זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

פרק 4: יחסים מקבילים במקצועות הטיפוליים ובהכשרה:
מאפיינים וסכנות

פרופ׳ אלי זומר

קשרי מין בין מטפל למטופל מהווים מקרה פרטי חד וברור של יחסים מקבילים. מדובר בקבוצה של הפרות אתיות שהן קשות יותר לאיתור וזוכות, על כן, לפחות עניין בספרות.

מטפל נכנס למערכת יחסים מקבילה (dual relationship) כאשר הוא לוקח על עצמו תפקיד נוסף מול המטופל לפני הטיפול, במהלכו או לאחר שהטיפול הסתיים. במערכת יחסים מקבילה טמון פוטנציאל של ניצול המטופל תוך סיפוק צרכי המטפל, ופגיעה באיכות שיפוטו המקצועי. בסקר שערכו בוריס ופופ על  יחסים מקבילים אצל 4800 פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים (Borys & Pope, 1989) הם מצאו שמתוך רשימת התנהגויות שהוצגו לנבדקים, 5 דורגו על ידי רוב המשיבים כהתנהגויות שלעולם אינן אתיות: מין עם לקוח לפני תום הטיפול (כ-98%), מכירת מוצר ללקוח (כ-71%), מין עם לקוח לאחר תום הטיפול (כ-68%), הזמנת לקוח למסיבה או אירוע חברתי (כ-64%) וטיפול פסיכולוגי בעובד (כ-58%). על שניים מהמצבים שהוצגו התייחסו פחות  מ-10% מהמשיבים כאל מצבים שלעולם אינם אתיים: הענות להזמנת לקוח להשתתף באירוע מיוחד (כ-6%) וקבלת מתנה בשווי של פחות  מ-10$ (3%). הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאים (APA, 1991) קובע כדלהלן:

א. ...פסיכולוגים חייבים תמיד להיות רגישים לפוטנציאל ההשפעות המזיקות שיש לקשרים אחרים על עבודתם ועל אותם אנשים עימם הם עוסקים. הפסיכולוג ימנע מלהיכנס לקשר נוסף או להבטיח קשר כזה בתחום אישי, מדעי, כספי או אחר עם אנשים כאלו, אם יהיה זה סביר והגיוני שקשר כזה עלול לחבל באובייקטיביות של הפסיכולוג ולהפריע באופן אחר ליעילותו  בביצוע תפקידיו המקצועיים, או שהמעשה עלול לפגוע בצד השני או לגרום לניצולו.

ב.   ...הפסיכולוג נמנע מלקחת על עצמו מחויבויות מקצועיות ומדעיות, כאשר קשר נוכחי קודם יוצר סיכון לנזק כזה.

קשרים מקבילים לטיפול, גם אם הם לא מיניים, הם יחסים המושפעים מן הקשר הטיפולי. טיפול הוא מערכת יחסי אמון שבו המטופל בוטח במטפל בתוקף ידיעותיו, מומחיותו וסמכותו. המטפל מחויב לפעול תמיד כשטובת המטופל לנגד עיניו. זו  מערכת יחסים בלתי שוויונית מבחינת יחסי הכוחות שבה, ומבחינת חלוקת האחריות היחסית למתחולל בתוכה. מערכות יחסים מקבילות אינן תמיד בולטות כהפרות בעליל של כללי האתיקה המקובלים, ואנשי מקצוע רבים מתקשים, על כן, לזהות את הסיכונים שביחסים מקבילים ואת דינמיקת הניצול הטמונה בהם. נראה שיחסי נאמנות (fiduciary relationships) מחייבים ניסוח של קודים אתיים מיוחדים, שיכוונו את אנשי המקצוע כדי להימנע ממצבים כאלה. יחסי נאמנות הוגדרו כיחסים שבהם קליינט מפקיד את יהבו ובטחונו בידי איש  מקצוע שברשותו ידע ייחודי, מומחיות או סמכות (Black, 1991). כאשר קיימים בצד יחסי נאמנות גם יחסים מקבילים, מעמידים איש המקצוע והלקוח פנים כאילו פועלים במקביל כללים שונים, המאפשרים התנהגויות שאינן מתיישבות עם הקשר המקצועי. בתוך קשר נאמנות, הלקוח חשוף להשפעה. פגיעות זו של הלקוח מתחילה עוד לפני שנוצר הקשר המקצועי, והיא קיימת למן הרגע שבו החליט הלקוח לפנות לעזרה מקצועית או מרגע שעזרה כזו הוצעה לו. הפגיעות הזו הולכת וגוברת ככל שהלקוח חושף יותר מעצמו. חשיפה כזו, שעשויה להתרחש בצורות דומות במשרדי עורך הדין, הרב, הרופא, העובד הסוציאלי או הפסיכולוג, מגבירה את הפגיעות  ככל שנחשפות  יותר מחשבותיו, תחושותיו האינטימיות ומצוקותיו של הלקוח. מצב כזה מגביר את חוסר האיזון שביחסי הכוח, בכך שהוא יוצר מצב שבו רק לצד אחד מידע אינטימי ביחס לצד האחר. זאת ועוד - גילוי הלב מן הצד הנזקק  אל הצד המקצועי מקדם יחסי תלות רגשית ומקפל בתוכו ציפייה לקבל יחס של איכפתיות והגינות. גילוי הלב של הלקוח, הזדקקותו ובטחונו באיש המקצוע מאפשרים את מתן העזרה המיוחלת, אך בו זמנית, הם גם חושפים את הלקוח להשפעת הסמכות. השפעה זו גולשת באופן בלתי נמנע אל תוך מערכת היחסים המקבילה שבה עלול איש המקצוע להיות שותף למחקר, לעסקים, לידידות או למין. גלישה כזו לקשר מקביל מטשטשת את הגבולות  והכללים הייחודים של הקשר המקצועי, ומאפשרת ניצול לרעה של כוח בתוך הקשר השני, שאינו נתון, כמובן, תחת פיקוח קודים של התנהגות מקצועית או של אתיקה.

המטפל  והמטופל, למשל, איש איש על פי צרכיו הרגשיים והפנטזיות שלו, עשויים להגדיר את הקשר השני כשוויוני יותר מן הקשר המקצועי, כקשר שבו צרכי המטופל מרכזיים פחות, ושבו צרכי המטפל קובעים  יותר. למרות האילוזיה השוויונית, אין למטופל חופש מלא להתווכח, לעמוד על שלו, למחות, לכעוס או לצאת מהקשר השני, משום שדינמיקת יחסי הכוח של הטיפול שרירה וקיימת בכל הקשר שבו פועלים יחדיו המטפל והמטופל (Kagle & Gibelhausen, 1994).

הדאגה הגוברת ביחס לניצולם של מטופלים בידי מטפליהם עודדה חוקרים אחרים לבדוק מערכות יחסים מקבילות בהקשרים שונים. באחד המחקרים נבדקו 60 יועצים חינוכיים העוסקים בהכשרה ביחס לשאלות אתיות הנוגעות לתהליך ההכשרה. שבעה אחוזים מהמדגם סברו שיחסי מין בין מדריך למודרך יכולים להיות מוגדרים כהתנהגות הנופלת בתוך גבולות האתיקה המקצועית. שבעים ושלושה אחוזים מהמדגם סברו שאין  פסול בקשרים מקבילים לא-מיניים עם המודרכים (Roberts, Murrell, Thomas & Claxton, 1982). בזמן תהליך ההתמחות של מטפלים, די קשה להימנע מהיווצרות קשרים מקבילים בין מתמחים  למדריכים. המתמחים משתתפים בישיבות צוות, נפגשים עם המדריכים במשרד של המרפאה, ליד קנקן הקפה בהפסקה שבין טיפולים, או באירועים חברתיים של מקום העבודה. בעוד שמרקם כזה של יחסים עשוי להיות הכרחי לשם יצירת אווירה נעימה במקום העבודה, הרי שהקשר החברתי המקביל עלול ליצור מספר בעיות: ראשית, התמחות במקצוע טיפולי מחייבת חשיפה עצמית למדריך והתבוננות הכרחית על תהליכים נפשיים עמוקים. חשיפה כזו, סביר שלא היתה מתרחשת מול עמית לעבודה. התרועעות חברתית תכופה עם המדריך, עשויה לחסום חשיפה של תהליכים נפשיים רלוונטיים להדרכה מצד המתמחה, ובכך לפגוע באיכות הכשרתו. מצד שני, ההתקשרות הרגשית שיכולה להתפתח ביחסי ידידות מקבילים במשרד, עלולה להקשות על המדריך במתן הערכה אובייקטיבית, כמו זו הנדרשת ממנו כשהוא מגיש את המתמחה בפסיכולוגיה, למשל, לבחינת התמחות.

כל מה שנאמר לעיל, ביחס לסכנות שביחסי ידידות מקבילים בין מתמחה למדריך, מועצם שבעתיים כשמעורבים בקשר יחסי מין. מתמחים ומדריכים עלולים להיות מונעים לקיים יחסי מין "שבהסכמה הדדית" בגלל משיכה מינית טבעית או בגלל צורך בסיפוק צרכים רגשיים, כמו הצורך לחוש "מיוחד" ו"מועדף" מחד, או הצורך בעמדת שליטה וכוח, מאידך (O’Connor , Slimp & Burian, 1994). עבודות שנעשו על תהליכים נפשיים מקבילים בין טיפול להדרכה, תעדו את העובדה שתופעות של העברה מתקיימות ביחסי ההדרכה (Doehrman, 1976; McNeill & Worthen, 1989) ומונעות עוד יותר מתן הסכמה חופשית מדעת מצד המתמחה לקיומם של יחסי מין עם המדריך.

כאשר נבדקו פסיכולוגים ונשאלו לגבי התנסויותיהם כסטודנטים, נמצא של-17% מהפסיכותרפיסטים היה מגע מיני כלשהו עם לפחות מורה או מדריך אחד בזמן הכשרתם (Glaser & Thorpe, 1986; Pope, Levenson & Schover, 1979). נתונים דומים הוצגו על ידי רובינסון וריד (Robinson & Reid, 1985) שמצאו גם כי 48% מהפסיכולוגיות שענו על השאלון שלהם, חוו פיתוי מצד מדריכים או מורים בזמן הכשרתן. נראה כי דעת המודרכות על החוויה המינית עם המדריך משתנה עם הזמן. התברר כי ככל שחולף יותר זמן מאז קיום הקשר המיני שקיימו עם מורה או מדריך בזמן לימודיהן, גוברת אצל התלמידות לשעבר התחושה שהדבר נכפה עליהן וכי המין פגע ביחסי העבודה הענייניים עם המדריך (Miller & Larrabee, 1995). תהליכי שינוי דומים בתפיסת הקשר המיני המקביל בתהליכי הדרכה דווח על ידי גלזר ותורפ (Glaser & Thorpe, 1986), שמדדו עליה של 11% במספר הפסיכולוגיות שחוו את הקשר המיני ככפייתי ופוגע בהשוואה לתפיסתן קרוב יותר לעת המעשה. לא ברור מדוע קשה היה לסטודנטיות ולמודרכות שקיימו מגע מיני עם מוריהן, לראות את מידת הפגיעה בהן באותו אופן מחמיר כמו שחוו אותו שנים מאוחר יותר כשהפכו לנשות מקצוע. יחד עם זאת, נראה שיש משהו ביחסי החניכה, שכנראה תורם לעיוורון הזה. המורה, איש המקצוע שלמעלתו שואף התלמיד להגיע (באנגלית: mentor), שואף מצדו להעביר מחוכמתו לתלמיד הנבחר בן הדור הבא. כשם שיש למאסטרו צורך להפרות מזרע תבונתו וניסיונו, כך יש לתלמיד המתקדם צורך, לעתים זהה בעוצמתו, להיות מופרה על ידי המאסטרו. באחד המאמרים שעסקו ביחסים אלה בחינוך הגבוה, נאמר שמערכות יחסים של תלמידים לתארים מתקדמים עם חברי הסגל האקדמי, נחשבים על ידי רוב הסטודנטים כהיבט החשוב ביותר בקביעת האיכות של התנסותם הלימודית (Bargor & Mayo - Chamberline, 1983). החוויה של העברת הידע מהמאסטרו לתלמיד הושוותה להנצחה אישית שבה הידע אינו דוהה על גבי דפים מצהיבים של כתב-עת מדעי, אלא מופקד במוחו ובלבו של מתלמד אנרגטי ונלהב, שממשיך לנסוך בו חיוניות ויצירתיות (Plant, 1993). למרות שהמורה הוא זה שאמור בסופו של דבר לתת את ההערכה לתלמידו, בתארים מתקדמים ובמקצועות מסוימים יכולים להתפתח יחסי קרבה מיוחדים הניזונים מרחשי כבוד והערצה של התלמיד מצד אחד, ומן הסיפוק והנחת של המרצה הנערץ מצד שני. המאסטרו החונך (ה-mentor) הוא דמות מעבר בחיי חניכו והוא מייצג דמות המשלבת את ההורה ואת העמית. עליו לשלב את שתי הדמויות בלי להיות אף אחת מהן בצורה טהורה. שכן אם יהיה רק עמית, לא יוכל לשמש לחניך דוגמה וסטנדרט לשאוף אליו. אם יהיה המורה בעיקר הורי בסגנונו, יקשה הדבר על חניכו בתהליך המעבר ההכרחי ממעמד של תלמיד למעמד של עמית. מערכת יחסים טעונה זו היא בעייתית במיוחד כשמעורב בהן מאסטרו שהוא גבר וחניך שהוא אישה. מצב כזה הוכר כמצב שעלול במצבים רבים לעורר עניין מיני מצד המאסטרו בתלמידתו (Komaromy, Bindman, Haber & Sande, 1993; Schneider, 1987; Seater & Ridgeway, 1976) בדפוס דומה אולי לקשרים שנוצרים לעתים בין במאי לשחקנית או בין רופא לאחות.       

פרק זה עוסק ביחסים מקבילים במובנם הרחב יותר. בהמשך לדיון ביחסים שבין המרצה לסטודנט, יש מקום לאייר מצבים שבהם עלול להיווצר ניצול שאינו דווקא מיני במהותו. הנה דוגמה היפותטית:

פרופ' יעקב כהן מדריך את עפרה בתיזה שלה, העוסקת בתוצאות הנפשיות של מעצר שווא על ידי המשטרה. עפרה מאושרת שהפרופסור נאות להדריך אותה, משום שהיא עוקבת בהערצה במשך שנים אחרי תרומותיו למדע בשטח זה. שניהם שותפים בהתלהבותם מן הנושא ובדאגתם ביחס לסוגיות הקשורות בזכויות האזרח. עפרה מאושרת מהעובדה שהפרופסור מתייחס אליה בכבוד. יעקב כהן הוא גם חבר בתנועה פוליטית חברתית הנאבקת בתופעות של התעמרות המערכת השלטונית באזרח הקטן. לאחרונה הוא מגייס תמיכה ושתדלנות, כדי להעביר חוק בעניין זה בכנסת. פרופ' כהן מציע לעפרה לעבוד איתו על הפרויקט הזה. עפרה מבינה שאין לו תקציב לפרויקט, אך היא חשה שתוכל להפיק תועלת מעבודה במחיצת המרצה הנערץ, ושמשקל תועלת זו רב יותר מהמחיר של דחיית פנייתו. עפרה עסוקה מאד בכתיבת התיזה ובפרנסתה, אך היא בטוחה שתוכל איכשהו למצוא די זמן גם כדי לעזור למרצה. במהלך פעילותה בעניין פרויקט החקיקה, חשה עפרה הסתייגות משעות העבודה המאוחרות עם פרופ' כהן, ומנוסח המכתבים שהיא כותבת ושולחת עבורו. בגלל רחשי היראה שחשה כלפיו היא נמנעת מלדבר איתו על כך, ובמקביל חשה אי-נוחות רגשית גוברת והולכת ביחס לפרופסור, ומחשבות חרטה ביחס לעצם היותה תלמידתו. באחת הפעמים היא מבקרת את המרצה על סגנונו, ופרופ' כהן מגיב לביקורתה באופן כעוס מאד. מכאן ואילך נעכרים יחסיהם עד מאד והם הופכים רשמיים וקרים.

המקרה ההיפותטי שהוצג מאייר את המחיר ששלמו שני הצדדים על הקשר המקביל. המרצה איבד מהאובייקטיביות שלו. מצד אחד הוא מחויב לעפרה על שהפכה לשותפה פוליטית שלו ועל שנידבה ברוחב-לב מזמנה, מצד שני הוא כעוס על עזות המצח שבביקורת שהפנתה אליו כעמיתה שלו. היכולת שלו ללמד אותה, להדריך אותה ולהעריך את הישגיה ללא משוא פנים נפגעה. עפרה, לעומתו, חשה אכזבה ואי-נוחות לעבוד עם מי שאותו העריצה עד אז. היא חשה מנוצלת ומרומה והחלה לשקול, למרות השלב המתקדם שבו היתה נתונה במחקרה, לעזוב את הלימודים. על אף שהמקרה שהוצג הוא דמיוני, הוא מייצג תהליכים שתועדו בספרות המקצועית והמוכרים בודאי לקוראים רבים מהתנסותם האישית.

במקרים של יחסים מקבילים שהתפתחו לכדי קשרים מיניים בין סטודנטיות למרצים שלהן, נמצא שרבות מהתלמידות נאלצו לשנות את תוכנית לימודיהן, לעבור לחוגים אחרים או למוסדות לימוד אחרים, או לנטוש כליל את מסכת לימודיהן מתוך תחושה של השפלה ובלבול (Schneider, 1987). לעתים, לאחר שמסכת הקשר המיני המקביל מתגלית, מורחקות חלק מהתלמידות הללו מתוכנית הלימודים באמתלות אקדמיות, שסביר כי הן מסופקות על ידי המרצה העוגב בעצמו.

הדוגמה שתוארה היא ללא ספק אחת מאין ספור הזדמנויות להיווצרות קשרים מקבילים במערכות ההשכלה הגבוהה. המרצה עשוי להתבקש לקבל כתלמיד מי שהוא בן משפחה או ידיד, מרצה עשוי לרצות להתיידד עם תלמיד, או להציע לו לעבוד איתו במשותף בפרויקט עסקי בגלל כישוריו המיוחדים של התלמיד. שתי שאלות עקרוניות הוצעו כאבני בוחן להערכת האתיקה שביחסים מקבילים בהשכלה גבוהה:

1. האם יש פגיעה בתפקיד המרצה, בכבוד המקצוע שלו, באובייקטיביות שלו כלפי התלמיד ובחוסר משוא הפנים כלפי תלמידים אחרים?

2. האם מופעל כוח מצד המרצה לצורך הקמת הקשר המקביל, האם יש לתלמיד החירות לבחור לא להיות בקשר המקביל, והאם יש סכנה לניצולו אם יבחר להיכנס לקשר (Blevins-Knabe, 1992).

הבה נחזור להתמקד בקשרים מקבילים בפסיכותרפיה. קית-ספיגל וקוצ'ר (Keith-Spiegel & Koocher, 1985) מביאים בספרם מקרים רבים לאיור הבעיה. הנה שתי דוגמאות:

* פקידת הארכיון במרפאת בריאות נפש גדולה חשה מצוקה נפשית ופונה למנהל המרפאה לעזרה. הוא מקבל אותה לטיפול, אך מאוחר יותר מגישה נגדו האישה תלונה לועדת האתיקה על כך שחסם את התקדמותה המקצועית על סמך התרשמותו ממנה כפציינטית, במקום שיסתמך על ביצועיה כפקידה.

* בתמורה לטיפול בבתו המתבגרת, הסכים האב הסייד לצבוע את ביתו של המטפל. המטפל פוגש את הנערה שש פעמים והטיפול מסתיים. האב מתלונן בועדת האתיקה ששווי עבודתו היה 3000 ש"ח. יוצא מכך שערך כל פגישה טיפולית של המטפל עם בתו היה 500 ש"ח, סכום שהיה גבוה בהרבה מהמקובל. באותה עת המטפל טוען להגנתו שההסכמה היתה בדבר בצוע מטלה מקצועית אחת תמורת מטלה מקצועית אחרת. מאחר ובצע בהצלחה את מטלתו, יוצא שהעסקה מאוזנת והוגנת.

בשני המקרים האחרונים בולטת התחושה של הלקוחות כי היה משהו לא הוגן בעסקה, וכי נפגעו מיחסי הכוח הלא שווים שהיו טמונים בקשר המקצועי המקורי. בשני המקרים יצאו הלקוחות ממורמרים ופגועים מקשר שיתכן ולא היה מונע, מלכתחילה, על ידי כוונות זדון כלשהן.

כשניסו בוריס ופופ (Borys & Pope, 1989) לבחון האם קיימים הבדלים בין המטפלים בכל הנוגע לדבקותם בערכים המחייבים הימנעות מקשרים מקבילים, הם מצאו שלא מקצועם (פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי) היה זה שתרם לניבוי ההבדלים, אלא האורינטציה התיאורטית. קלינאים בעלי אורינטציה פסיכודינמית תמכו יותר ברעיון שיחסים מקבילים בעלי אופי מקצועי, כלכלי או חברתי אינם אתיים, וזאת בהשוואה לבעלי אורינטציות תיאורטיות אחרות. ממצא זה עשוי לרמז על כך שיש משהו בהכשרה הפסיכודינמית שתורם לפתוח יכולת זיהוי של תהליכים בטיפול שעלולים לגרור סיפוק לא מותאם של צרכי המטפל מחד, וניצול המטופל מאידך.  יחד עם זאת, אין  בקרב תאורטיקנים  פסיכודינמיים עמדה חד-משמעית אחידה ביחס לסוגיה זו. באחד הספרים האחרונים שהתפרסמו בנושא (Hedges et al., 1997) הועלו טענות כי למעשה יחסים מקבילים בין מטפל למטופל בפסיכותרפיה הם בלתי נמנעים, ועל כן יש להשתדל לנצל באופן בונה את ההזדמנות שהם מקנים. מתוך השקפה זו נטען באותו ספר כי: הדגשה מוגזמת על התפקיד המקצועי, עלולה  ליצור ניכור בקשר הטיפולי ולפגום בו; כי ניצול בכל קשר הוא לא אתי, בלי קשר לכך אם הוא מתרחש בתוך קשר מקביל או אם לאו; כי ניתן להפעיל את ההבדלים ביחסי הכוחות בתוך קשר לא רק לשם ניצול והחלשה אלא גם לצורך העצמה; כי יש ערך טיפולי בהחדרת הומניזציה ודמוקרטיזציה אל תוך יחסי הטיפול מאשר לטפח עמדות פטרנליסטיות, מרוחקות רגשית, והמדגישות את מיתוס העליונות של הפסיכותרפיסטים; וכי הבעיה האמיתית נעוצה בהתנהגות קלוקלת של מטפלים נצלים ולא במרכיב המקבילות שבמערכת היחסים. הטענה המהותית המועלית מחוגים פסיכודינמיים מסוימים בגנות הפסילה הגורפת של יחסים מקבילים בפסיכותרפיה היא שלמציאות של המטפל יש תפקיד רב ערך בעירור ההעברה עצמה, וכי ההעברה מחוויות העבר היא בעצם תגובה רגשית בלתי נמנעת של המטופל על מחדלים או התנהגויות של המטפל במציאות של הקשר בין במטופל למטפל. הטענה היא שלא ניתן למנוע  תגובות רגשיות כאלה מצד המטופל, וכי ספק רב הוא אם יש כלל מקום לדון בהפחתתן, משום הערך הרב שיש בעיבודן בתוך התהליך הטיפולי (לדוגמה:Schwaber, (1983.  נטרסון מסביר שלא שגורה עוד בימינו האמונה כי קימת ישות המכונה "אנאליטיקן אובייקטיבי", וכי מאחר ולא ניתן לנבא מראש את תהליכי ההעברה וההעברה-הנגדית, אין טעם לנסות ולשלוט בהם מראש  (Natterson, 1991), כמו בניסיון למנוע יחסים מקבילים.

מצאתי דיון נפרד בבעיות של יחסי ידידות מקבילים בפסיכותרפיה בספרות העוסקת בקשרים שבין מטפלים ומטפלות הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים, ומטופלים בעלי אורינטציה מינית דומה. לורה בראון, הגדירה פעם קהילות לסביות והומוסקסואליות כ"עיירות קטנות מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית" שבהן נפוצה מאד הנורמה של קבלת טיפול פסיכולוגי (Brown, 1988). בתנאים אלה, היכולת לשמור על גבולות שימנעו ממכרים בקהילה להיפגש גם בחדר הטיפול היא מוגבלת. באחד המחקרים שבדקו את הבעיה, נמצא ש-95% מתוך 234 מטפלים הומוסקסואלים  ולסביות שנחקרו, פגשו מטופלים לשעבר בסיטואציה חברתית כלשהי, ו-90% פגשו מטופלים שהיו באותו זמן בטיפולם. חלק מהמפגשים אירעו גם בהקשרים ארוטיים כמו בתי מרחץ, ברים וחנויות פורנו ומקלחות של מועדוני בריאות. תנאים אלו עוררו דילמות מיוחדות עבור המטפלים, שנאלצו בחלקם לבחור בין בידוד חברתי לבין הסתכנות בחשיפה למצבים אתיים מורכבים. למרות הבעייתיות הזו, לא נמצא שמטפלים בעלי אורינטציה מינית הומוסקסואלית או לסבית מדווחים על מגעים מיניים עם לקוחותיהם בשיעורים גבוהים ממה שמדווח ביחס לקהילה המקצועית הרחבה (Lyn, 1995). 

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס. 
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.