זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

פרק 9: "טעינת מצברים": סיפור מקרה

פרופ׳ אלי זומר


את הסיפור המובא להלן ניתן לקרוא כסיפור של דרמה דוקומנטרית. כל הפרטים המהותיים בו הם אמיתיים, אך כדי למנוע אפשרות זיהוי עורבלו אל תוך הסיפור חוויות אישיות והתרשמויות שספגתי בשנות עבודתי. כלומר, התיאור של עדנה ועמיר, דמויות המטופלת והמטפל בסיפור שלהלן, מכיל פרטים השאולים ממקרים רבים. גם הפרטים אותם שאלתי ביודעין מדמויות אמיתיות שהכרתי, שונו באופן שאינו מאפשר כל זיהוי. השיחות והציטוטים המובאים בסיפור מהווים שחזור ספרותי, אך מהימן לדעתי, של חוויותיי כמטפל. השמירה על צנעת הפרט של המטופלים היא יסוד מהותי ויקר בפסיכותרפיה. יסוד זה נשמר בקפדנות בסיפור שלפניכם.

בטלפון היא נשמעה לי עניינית, תקיפה ומנומסת מאוד. היא נשמעה לי יותר כמו עמית למקצוע שפונה לצורך העברת מידע או התייעצות מאשר מי שפונה לברר פרטים בדבר טיפול. גם כשפגשתי אותה, לא הייתי בטוח מה היא המטרה האמיתית של הפגישה.

בחדר ההמתנה ישבה אישה כבת ארבעים, לבושה בחליפת מכנסיים כחולה כהה ותיק מסמכים מעור רך מונח על ברכיה. שערה היה אסוף בקפידה לאחור. היא שידרה מקצועיות קומפטנטית ועוצמה אישית. כשחלפתי על פניה בדרכי מחדר הטיפולים לחדר המנהלה במכון, היה נדמה לי שחושיי איתרו תכונה מיוחדת נוספת באשה זו. לא ידעתי אלו מילים מתאימות למה שקלטתי. חזרתי לחדרי, כאילו לקחת משהו, ובדרכי חזרה למשרד שוב הגנבתי מבט לעברה: תנוחתה לא השתנתה. היא ישבה זקופה בכסא כפסל שעווה. עיניה היו ממוקדות הרחק מעבר לקיר שמולה.

שמה עדנה, בת 39, עורכת דין במקצועה, והיתה כבר בטיפול במשך שנה אצל פסיכולוג אחר בעיר. סיפרה שאת הטיפול הפסיקה משום שהאיש נראה לה חלש מדי מכדי להתמודד עם בעיותיה. היתה מעוניינת בפסיכולוג חזק, שיוכל להתמודד איתה ועם הבעיות שלה. תחושת בטן אמרה לי שהנה, שלושים דקות אל תוך הראיון האבחוני, ותהליכי העברה כבר מתרחשים בחדר. הבזקים של השערות טיפוליות התרוצצו במוחי. לא ידעתי אם נבחרתי לטפל בה משום שנועדתי להיות "הפסיכולוג החזק" שיסייע לה להבין את בעיותיה ולפתור אותן, או שמא תויגתי כבר "כפסיכולוג החלש" הבא. היא לא רצתה להרחיב את הדיבור על הטיפול הקודם. בבוא העת, כך הבטיחה, תשתף אותי בפרטים נוספים.

עדנה מעולם לא נישאה. את כל זמנה ואת מיטב משאביה השקיעה בקריירה שלה. היא נחשבה לפרקליטה מעולה והטילה את חתתה על משפטנים מן הצד השני של המתרס. לטיפול היא באה משום שחששה שלא תוכל עוד לכבוש את תחושות הדיכאון האובדניות שעמן היא נאבקת כבר שנים רבות.

התבוננתי בה ארוכות כשענתה על שאלותיי. נדמה היה לי ששינוי חזותי של ממש, כמו באנימציה ממוחשבת, מתרחש בה לנגד עיני. הספינקס המנוכר, החזק והקר עבר מטמורפוזה, ומולי, רפוית אברים וכבויה, ישבה ילדה עצובה. לעדנה היו מעט זיכרונות ילדות. הוריה היו ניצולי שואה שנישאו עוד במחנות העקורים והגיעו ארצה זמן קצר לפני הקמת המדינה. האב התפרנס כסוחר, אבל היה אינטלקטואל אוטודידאקט. שעות היה מבלה בויכוחים דעתניים עם צבי, אחיה הבכור, על כלכלה סוציאליסטית ועל משנותיהם של קירקגור והיידגר. היא לא היתה בטוחה שצבי מבין על מה מדבר אביה, אבל קינאה בו על שזכה לקשרי גומלין כאלה עם אביה.

האב תואר כאדם מופנם, קמצן ומר נפש. לפעמים ראתה אותו מתייפח בערב, אבל כשהיתה ניגשת אליו בחמלה, היה שולח אותה מעל פניו ומורה לה להיכנס לחדרה. מאחורי הדלת היתה שומעת את אמה לוחשת, מתחננת: "די איזידור, די כבר…" 

אמה תוארה כאישה טרחנית ודאגנית. נראה היה לעדנה כי אמה פועלת כל העת לשימור הפיזי של שני ילדיה. היא היתה מבשלת, מאכילה, מנקה, רוחצת, מלווה, מסיעה, ממתינה בחלון. לפעמים גם היתה עומדת ליד החלון כשהילדים היו בבית. מעולם לא סיפרה לעדנה למי היא מחכה.

למרות המאמצים של אמה, עדנה זכרה את עצמה דווקא כילדה שמנה ורעבה, המבלה שעות במציצת אצבע ובחלימה בהקיץ. היא אהבה לדמיין את עצמה בחברת אישים עליהם למדה בבית הספר. שעות היתה מבלה בחדרה, מכונסת בפינת מיטתה, מוצצת אצבע וטווה עלילות בדמיונה. העלילות הללו ליוו אותה במשך שנים והיו משתנות ומתפתחות בהתאם לצרכיה. ככל שהיתה במצוקה נפשית גדולה יותר, כן הרבתה לדמיין. לפעמים היתה שרויה במצב הזה במשך שלוש-ארבע שעות ברציפות. בילדותה נהנתה לדמיין שהיא קיסרית של ממלכה הודית קסומה, המחוזרת על ידי מלך הממלכה השכנה. הסיפורים שטוותה היו שזורים בתככים וקנוניות שהלכו והפכו מורכבים יותר ויותר ככל שהתבגרה. לבסוף, נשא המלך הדמיוני אישה אחרת מהממלכה ועדנה דמיינה צורות שונות של חבלה בנישואיו. הפנטזיות הלכו והתפתחו בחלוף השנים וכללו מעשי נקמה במלך ועלילות דמיוניות המתארות לבסוף את היענותו לגרש את אשתו ואת נישואיו לקיסרית עדנה. בתקופות מאוחרות יותר, העדיפה לדמיין שהיא בת לווייתו של יהושע בן-נון, תיאודור הרצל או משה דיין.

כשהיתה כבת 13 התערער מצבו הנפשי של אביה. הוא החל לשתות אלכוהול וכמעט שלא עבד. המריבות הקולניות שלו עם אמה חדרו לא רק מבעד לקירות חדרה, אלא גם את מסכי הניתוק הנפשי שלה. עדנה התקשתה להתרכז בעלילות הדמיוניות ומצאה את עצמה חרדה לשלום אמה. לא פעם היתה פורצת מחדרה וניצבת בתווך בין הוריה, מתחננת בפניהם שיפסיקו. ההתנהגות הזו הכעיסה בדרך כלל את אביה אף יותר והוא היה מגיב בהתפרצויות זעם אלימות, שבמהלכן היה מכה אותה לא פעם. באותה תקופה החל אביה לדרוש ממנה צייתנות ללא תנאי. הוא לא סבל כל חריגה מן הכללים שקבע, וכל פגיעה בסמכותו הובילה להטלת עונשים. הסגנון הרודני לא שכח גם כשהתפכח אביה משיכרונו, והעונשים שלו הפכו גחמניים ושרירותיים. באחד הערבים, כשקרא לה לבוא לסלון כדי לקחת למטבח כוס שהשאירה על שולחן התה, הטיל אותה בסטירת לחי אל רצפת החדר. רסיסי הכוס המנופצת ננעצו בבשרה. אמה גיהצה באותה שעה בחדר השינה. כששמעה את המפץ, יצאה, שותקת, לנקות את רסיסי הזכוכית. היא עזרה לעדנה לחבוש את עצמה ויעצה לה שלא לשכוח, להבא, כוסות בסלון. עדנה נזכרה בזעם ובבוז שחשה כלפי אמה המבוהלת. היא גם סיפרה שלמרות האימה שחשה מפני אביה, העריצה אותו. את שליטתו המלאה בבני הבית ראתה כגילויים של עוצמה מופלאה.

בתום הראיון האבחוני חשבתי כי הרקע הטראומטי של ילדותה והמורכבות המיוחדת של אישיותה תואמים את תחומי העניין והידע שלי. קבלתי את עדנה לטיפולי. ממצאי המבחנים הפסיכולוגיים שעשתה הצביעו על רמות גבוהות של דיכאון, על קשיים בבקרת הדחף ועל ערכים גבוהים של מדדי כעס ואי-שקט. שילוב הממצאים הזה הדאיג אותי, משום שרמז על כך שיש לעדנה די אנרגיה לפגיעה עצמית ופחות מדי כוחות על מנת לעצור דחפים כאלה. נתוני המבחנים הצביעו גם על זעם עצור, ועל ניסיון לכבוש את הזעם על ידי פייסנות ומאמצים למצוא חן. המבחנים הראו גם שמיומנויות הניתוק והשקיעה בעולם הדמיון היוו את מנגנון ההגנה המרכזי שלה.

למרות שלכאורה היתה "אסטרונאוטית", הרי שבפועל היתה עדנה אישה "רב ערוצית". היה לה כישרון מיוחד להיות מרוחקת ולספר לי על עולמה הפנימי מבלי שתצור איתי קשר עין אפילו לרגע קט. על אף זאת, היו לה לגבי אבחנות דקות שגילו יכולת התבוננות ואמפתיה כמו של מטפל בשל וקשוב. כשהיא מתבוננת על ארון הספרים שלי וצדודיתה מופנית אלי, היתה יכולה לומר לי: "נראה לי שאני משעממת אותך היום. אתה מסתכל מחוץ לחלון יותר מאשר עלי", "אתה נראה עייף מאוד. אני חושבת שהגיע הזמן שתיקח קצת חופש",  או "אתה כועס עלי כי אני מאכזבת אותך בזה שאני לא יוצאת כבר מהדיכאון שלי למרות המאמצים שלך". ההכשרה שקיבלתי אימנה אותי להתבונן על האופן שבו מתבטא עולם היחסים המופנמים שבנפש המטופל בהתנהגותו בחדר הטיפולים. חשתי שהמטופלת שמולי למדה להיות קשובה לצרכי האחר, ושקשב זה אינו תמיד מותאם ועלול לבוא על חשבון צרכיה. ניתוח רגשות ההעברה של עדנה כלפי לא מנע ממני להכיר בעובדה פשוטה נוספת: היא תמיד צדקה בהערותיה כלפי. בלי ליצור עמי קשר עין, היא קראה אותי כמו ספר פתוח. אולי גם יכולת זו, כמו היכולת שלה להתנתק, היתה חלק ממנגנון ההישרדות שלה. דומה שפחדה ממני ומן הקרבה אלי, ולכן דאגה שלא תיווצר בינינו האינטימיות שבקשר עין. יחד עם זאת, במקביל, צפתה בי בעיני נץ בלתי נראות, עוקבת אחר כל זיע בפניי, אחר כל שינוי בגוון קולי, דרוכה וערוכה להרגיע אותי או להימלט מפניי.

היא התפתחה די לאט בהשוואה לבנות גילה. כשבנות כיתתה התעניינו בהתנסויות ראשונות עם לק לציפורניים וצלליות לעיניים, העדיפה עדנה להדגיש את כישוריה האינטלקטואליים. היא היססה להיכנס אל עולמן של המתבגרות הנשיות שסבבו אותה. לעומתן, היא חשה מגושמת, כבדה ודוחה. באחת הפגישות סיפרה שמשהו השתנה בערך בגיל 14-15 בכל הנוגע לסגנונה האישי. מאוחר יותר, אף מצאה רישומים ביומנה האישי מאותה תקופה, שנדמה היה לה כי הם זורעים אור על מפנה שחל בה:

"…10 בערב, 23 בפברואר, 1973.
כל כך קר היום. אני מכורבלת בתוך השמיכה החמה, התנור דולק בחדר ואני רועדת. אני לא יודעת אם אני רועדת  מקור או ממשהו אחר. היום אמא ואבא שוב רבו. אני שונאת כשזה קורה ואני לא מוכנה. הצעקות היו כל כך חזקות עד שלא יכולתי להתרכז ולדמיין שאני לא פה. אחרי שנהיה שקט הלכתי לעשות אמבטיה חמה. כשהייתי בתוך המים נכנס פתאום אבא. הוא פתח את דלת ארון הקוסמטיקה והתעסק עם הבקבוקים. אני שתקתי ונכנסתי עמוק בתוך המים. אחר כך הוא הסתכל עלי. לא הבנתי את ההסתכלות  שלו. הוא נראה רגוע ואמר לי שאני יפה…"

בפגישות הטיפוליות סיפרה לי עדנה שגילתה באותה תקופה דרך להגיע לאביה, לחוש שהיא קיימת עבורו, ושיש בה היכולת להרגיעו. כך גם הרגישה שאביה רואה אותה. היא חשה שמצאה דרך לגונן על אמה ולשמור על השקט בבית. היא החלה לובשת בגדים נשיים יותר, חייכה יותר אל אביה והיתה נענית בחיוב כשהיה מזמינה לשבת על ברכיו. היא חשה בחילה כשליטף אותה במתניה, אבל לפעמים הצליחה לדמיין את סיפור המלך והקיסרית, ורווח לה מעט.

בשלהי 1973 לקה לפתע אביה בהתקף לב ונפטר. אמה מעולם לא התאוששה. במקום לחוש הקלה מהיעלמותו של בעלה הרודן, התענתה אמה ברגשות אשם קשים שבעלה מת משברון לב משום שאכזבה אותו ולא הצליחה לגרום לו אושר. תקופת הפריחה הקצרה של עדנה הסתיימה אף היא עם מותו של אביה. מערכת היחסים עם אמה השתנתה, ועדנה הפכה ל"בת הורית" מייעצת ותומכת באמה, שהפכה אפאתית ותלותית. בלבה נשארו כמיהה וגעגועים מכאיבים לאביה. גיל ההתבגרות התאפיין בריקנות וקיהיון רגשיים, טיפול מסור באם ולמידה שקדנית בבית הספר.

בסוף הקיץ הראשון בתקופת הטיפול של עדנה, חזרתי מחופשה די ממושכת בחוץ לארץ. ידעתי שההיעדרות שלי היתה בעייתית עבורה. הרבה זמן הקדשנו בפגישות שקדמו לנסיעתי לעיבוד תחושות הנטישה שחוותה ולטינה שחשה כלפי על כך שאני יכול לעזוב אותה כל כך בקלות, בעוד שהיא חשה שנסיעתי ממש מפרקת אותה. שמחתי לפגוש את עדנה. היא סיפרה את שיער ראשה, ובמקום השיער המשוך בקפדנות ובחומרה לאחור, היתה לה תספורת קצרה ומעוצבת שהחמיאה לה מאוד. עדנה קמה לקראתי. הנחתי קצרות את ידי על כתפה במחווה של הנחייה לעבר חדרי ואמרתי לה: "טוב לראות אותך. נראה שהחופש היטיב גם אתך." מצב רוחי הנינוח והקלילות של השב-מחופשה שבהתנהגותי פגמו באמות המידה הנוקשות שלי ביחס לנגיעה במטופלים. גם נגיעות קלות של תמיכה ואהדה עלולות לעתים לסבך שלא לצורך קשר טיפולי. יחד עם זאת, למדתי במהלך שנות עבודתי, שתגובות קשות מצד מטופלים להתנהגות תמימה וטבעית מצדי, אינן ניתנות לחיזוי ולמניעה מוחלטת, וכי משברים מעין אלה עשויים דווקא להוביל לעיבוד תכנים משמעותיים בטיפול, שלא היו צפים על פני השטח אלמלא "הטעות".

עדנה היתה בהתקף חרדה קשה ומתמשך לאורך כל אותה פגישה. היא רעדה, הזיעה, בכתה ונשכבה מבועתת על הספה בגלל סחרחורת שהביאה על עצמה בנשימות מהירות, תופעה הידועה כהיפר-וונטילציה. נבהלתי. לא הבנתי מה קורה והרגשתי שהנה, עכשיו אני משלם על החופשה הנעימה שהיתה לי. אבל זה לא היה זמן לרחמים עצמיים. המטופלת היתה במצוקה קשה. לפני שניגשתי לברר על מה בדיוק היא מגיבה, חשתי כי מן הראוי לעזור לה להחזיר את השליטה בעצמה. קמתי מכורסתי כדי להביא לה כוס מים, אבל לפני שהספקתי לצעוד צעד קדימה, פרצה עדנה בצעקות תחינה: "אל תעזוב אותי…לא!…אל תתקרב אלי…" היא לא היתה מסוגלת להסביר. קפאתי בתנועתי וכמו בהילוך איטי לאחור, חזרתי לשבת מסומר לכורסתי במשך כל אותה שעה טיפולית, סובל איתה את הבלתי מוסבר, הופך והופך בראשי את כל ההסברים האפשריים לתהליך הקשה הנפרש מולי בחדר. דקות ארוכות שתקנו, עד שאזרה די כוח לדבר. לראשונה, חצי שנה לאחר התחלת הטיפול, העזה עדנה לומר לי כי קיימה יחסי מין עם המטפל הקודם וכי מאוד לא טוב לה מזה עכשיו ושהיא בכלל לא בטוחה שתוכל להמשיך לעבוד אתי. בחודשים שבאו אחר-כך מצבה הלך והחמיר. אבל היא נשארה בטיפול. לא ויתרה על אף פגישה. הגיעה תמיד בזמן.

בשלב הזה ענתה עדנה על הקריטריונים האבחנתיים של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מושהית (PTSD - Delayed):

* היא סבלה מהיזכרויות פולשניות של הניצול המיני שחוותה על ידי המטפל הקודם שלה, מבלי שיכולה היתה לשלוט בהן. היא היתה נזכרת בריחו, בתמונות של יחסי המין ביניהם, בתחושות גוף ובמחשבות על מה שקרה. ההיזכרויות הללו עלו בה עשרות פעמים ביום.

*  בשעה הטיפולית היתה מקבלת מפעם לפעם "פלש-באק" ומתנהגת כאילו היא חווה מחדש התנסויות פוגעות עם הפסיכולוג הקודם.

*  הופיעו הפרעות שינה שאופיינו בקשיי הרדמות ובהתעוררויות מחלומות קשים שבהם נאנסה על ידי המטפל שלה.

* היא ניתקה את כל קשריה עם ידידים גברים והחלה להתנזר לחלוטין מקשרי מין. כל מחווה רומנטית או ארוטית כלפיה עוררו בה חרדה מלווה בזעם.

* היא דיווחה על שקיעה גוברת והולכת בעולם הפנטזיות שלה ועל ניכור מתגבר בקשריה עם עמיתים וידידים.

* היא דיווחה על דיכאון, קשיי ריכוז אי-שקט.

היה ברור לי שהערנו כאן דרקון מרבצו: עדנה היתה קורבן לא רק של הוריה, אלא גם של המטפל הקודם שלה. היא הגיע לטיפולו של עמיר מפני ששמעה עליו מחברה שלה. הוא הצטייר בעיניה ומהתיאורים ששמעה כפסיכולוג רך וחם, שעזר לחברתה מאד. היא זכרה תקופות ארוכות של שתיקה בפגישות הראשונות. לקח לה זמן עד שהיתה מסוגלת לתאר בפניו את הריקנות הכואבת שעמה היא חיה. היא היתה נאיבית למדי בכל הנוגע לפסיכותרפיה, וקיוותה שעמיר יוכל איכשהו לסייע לה באופן קונקרטי לעמוד בסבל הנפשי, על מנת שתוכל להמשיך להחזיק במשרה האחראית שלה. החיבור אל המטפל נטע בעדנה תחושות של תקווה ובטחון. היא הרגישה שמולו היא יכולה להיות שוב קטנה. כל כך קטנה, שלפעמים לא היתה מסוגלת למחות על כך שהיה מרבה לאחר לפגישות. היא לא אהבה את ההמתנות הארוכות בחדר ההמתנה. היא חשה שם חשופה ופגיעה. מעולם לא העזה למחות. כשנכנסה לחדר העבודה של עמיר, היא כבר לא היתה הפרקליטה השנונה. היא היתה כמעט מיד הופכת לילדה מתגעגעת שרוצה כבר לפגוש את אבא, אחרי שלא ראתה אותו המון זמן. עמיר כנראה חש בתגובות הרגרסיביות של המטופלת והבין שיש צורך לעבוד עם ההעברה.

שלושה שבועות לפני ראש השנה באותה שנה נכנסה עדנה לדיכאון עמוק. היא סיפרה לעמיר כמה עצום המרחק בין הפנטזיות הרומנטיות של הקיסרית והמלך בהן היא שקועה בשעות הערב ובשבתות לבין הבדידות שלה. באותה פגישה עימת אותה עמיר עם האכזבה שלה מאמה ואביה. הוא לחץ עליה לא לוותר ולהביע את הכעס שלה. הוא שידל, והתעמת, והרים את קולו, ועודד, ולבסוף אמר לה: "את חייבת להוציא את זה ממך אם את רוצה להמשיך לעבוד אתי ולהתקדם בטיפול".

"חשתי שהעולם נחרב עלי. האוזניים צלצלו לי, עמיר הלך והתרחק ממני, כאילו נשאב אל החלל החיצון… 'האם את רוצה להמשיך לעבוד אתי?' הוא שאל." למרות שפחדה לקחת סיכונים בטיפול, הלחץ שהפעיל עליה עמיר באותה פגישה פעל. עדנה סיפרה שצרחה באותה פגישה את כאביה, ולא ידעה שקולות כאלה יכולים לצאת מגרונה. אחרי זה בא הבכי. עדנה ישבה על השטיח והתייפחה בכתפיים רועדות. הדבר הבא שבו חשה היה היד של עמיר על כתפה. נדמה היה לה שידו הרגיעה את טלטלות הבכי וכי יד זו ספגה אל תוכה את כל המתח שהצטבר בגופה. "אני צריכה חיבוק," אמרה לו. "ששש…" הרגיע אותה עמיר, "זה לא זמן למילים," אמר, ואימץ אותה אליו. ככה זה התחיל.

חוסר האמון הבסיסי של עדנה בי קיבל באותה תקופה ביטויים חדשים. היא עמדה על כך, למשל, שאנחנו שני בני אדם שווים: היא בוחרת לשוחח אתי על בעיותיה, ואני בוחר לקבל ממנה את כספה. זה, לדעתה, מאזן את העסקה. עדנה טענה שאני מתנהג בנוקשות מתנשאת כשאני מסרב בעקשנות לספר לה על חיי. היא התקיפה אותי על שאני צבוע ומעמיד פנים של פסיכולוג חומל, בעוד שלמעשה אינני אלא מציצן בתשלום שלמד טכניקות של הבעת אמפתיה. היא האשימה אותי שאני שוכח מקיומה כשאני הולך הביתה ושבעצם הייתי "מת להיפטר" ממנה אילו יכולתי. קבלתי ממנה, באותה עת, לפחות צלצול טלפון ביום. מן העבר השני של הקו שמעתי את קולה הרועד מבקש שאעזור: "אני לא יכולה לעמוד בפורמליות הזו. אני צריכה לשמוע קול של מישהו אוהד…שאתה אתי…הלו?…אתה שם?…איכפת לך ממני?… אני יודעת עד כמה אתה כועס עלי…"

היא צדקה. כמו תמיד, קראה אותי היטב. חשתי שהיא מפקידה אצלי את הזעם שלה. שזעמה הופך לכעס שלי. היא נאחזה בי כאחוז הטובע במושיעו. היא איימה להטביע את שנינו. נרתעתי מאחיזתה וחשתי לא פעם שהיא קוראת תגר על שליטתי במושכות הטיפול.

עדנה סיפרה שאהבה את החיבוקים של עמיר. היתה לה תחושה של אושר עילאי כשהיה מזמין אותה אליו בזרועות פתוחות. הוא היה אומר לה: "בואי לטעון קצת את המצברים שלך." צמד המילים "טעינת מצברים" הפך לכינוי של החיבוקים השקטים הללו. לא פעם היתה עדנה בעצמה מבקשת "טעינות" כאלה מעמיר. היא חשה שהאלים נענו לתפילותיה, וכי עמיר מגלם את ההיענות לתחינות הרטובות מדמעות שהספיגה בכריתה. עדנה ידעה להתעלם מחוסר הנוחות שהיתה חשה לפעמים במחיצתו של הפסיכולוג שלה. בדיעבד ידעה לומר שחשה בהתרגשות מהולה בחרדה כשמבטו היה יורד לכיוון החזה שלה ומתעכב שם. היא חשה אז שהיא  חשובה לו, שהיא מרגשת אותו, והעלימה ביעילות את איתותי המבוכה שעלו בה במקביל. עדנה גם לא עשתה עניין גדול מהעובדה שעמיר הציע לה להישאר אתו במשרד אחרי הפגישה, או כשהציע שיצאו לשתות קפה בתום הפגישה. היא נהנתה מאוד ממה שחוותה כהכרה בערכה, ומחקה מתודעתה את סימני האזהרה. היא אפילו לא הבחינה בחציית גבולות הטיפול, כשסיפר לה שהוא גרוש, ושהוא דווקא מבין היטב מהו טעמם של בדידות ועצב. להפך. כששמעה זאת, הציעה לו "טעינת מצברים". היא אהבה להיות הילדה ההורית של עמיר וחשה תחושה של כוח ותקווה כמי שיכולה להיות משמעותית עבורו. "הוא באמת פסיכולוג מצוין," דיווחה לחברתה. "פשוט בן-אדם. בלי פוזות. אנושי. נותן לי להרגיש שווה. זה בדיוק מה שאני צריכה."

אני לא חושב שעדנה היתה מודעת לכך שהיא מנסה לשחזר עמי את השתלשלות האירועים עם עמיר, ולא ראתה כל סתירה בין ניסיונות השחזור הללו לבין בקשותיה לתקן את התוצאות הקשות של הטיפול המזיק עם עמיר. עיוורונה היה מעין קהות חושים פסיכולוגית שעלולה היתה, לדעתי, להביא עליה סכנה ממשית להיפגעות חוזרת. ידעתי, שבעבודה אתה אני מהלך על חבל דק. קיוויתי לספק לה חוויה של קשר מגדל, מתקן ומעודד צמיחה, אבל הייתי צריך גם להימנע מלהיענות לבקשותיה לאינטימיות בלתי-אמצעית. קיוויתי שתוכל לעמוד בתסכול שנובע מזה שלא תוכל להיות הילדה ההורית שלי, ובודאי שלא תוכל להיות הילדה הארוטית שלי.

עדנה התבלבלה כשעמיר אמר לה שברור לו כי היא נמשכת אליו באופן מיני. היא ידעה שאכן נעים לה כשהוא מחבק אותה בשעה שהיא חשה קטנה ונזקקת. היא גם ידעה שהיא מרגישה רגשות מעורבים כשהוא מסתכל על הגוף שלה ושיש שם, כנראה, גם מתח ארוטי שהיא מעדיפה לא לדעת עליו. עכשיו הוא זרק לה את זה בפנים, והיא חשבה שאולי זה באמת מה שהיא מרגישה. היא חשה אמנם איזושהי התקוממות כנגד קביעתו ביחס למה שהרגישה, אבל מיהרה לבטל את הרגש הזה. עמיר הסביר לה שיש לה בעיה עם מחויבות לקשר ארוך-טווח ועמוק עם גברים, בגלל "הבעיות האדיפליות הבלתי פתורות שלה". היא מאד התרשמה מן הניסוח המקצועי של עמיר. הוא תמיד רהוט כל כך, חשבה.

בפגישות שבאו אחר כך, ביקש עמיר לדעת בפירוט על חיי המין שלה: מה עשתה? עם מי ואיך? מה הרגישה כשנגעו בה פה או שם? איך זה היה בשבילה לגעת בחלקים שונים בגוף של בני זוג? איך היא מאוננת ועל מה היא מפנטזת בשעה שהיא נוגעת בעצמה? היה נדמה לעדנה שאין צורך בכל הפרטים הללו. היה לה די קשה עם התיאורים שנתבקשה למסור. אבל עמיר אמר שהיא מוכרחה לדבר על זה אם היא רוצה להחלים, ועדנה, שרצתה להחלים, האמינה לו. יותר מכל, היא לא רצתה שיכעס עליה. עמיר הבהיר לה שהמרחק שהיא שומרת מרגשותיה והאיפוק המוגזם שלה בקשר שלה עמו, מהווים בבוּאה של העכבות שלה עם שאר הגברים בחייה.

ביומן מאותה תקופה, מצאה עדנה תיאור של חלום שחלמה והביאה לפגישה עם עמיר:
 "אני מסתובבת בעיר הרוסה. היא נראית מופצצת, או שסופת הוריקן עברה בה. מאחת מהריסות הבתים נשמע קול בכי. אני מתקרבת ויד קטנה מושטת מבעד לגושי הבטון. אני מפנה אבנים ומחלצת נערה כבת 14, חבולה, בגדיה הקרועים חושפים חלק מגופה. היא רועדת מקור, ואולי מפחד, ונראית ממש מורעבת. אני שמה עליה שמיכה ואנחנו צריכות לרוץ כי הסכנה עדיין לא חלפה. אני לא יודעת להיכן  לקחת אותה, כי אין שום מקום מוגן."
 עמיר התקשה  כנראה לקשור את החלום לצרכים האמיתיים של עדנה. במבט לאחור, היא ידעה כי חשה באותה עת סכנה וכי חוותה את עצמה כניצולת אסון פגועה, חשופה ומבוהלת. לעומת זאת, עמיר חשב שהחלום מראה שעדנה עדיין לא סומכת עליו מספיק ושהיא מתעקשת לטפל בעצמה מבלי להניח לו  לעזור לה. בסוף אותה פגישה הוא חיבק אותה ונישק אותה על מצחה. עדנה זכרה שעזבה את הפגישה מבולבלת ונסערת.

אחד האתגרים המקצועיים והלא פשוטים בעבודה עם עדנה היה הצורך בעיבוד מכאיב של החוויות הטראומטיות שעברה, וזאת במקביל לשמירה על תפקודה התקין בעבודה. לצורך זה לימדתי את עדנה טכניקות הרפיה, על מנת שתוכל להירדם בלילה. בנוסף, עבדתי אתה על מיומנויות של ניהול זמן, כדי שתוכל לפצות על הירידה ביעילות תפקודה, וכך עבדנו גם על מיומנויות התנהגותיות אחרות, כדי להקטין את הפחדים הגוברים שלה מפני גברים. הגיעו דברים לידי כך, שעדנה התקשתה לשהות בחדר אחד עם עמית למקצוע לצורך התייעצות. היה לי ברור אז, כי אני מוכרח גם לסייע לה בשיפור מערכות התמיכה שלה, קודם שניגש לחשיפה של התכנים המאיימים שאצרה. קבוצת התמיכה לנפגעות תקיפה מינית, שאליה הצטרפה עדנה במהלך אותה שנה, נתנה תשובה חלקית לבעיה זו. היה גבול עד כמה יכולה היתה הקבוצה לעזור בשעות של התקפי חרדה ושל צלילותיה אל תהומות הדיכאון: המפגש הקבוצתי התקיים רק אחת לשבוע וחברות הקבוצה היו נפגעות שנאבקו בעצמן על החלמתן. עדנה לא הרגישה שתוכל להכביד עליהן הרבה מעבר לזמן שבו נפגשה הקבוצה. היא היתה מתקשרת אמנם מפעם לפעם לאדווה, משתתפת אחרת בקבוצה, אבל היא חשה שלא הוגן יהיה להעמיס עליה עוד "תיק" בנוסף לצרותיה. 

בשלהי אותו סתיו בקשה עדנה לבוא אלי פעמיים בשבוע. בתחילת החורף ספרה לי שכשרע לה מאד בין שתי פגישות היא מתקשרת בלילה למשרד ומקשיבה להודעה המוקלטת שהשארתי בתא הקולי. בתום הטיפול התוודתה כי מצאה באינטרנט את אתר המכון הטיפולי בו אני עובד, וכי נהגה להוריד את הדף האישי שלי אל מסכה. בדף מצויה תמונה שלי. במשך לילות ארוכים וקרים של אותו חורף היתה תמונתי מרצדת על מסך המחשב האישי שלה. היא היתה יושבת בחדר עבודתה, כך ספרה, עטופה בשמיכה, ובוהה אל המסך.

אותו חורף היה קשה במיוחד עבור עדנה. היא ניסתה להסביר לי את הקושי שלה עם הדיאלקטיקה של האסרטיביות והכניעות. היא ייסרה את עצמה בניסיונות להבין כיצד נכנעה לעמיר, שעמד על כך שהיא צריכה להיות אסרטיבית, וכשהיתה בטוחה שהיא אסרטיבית כפי שציפה ממנה, מצאה את עצמה בוגדת בנשמתה. מסתבר שעמיר לא ויתר בנקודה זו. שוב ושוב היה משנן באוזניה כי על מנת להשתחרר מן הבעיה האדיפלית שלה עליה להודות במשאלותיה הכמוסות לכיבוש אביה ולבטא אותן באופן ישיר. "רק כאן, במקום המוגן הזה," אמר לה, "תוכלי להחזיר לעצמך את העוצמה שאת זקוקה לה." כשתהתה כיצד, הבהיר לה שראשית עליה להודות במשיכה שהיא חשה כלפיו, ואז לאפשר לעצמה לחוות את הנשיות שבה, או משהו כזה. עדנה לא תמיד הבינה עד הסוף מה שאמר, אבל היא חשה שהוא לא מרוצה ממנה ושהיא מאכזבת אותו.

לפגישה הבאה שלהם כמעט שלא הגיעה. היא לא ידעה אם עליה ללכת עם ההתרגשות הארוטית שלה ולהודות במה שעמיר חשב שהיא צריכה להודות בו, או שמא עליה להאזין דווקא לבחילה שחשה כשדמיינה קרבה ארוטית אליו. בסוף אזרה עוז ואמרה: "אני רוצה אותך." הוא התקרב אליה קורן משמחה, התיישב במקום הפנוי לידה על הספה, רכן לעברה ורחרח את עורפה. אחר כך ליווה את ידה אל מפשעתו. עדנה ספרה שהם התעלסו על השטיח. היא לא זכרה אם חויבה בתשלום עבור אותה פגישה, כמו גם הרבה פרטים אחרים מאותה תקופה. מה שזכרה היטב היה שחזרה הביתה בתחושת אושר. ביומנה כתבה: "מצאתי סוף סוף את אהבת האמת שלי."
 לא  יכולתי שלא להבחין בסתירה שבין האושר עליו דיברה לעגמומיות פניה. "אני בכלל לא עצובה," הכחישה עדנה את השיקוף שעשיתי לה. עקבתי אחר מסלול הדמעה שזלגה מעינה השמאלית ושקעתי בהרהורים. פעם חשבתי על יחסי העברה במונחים של השלכות הקיימות רק בתוך הטיפול ונעלמות עם תומו. והנה יושבת לפני אישה שסיימה זה מכבר את הקשר הטיפולי שלה, ונדמה כי היא עדיין רואה את המטפל לשעבר במונחים של סמל פנימי נכסף. אובייקט יקר שבאמצעות איחוד עמו, קיוותה לחוש הכרה בקיומה. הקולות ששמעתי מהכיוון של עדנה ניערו אותי מההרהורים התיאורטיים הללו. כתפיה רעדו, ראשה היה כפון בין ידיה. אבל לא שמעתי קולות של בכי. באופן מוזר, היתה כמעט אילמות בשאיפות המהירות של הנזלת ובהתייפחות.  באותו רגע, לא שיערתי כמה קרובה עדנה לרובד שממנו התעלמה בהצלחה במשך יותר מעשרים שנה. עכשיו הייתי אתה. לאחר 10 דקות שאלתי: "מה קורה עדנה?"

לא שמעתי כל תגובה.

"אם תרצי לתת לדמעות שלך מילים, אני ארצה לשמוע אותן," אמרתי, והחלטתי לא לדבר יותר. כעבור חמש דקות ארוכות נדמה היה לי שאני שומע לחישות. בהתחלה לא הייתי בטוח אם ומהיכן הן באות. החדר שלי אטום באופן אקוסטי ולכן לא יכלו להגיע מבחוץ. הצצתי אל שפופרת הטלפון. היא היתה מונחת בעריסתה. הלחישות באו מעדנה. כמה קונקרטי היה הקונפליקט שלה ביחס למה שרצתה להגיד לי. היא אמרה. אלא שהמילים נמוגו במרחק שבין פיה לאוזניי. כששמעתי לבסוף את המלים, ידעתי שנוספות כאן לפחות עוד שלוש שנים של טיפול קשה.

"אבא עשה לי את זה
אבא עשה לי את זה
אבא עשה לי את זה
אבא עשה לי את זה"

היא מלמלה את המילים כמו מנטרה, כשהיא מרחפת בין הזמנים והעולמות.

ניצבתי בפני אחד המצבים הטיפוליים המורכבים שאני מכיר. מעתה ואילך ייפרשו בשעה הטיפולית לפחות שלוש מערכות משולבות זו בזו בו-זמנית:

עדנה – אבא
עדנה – עמיר
עדנה – אני
 סירבתי לקלוט את עוצמת האסון. הציניות בה ניצל אותה עמיר שקעה בהכרתי רק בהדרגה, והבנתי את משמעותה במלואה רק חודשים מאוחר יותר, כשהרשתי לעצמי  להיות רגשית מעוגן שוב אליה. זה לא יכול היה לקרות לפני שלמדתי לזהות את כל תהליכי ההעברה הנגדית שהלמו בתוכי באותה עת.

למרות שאני מטפל ותיק למדי בקורבנות של גילוי עריות, המפגש עם הטאבו שבגילוי העריות המקצועי מעורר בי רגשות לא מוכרים. הדימוי הרומנטי של מקצוע הפסיכותרפיה שבו אני אוחז נתון תחת איום. קשה היה לי לדמיין את עדנה מנוצלת מינית בפסיכותרפיה, וכשדמיינתי את זה, נרתעתי ממה שהרגשתי. היה עלי להודות בפני עצמי כי עדנה היא אישה מושכת ועמלתי קשות כדי לראות כל העת את הילדה המבוהלת המסתתרת בגזרתה הנאה. הייתי גם צריך להתמודד עם הימנעות שלא הכרתי מעבודתי עם קורבנות גילוי עריות אחרות. מצאתי את עצמי שואל פחות מדי, מתעניין פחות מדי, משתף פעולה עם אותו חלק בעדנה שלא רצה לדבר סרה בעמיר. נדמה לי שחששתי שהבלטה יתרה של הניצול והמעילה באמון שחוותה בטיפול הקודם, עלולה ליצור סטיגמה שלילית שתדבק גם בי. לא רציתי שהמציאות בה יכול פסיכולוג לנצל מינית מטופלת שלו תתקשר אלי, והדרך הלא מודעת שמצאתי כדי להרחיק את המציאות הלא נעימה הזו היתה, בעצם, שיתוף פעולה עם הסוד, עם המטפל הפוגע ועם הסירוב של עדנה לוותר על האידיאליזציה של אובייקט האב.

הדילמה האחרת שמולה עמדתי, היתה קשורה למציאות שחדרה אל חדר הטיפולים שלי. היה ברור לי שמטופלת זו אינה משתפת אותי במשאלות או בפנטזיות שלה. זו היתה מטופלת פוסט-טראומטית שסיפור הפגיעה שלה נראה לי אמין לחלוטין. להבדיל מפרשיות של גילוי עריות הנפרשות בפניי מעת לעת בשעה שאני מטפל בנשים בוגרות, כאן לא היה מדובר בפרשה עתיקה שחלה עליה התיישנות. מדובר היה במטפל פעיל המתקשה להציב לעצמו גבולות, והעלול להוות סכנה לשלומן של המבקשות את עזרתו. קשה היה לי להקשיב למסכת הניצול שביצע עמיר, להתרכז כל כולי במלאכת תיקון הנזקים שגרם, ולהתעלם מן הצו הפנימי לקום ולעשות מעשה שיעצור אותו. עדנה לא היתה מעוניינת להגיש תלונה.

"איך אני יכולה לפגוע במי שאני אוהבת?" שאלה אותי, "הרי הוא לא אנס אותי". היא עדיין ראתה את הקשר המיני שהיה לה עם עמיר כרומן מכאיב שבו לקחה חלק כבוגרת. הרהורים ברעיון של הגשת תלונה נגדו עוררו בה תחושות בושה ואשם שאותם לא הבינה. התייעצויות שערכתי באותה עת עם גורמים שונים ברשויות, הבהירו לי כי תלונה מצדי תהווה עדות שמיעה ולא יינתן לה משקל רב. ומאידך, אם תהיה התלונה שלי ספציפית ותסגיר, על כן, את זהותה של עדנה, יהיה במעשה משום הפרה של החיסיון הרפואי.  חשתי זעם על המלכודת האתית אליה הוכנסתי, ועל כך שמצאתי את עצמי מזוהה בטיפול הזה, מתוקף תפקידי, לא רק עם הפוגע, אלא עם "היודעים והמחרישים".

מצאתי פורקן חלקי למצוקתי בשיתוף עמיתים בהתלבטויותיי. לא היו להם רעיונות מעשיים לפתרון חד-משמעי של הדילמה, אבל הרגשתי שאני חולק אתם במצוקתי. באחת מהתייעצויות-העמיתים שערכתי, הפנה אחד מידידי הפסיכולוגים את תשומת לבי לכך, כי הכעס שלי עשוי להיות גם כעסו של קורבן. היה לי קשה להודות בכך שאני כועס על עדנה "על מה שהיא עושה לי". לקח לי זמן עד שהייתי מסוגל להבחין בהזדהות הלא מודעת שלי עם חווית הקורבן משתף-הפעולה. בהדרגה חשתי כך ביחס להיבטים אחרים של הקשר שלי עם עדנה. תובענותה למשאבי הזמן שלי הלכה וגברה. הייאוש הקודר שלה ובדידותה המרה דחפו אותה להתקשר אליי בשעותיה הקשות, שהיו, מטבע הדברים, בשעות המאוחרות של הלילה, בסופי שבוע ובחגים. עדנה הפכה את עצמה לשותפה בעל כורחי במשפחתי. לא פעם, כשאכלנו ארוחת ליל שבת, היה הטלפון מצלצל והיא היתה אתנו. כשאירחנו אורחים לארוחת צהרים בחג, הטלפון היה מצלצל והיא היתה מצטרפת לשדה הפנומנולוגי שלי. היא לא הניחה לי לשכוח אותה, לא אפשרה לי פסק זמן מסבלה המעיק. מעולם לא חשדתי שהיא מתחלה, או שיש משהו לא מותאם בפנייתה אלי. הייאוש שלה היה עמוק, תהומי, מלווה בוז עצמי ורווי בשנאה כלפי מה שאני ייצגתי עבורה. הייתי נחוש להכיל את השנאה הזאת כלפי, לברר ולעבד אותה עד תום, על אף קשיי, באופן שיאפשר לה החלמה.

במשך כשנה טיפולית תמימה התנסיתי במבחנים חוזרים ונשנים שבהם נבדקו אמינותי, מסירותי ויכולתי להציב גבולות איתנים לטיפול. היה על עדנה לוודא שהיא יכולה להסתכן ולסמוך שוב על מי שמשדר לה: "סמכי עלי, אני יכול לעזור לך." במהלך אותה שנה עבדנו בעיקר על פרשת יחסיה עם הפסיכולוג הקודם. לאחר המגע המיני הראשון ביניהם, אמר לה עמיר, לדבריה, שהאתיקה המקצועית מקשה עליו להמשיך בטיפול בה. הטיפול הופסק, אבל עדנה חשה שזכתה ב"זכיה גדולה". מי צריך היה עוד טיפול פסיכולוגי שעוסק בתחושות הדחייה והנטישה מצד אביה, כשעמיר בחר בה ורוצה אותה כל כך? הפריע לעדנה קצת שחברתה הטובה אינה מתלהבת כמוה מן הרומן החדש שלה, אבל היא לא חשבה שתוכל להתגבר על הואקום הפנימי שהדביק אותה ביניקה אל עמיר. היא גם לא ראתה כל בעיה מוסרית בפרשה. "כל אחד זכאי לקצת אושר," חשבה אז, "ועכשיו הגיעה סוף-סוף שעתי. לא אוותר עליה."

עמיר היה מגיע אל דירתה. הוא העדיף שלא תבוא אליו, משום שחדר הטיפולים שלו היה צמוד לדירתו, והוא הסביר לה שלא רצוי שמטופלים, שאולי פגשו אותה בחדר ההמתנה, יזהו אותה כבת זוגו. הוא הוסיף שהדבר עלול לעורר בקרבם קנאה. גם את ההסבר הזה קנתה ברצון. לפחות בחודשים הראשונים לקשר.

כעבור כעשרה חודשי טיפול איתי, אחרי שחזרתי מחופשתי השנתית, חל שינוי ביחסי הזיקה של עדנה כלפי. הצלצולים הטלפוניים נעלמו בהדרגה. נראה שהפסקתי להיות העיסוק המנטלי המרכזי שלה. יחסה אלי הלך והתקרר והיא חזרה לשתיקותיה הארוכות, שאפיינו את תחילת הקשר הטיפולי. בשלב מסוים נראה היה לי שהטיפול תקוע. היא היתה מוכנה רק לומר שאני נראה לה איש קר ומפחיד, ושבא לה לעזוב את הטיפול מפני שאין לה כוח לשאת עוד את העמדת הפנים שלי. היא התחילה לבטל פגישות וחשתי שאני עומד בקרוב לאבד אותה כמטופלת, אם לא אצליח לעזור לה לשאת את רגשותיה השליליים כלפי ואת האינטימיות הטיפולית. נזכרתי שאלקינד (Elkind, 1992) טענה בספרה על מבואות סתומים בטיפול, כי מצבים כאלה מתרחשים בשעה שהמטופלים נפגעים על ידי מטפליהם בנקודת "פגיעות ראשונית" (Area of Primary Vulnerability), או כשמטפלים נפגעים בנקודה כזו על ידי מטופליהם. עדנה חששה לבטא את כעסה כלפי בתגובה ליציאתי לחופשה. היציאה הזו לחופש הדהדה ברבדים שונים של נפשה, והזעם שחשה היה קשור, בו זמנית, לחשבונות הלא סגורים שלה עם אביה, עם עמיר ואתי. אני מצדי, שמתי לב שהתגובות העוינות של מטופלת פגועה זו, העלו בי ספקות ביחס לשוויי כמטפל ופגעו בצרכים שלי לחוש מוערך. במצב נפשי כזה, לא הייתי מסוגל להפנות די אמפתיה טיפולית כלפי עדנה.

הזעם שיצא ממנה היה כהתפרצות וולקנית שוצפת אש וסלעים. מאחר ולא הרשיתי לה לחבוט באגרופים בראשה או להטיח אותו בקיר, סיפקתי לה עיתונים ישנים בהם יכלה לשסות את האנרגיה הזו בלי לסכן את עצמה. היא היתה קורעת אותם לגזרים, מיוזעת ומתנשפת. "אני צריכה עוד לכעוס," היתה אומרת לי, מוציאה מתיקה חפצים ישנים שאספה ואותם הועידה להשמדה בחדר שלי. במשך השבועות שחלפו, עדנה שברה שעון ישן, מכשיר רדיו מקולקל, שלוש קלטות וידאו ושתי קלטות קול. היא לא היתה מעוניינת לדבר על משמעות החפצים שהביאה כדי שאחזה בהשמדתם. בשלב כלשהו הביאה קרש, אותו הניחה בתוך שמיכה על הכורסה המרופדת הפנויה בחדר. תמיד דאגה שדבר מרכושי לא יפגע והקפידה על שמירת ביטחוננו, לפני ששחררה את אנרגיות הזעם שלה. אני מודה שנרתעתי כששלפה מתוך שקית הניילון הגדולה פטיש.

"מה אתה נבהל?" חייכה אלי חיוך מרגיע. "זה בשביל הקרש. אני צריכה להרגיש את החבטות שאני מכניסה, לשמוע את הלמות הפטיש ולהכות עד שייגמר לי הכוח."

מדדתי באותה פגישה 10 דקות רצופות של מכות פטיש. הרעש בחדר האטום שלי היה מחריש אוזניים. היא הלמה וצווחה בגרון ניחר:
"מגיע לך
מגיע לך
מגיע לך
בן זונה
בן זונה
בן זונה
שתמות
שתמות
שתמות
שתמות"
אחר כך התייפחה.

רגעים ארוכים חלפו ואז הרימה עדנה את ראשה, מאוששת קמעה, ואמרה: "עוד לא גמרתי, יש לי עוד הרבה." אז ידעתי שהטיפול אינו תקוע עוד.

הנרטיב המלא של קורותיה עם עמיר נפרש בתקופת הטיפול הבאה. התברר שהאידיליה ביניהם היתה קצרה והתקיימה במיוחד בנפשה ופחות במציאות. ההכרה שמשהו כאן אינו הוגן התחילה לחלחל לתודעתה של עדנה בערך ארבעה חודשים אחרי שהחל הקשר המיני ביניהם. בלי להבין לגמרי מדוע, החלה להתחמק מהפגישות עמו בתירוצים שונים. כשהיה מגיע אליה היא לא העזה להתעמת אתו. היא נעלה את הבלבול והכעס שלה כלפיו במגרות העמוקות שלה בפנים, ונכנעה לכיבושיו תוך שהיא מפקידה גוף ריק מתחושות וחף מכל רגש. לחברתה הטובה סיפרה שיש משהו מביש בקשר הזה ובקשה ממנה שלא תעז לספר עליו לאיש. עדנה דיברה עם עמיר על המצוקה שלה ואמרה לו שהיא רוצה לחזור לטיפול. עמיר חשב שזה בלתי אפשרי והציע שיפסיקו את הקשר המיני לזמן מה בתקווה שזה יעזור לה להתעשת. הוא גם הציע שלא תיכנס לשום טיפול בזמן הקרוב והעביר לה מסר שהוא בטוח ביכולתה להתגבר על המצב בכוחות עצמה. "אני סומך עלייך שתעשי את הדבר הנכון בשביל שנינו," אמר לה כשיצא מביתה בפעם האחרונה.

בשטיפת הקיבה שעשו לה למחרת נמצאו שרידים של עשרות כדורים נגד כאבים וחרדה. שלושה חודשים לאחר ניסיון ההתאבדות, צלצלה אלי עדנה כדי לקבוע את הפגישה הטיפולית הראשונה שלנו. הרבה עבדנו על תחושות הכישלון שלה. דמותו של עמיר, שעדיין הוחזק בעיניה כדמות נכספת, לא עלתה בקנה אחד עם התוצאה הנפשית העגומה של הטיפול. עדנה האמינה שהיא נכשלה בטיפול עם עמיר, שהיא כזו אפס "שאפילו משוגעת היא לא ידעה להיות, שלא לדבר על מאהבת".

היא עסקה באותה עת בניסיונות רבים לתקן את הקשר עמו באופן היפותטי-רטרואקטיבי. "אילו רק הייתי פתוחה  ומשוחררת יותר, אם הייתי פחות נודניקית, אם רק הייתי סותמת את הפה עם ההתעלקויות שלי, אם הייתי טובה יותר במיטה, אולי שעממתי אותו עם הרצון שלי להתחבק כל הזמן, בטח הייתי צריכה לעניין אותו יותר בשיחות נפש עמוקות, אחרי שהכיר אותי מקרוב הוא ידע בוודאות איזה אפס אני ולכן סרב לקחת אותי בחזרה לטיפול…"

הגל השני של התסמינים הפוסט-טראומטיים הופיע לאחר שעיכלה את עלבון הניצול. עדנה ויתרה על השימוש במנגנוני הניתוק וההכחשה ונאלצה לשלם על כך בהתמודדות מול גל שני של זיכרונות מציפים. הזיכרונות היו הפעם פחות מקוטעים ועקורים מהקשרם. הם היו רב-ממדיים, רציפים וטעונים ב"פסי הקול" הרגשיים והגופניים של הטראומה. היא מצאה מעט מאד נחמה בדברים שלי, כשהסברתי לה שבאופן פרדוקסלי, ההחמרה במצבה מבשרת דווקא על התקדמות מבורכת בטיפול, מאחר ורק עתה יש לה סיכוי של ממש לעבד את החוויה הפוגעת במלואה, על כל פניה.

למרות שידעתי שעיקר העבודה הטיפולית, זו הקשורה בפגיעות שספגה בילדותה, עוד לפנינו, אותת לנו החלום הבא שלה, שאנחנו צועדים בדרך הנכונה:

"אני יושבת על כס משפט רם, במקום שנראה כמו בית המשפט העליון. אתה, אלי, יושב כשופט לצדי. נראה שבית המשפט העליון כולו התכנס לדיון כי יושבים לצדנו עוד שופטים. לאולם המשפט מובל עמיר, כשהוא כבול באזיקים. מה שמוזר בחלום הוא שהתובעת נראית כנערה. היא מוכרת לי מאיזשהו מקום, אבל אני לא בטוחה מהיכן. הפרקליטה הצעירה הזו מנהלת חקירה מבריקה של הנאשם וחושפת בשיטתיות את הסתירות בעדותו. עמיר נלחץ מהחקירה ופונה במחאה אל בית המשפט בבקשה שיורו לתובעת שתניח לו. גם הסניגוריתהסנגורית שלו קופצת ממקומה ומוחה בפני בית המשפט על החקירה הבלתי הוגנת של מרשה. אני מכה בפטיש שלי ומורה לשניהם לשתוק. אני פוסקת כי נשמעו די והותר עדויות וכי הנאשם מורשע בזאת בעבירות בהן הואשם. הסנגורית צועקת שהיא עוד תערער."
 כחודשיים לאחר שסיפרה לי את החלום הזה פסק שמו של עמיר לעלות בטיפול. שנה תמימה שקענו בניסיון לאחות את הקרעים שקרע בנפשה של עדנה. לא היתה לי תחושה חגיגית של הישג כשפרק זה בתהליך החלמתה הגיע לסיומו. לא יכולתי להשתחרר מהמרירות שליוותה אותי בטיפול. כעסתי עדיין על הפגיעה הצינית שנעשתה בקורבן כל כך נוח לניצול, על העיוורון הסלקטיבי של עמיר, שראה היטב את צרכיו, אבל נכשל לראות את צרכיה של הילדה "הרואה ואינה נראית" שבקשה כל כך את קרבתו.

מודע לכובד האחריות, חשתי פנוי עתה להתחיל להתבונן באישה-ילדה הזו וברעב הנפשי הכרוני שלה. קיוויתי שיהיה משהו ב"ביחד" המתבונן הזה שיוכל להזין מעט את האנורקסיה הרגשית הזו.

בשנה השנייה לטיפול, התפרסם בישראל סיפור מקרה של ניצול מיני בידי מטפל. הידיעה העיתונאית הסעירה את עדנה מאד. לא היתה זו הצפה פוסט-טראומטית, אלא תגובה מוטרדת מכך שעמיר לא רק שלא נתן את הדין על הנזק שגרם לה, אלא שהוא קרוב לוודאי ממשיך לטפל ועלול גם לפגוע בנשים נוספות. המחשבה הזו לא נתנה לה מנוח. עדנה השתוקקה להתלונן על עמיר בפני הרשויות. נראה היה שיש לה עתה פרספקטיבה חדשה על האיש ושהצליחה להפריד מדמותו המופנמת את אשליית האב המיטיב. מה שלא התאים לי בכלל היה הרעיון שאני עלול להיקרא להעיד בבית-המשפט לאחר שתוותר על הסודיות הרפואית, וזאת עוד לפני שהסתיים הטיפול.

רציתי לתת לה די שהות לברר בטיפול את המשאלות והמניעים העומדים מאחורי הדחף להתלונן עליו. לכאורה, היתה זאת תגובה אזרחית מותאמת וראויה. הקורבן מבקשת מהרשויות שיוקיעו את מי שעשה בה מעשה עוולה. יכולתי להזדהות לחלוטין עם המשאלה הבסיסית הזו לעשיית צדק. יחד עם זאת, לא הייתי בטוח שעדנה פתרה לחלוטין את הקונפליקט שלה ביחס לעמיר. חששתי שסצנת בית הדין הפנימי עליה חלמה עדיין נמשכת. שמוגשים שם ערעורים פנימיים ושהדיונים בנפשה נמשכים. כל התהליך הזה יוצג אמנם בחלום, אך לא עובד דיו במצב הער בטיפול. במקרה הזה מצאתי את עצמי מזדהה עם אמות המידה המקצועיות של הפסיכואנליזה, המעדיפה להשאיר את העולם האובייקטיבי (אם יש כזה) מחוץ לחדר הטיפולים. חששתי שעדנה לא הביאה את המשפט הפנימי לידי סיום, וכי היא מבקשת עתה ש"כס המשפט" יאויש עתה בפועל על ידי הרשויות, מתוך תקווה שכף מאזני הצדק הנושאת את אישומיה תהיה כבדה בעיני השופטים מכף המאזניים הנושאת את תכונותיו המיטיבות של עמיר כמטפל ואולי גם את גרסתו המכחישה. העדפתי שתפתור את הקונפליקט הנפשי הזה בעצמה, לפני שתפקיד את ההכרעה בידי זרים, במיוחד משום שלא יכולתי להבטיח לה תוצאה רצויה.

ואכן, הסיבה השנייה להסתייגותי היתה קשורה לסיכוייה. החוק הפלילי בישראל לא יכול היה להבטיח, מעבר לספק סביר, שהיתה חסרת-ישע או כי נאנסה. נדמה לי שבעת כתיבת הדברים היה רק תקדים אחד שבו הורשע פסיכולוג בדיון פלילי על עבירות דומות. מספר הפסיכולוגים הקליניים שרישיונם המקצועי נפסל על ידי ועדת האתיקה של משרד הבריאות, או שהורחקו מהסתדרות הפסיכולוגים על ידי ועדת האתיקה שלהם, שאף גם הוא לאפס. בדקתי ומצאתי שהמצב לא היה שונה בתחומי העבודה הסוציאלית והפסיכיאטריה. לא הייתי אופטימי ביחס לסיכוייה של עדנה להשיג פסיקה צודקת גם בועדות האתיקה, אלא אם כן היה עמיר מודה באשמה. לא האמנתי שיהיה זה סביר לצפות להתאבדות מקצועית כזו מצדו.

הסיבה השלישית שבגללה לא התלהבתי מן העיתוי של הגשת תלונה, היה קשור ברתיעה מפני היווצרות בלתי-נמנעת של יחסים מקבילים בינינו. אם הייתי תומך במשאלתה, משמעות הדבר היתה, אמנם, התגייסות מושיעה מצדי למלחמה קונקרטית "בדמות האב הפוגע" שהתגלמה בעמיר, אך מחירה היה עלול להיות כבד. חששתי, למשל, שתחושת המחויבות כלפי, שמעשה כזה מצדי ייצור בקרבה, ימנע ממנה את האפשרות לכעוס עלי בקלות, לחוות את התוקפנות שלה, ולחוש שלגיטימי מצדה לחוות רגש כזה ולהביעו בטיפול. על אף שהיה משהו פטרוני בתגובתי, חשבתי שזו גישה טיפולית ראויה.

דוגמה נוספת לסיבוך אפשרי בטיפול שרציתי להימנע ממנו, הוא מצב היפותטי שבו אני מותקף בחקירה הנגדית, או נכשל באופן כלשהו בשירות מטרתה של עדנה. תוצאה כזו היתה עלולה לגרום לאובדן האמון שלה בי וביכולתה להישען עלי באופן טיפולי. חששתי גם שאם אגרר לתהליך משפטי מייגע שיהיה כרוך בטרדות, אובדן זמן ואולי גם בחקירה נגדית משפילה, עלול הכעס שלי לפגום בזמינות האמפתית שלי כלפיה.

אני סבור שעדנה חשה שאינני מתגייס באופן ספונטני לתמיכה בצעד ששקלה. אמרתי לה שאני מעדיף שצעדים כאלה, מוצדקים ככל שיהיו, יידחו עד לאחר תום הטיפול. מצד שני, הבהרתי לה שאם תעמוד על נקיטת פעולה קודם לכן, אעשה כמיטב יכולתי לתמוך בה. 

היא צלצלה ביוזמתה לועדת האתיקה והתייעצה באנונימיות ביחס למקרה אך כמו רוב נפגעות בתקיפה מינית, היא לא נקטה בכל הליך רשמי.  לא היו בה  די כוחות לעמוד בתהליך התובעני.

שני הקטבים של האמביוולנטיות ביחס להחלטה להתלונן על עמיר נדדו בין עדנה לביני. נראה היה ששנינו חלקנו את הרתיעה הטמונה בהוקעת "בן משפחה". השאיפה הראשונית שלי (שמעולם לא הובעה) לראות את ההאשמה של עדנה מתבררת בהליך חוקי, הלכה ודעכה ככל שהתקדם הטיפול. בעוד שבתחילת הטיפול היה עמיר מוגן על ידי ההעברה הרומנטית של עדנה ועל ידי נטייתה להאשים את עצמה, הרי שבתום הטיפול היה עמיר מוגן על ידי רתיעתי מסיבוך פוטנציאלי של הקשר הטיפולי, על ידי עייפותה של עדנה ועל ידי כמיהתה לשקם את חייה.
עמיר ממשיך לעסוק בטיפול פסיכולוגי עד עצם היום הזה.

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס. 
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.