יחסים מקבילים". בפרק הבא אנסה לאפיין יחסים כאלה במקצועות הטיפוליים, ולהבהיר את הסכנות הכרוכות בקיום קשרים כפולים מעין אלה.

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב, פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס©.