זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

בין הנאה לסבל: מיניות של קורבנות תקיפה מינית

מאת פרופ' אלי זומר

טראומה מינית חד-פעמית היא אירוע מציף, מעורר אימה ומגוון רחב של תחושות הכוללות בושה, אשם, זעם וגועל. שורדות רבות של תקיפה מינית סובלות עקב כך מטווח רחב של בעיות בתפקוד המיני, אבל בטיפול הנכון, הן יכולות לצאת מכך מחוזקות

מין, מטבעו, הוא חוויה מענגת ומתגמלת. הישרדותית, אנחנו מתוכנתים להפיק הנאה ממין. משמעות הדבר היא שהרבה מההתנסויות של קורבנות של ניצול ותקיפה מינית עלולות להיות משולבות גם בהבלחות של הנאה, וגם שקורבנות ניצול ותקיפה מינית עלולים לסבול מקונפליקט משיכה-דחייה תמידי ביחס למיניותם. מאמר זה יעסוק בקשיים העיקריים בהסתגלות המינית של קורבנות תקיפה מינית ויצביע על כמה כיווני טיפול שעשויים לסייע לאנשים אלה לקבל בחזרה שליטה ובעלות על מיניותם.

טראומה מינית חד-פעמית היא אירוע מציף, מעורר אימה ומגוון רחב של תחושות הכוללות בושה, אשם, זעם וגועל. שורדות רבות של תקיפה מינית סובלות עקב כך מטווח רחב של בעיות בתפקוד המיני. ואין בכך כל פלא: מדובר במעילה חמורה באמון הדרוש ליצירת אווירת הנינוחות ההכרחית בקשרי חיבה ואהבה.

תקיפה מינית מהווה תקיפה על המיניות עצמה: המיניות היא הרי אחד ההיבטים האינטימיים ביותר של זהותנו. היא משפיעה על היחס שלנו כלפי היותנו אשה או גבר, על מידת הנוחות שלנו ביחס לגוף ולאיברי המין שלנו, על מחשבותינו המיניות, על התנהגותנו המינית ועל קשרי המין שלנו. ברמה של התגובה הרפלקסיבית המתרחשת בעקבות אונס - עלולה להתרחש למידה אברסיבית רבת עוצמה (כלומר, כזו המקשרת את החוויה עם מצוקה), בד בבד עם למידה אפטיטיבית הטבועה בנו גנטית והמרושתת במערכות העצבים שלנו (כלומר, כזו המקשרת תוצאות נעימות להתנהגות מינית). אנחנו בנויים להשתוקק למין, והשתוקקות זו איננה נעלמת בקלות, גם לא בעקבות טראומה מינית, היא רק מסתבכת בעקבות טראומה, או עוברת דיכוי.

טראומטיזציה מינית, ככל חוויה טראומטית אחרת, יוצר תגובה פוסט-טראומטית. התגובה הזו היא הסתגלותית במהותה. תגובות של בהלה, עירור פיזיולוגי, דריכות, לצד תופעות של ניתוק רגשי, נועדו לאפשר לנפגעת להיערך לפעולות חילוץ ותקיפה הגנתית, והן נחשבות נורמליות במהלך היומיים הראשונים אחרי התקיפה. יחד עם זאת, תגובות עירור רבות עוצמה, כולל חוויות דיסוציאטיביות חזקות וממושכות במהלך היומיים הראשונים לאחר התקיפה, עלולות לנבא התפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית.

הפרעה פוסט-טראומה חריפה המאובחנת לאחר היומיים הראשונים ועד חודש למן החשיפה, מאופיינת בתסמיני ניתוק המלווים בקשיי ריכוז, הפרעות שינה, דריכות-יתר וחוויה-מחדש של האונס.

חוסר יכולת לעבד את החוויה הטראומטית
התהליך הפסיכופתוגני המרכזי בשלב זה (זה מייצר תחלואה נפשית) קשור כנראה בהצפה של המוח והגוף בהורמוני דחק ובחוסר היכולת לעבד את החוויה הטראומטית. כמו בתהליכים טראומטיים אחרים, אותות ורמזים סביבתיים שקודם עוררו חשק ואסוציאציות של רוגע וביטחון, כגון מיטה, גבר, מגע באזורי גוף מוצנעים, שעות חשיכה, או חדר האמבטיה – מקושרים עתה אסוציאטיבית עם בהלה קיומית. זהו תהליך של התניה קלאסית פאבלוביאנית. התגובה הרפלקסיבית האבולוציונית לכאב ולסכנה קיומית היא כמובן - רתיעה ובריחה.

בעוד שתהליכי למידה אחרים זקוקים למספר רב של צעדי למידה עד שנלמד הקשר בין הגירויים, בעת חשיפה לגירוי אברסיבי מאוד, לימדה אותנו האבולוציה לרכוש את הידע בצעד למידה אחד. כלומר, לא צריך להתחשמל הרבה פעמים ממכשיר ביתי כדי להבין שאין להתקרב אליו יותר. לא צריך להיאנס הרבה פעמים כדי ללמוד שאין להתקרב לאנס, או שגבר עלול להיות מקור סכנה. בתהליכי למידה מסוג זה מתרחש תהליך של הכללה, שתפקידו ליעל את תהליך הלמידה. נאנסת פוסט-טראומטית תכליל במהירות את למידת הסכנה, והרבה גירויים בסביבה יפעילו אצלה תגובות חירום הישרדותיות. כלומר, כמו בניסוי של פאבלוב, שבו הפעיל צלצול הפעמון את תגובת הריור גם ללא נוכחות מזון, כך גם מופעלת תגובת החירום בקרב נפגעות גם ללא נוכחות האנס, ובנוכחות רמזים שרק מזכירים אותו. למשל, קירבה של גבר – עלולה לשחרר תגובת דריכות לקראת כוננות פגיעה.

כל ניסיון של נפגעות אונס פוסט-טראומטיות להגיב לכמיהתן לאינטימיות ארוטית עלול לעורר רפלקסיבית גם תגובת רתיעה חרדתית, המתגברת ככל שהיא מתקרבת למצבים שהותנו על ידי טראומת האונס. בתגובה לכך, נסוגה הנתקפת ונמנעת מהחשיפה לגירוי מעורר המצוקה. הימנעות זו מפחיתה את המצוקה הפוסט-טראומטית, ובכך יוצרת מצב מתגמל המחזק בעצם את התנהגות ההימנעות. ההימנעות מונעת מהמותקפת לעבד את החוויה ומונעת ממנה את ההזדמנות להיווכח מחדש שרוב הגברים בטוחים והיא מסוגלת לגבור על חרדת השווא שהם מעוררים בה. כלומר ההימנעות הפוסט-טראומטית מגבירה את הסכנה להתפתחות תחלואה כרונית קשה הכוללת לעיתים תכופות דיכאון, אשם והכפשה עצמית, כאבי ראש, קשיים גינקולוגיים, הפרעות אכילה ועיכול, עייפות כרונית וקשיים במערכות יחסים קרובות. גם במצב כזה, הטיפול בתפקוד המיני מקבל עדיין עדיפות משנית וזאת משום שהאבחנה היא משנית לאבחנה הראשית של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

הטיפול בשלבים

שלב א. ייצוב - הרבה לפני הטיפול בבעיות בתפקוד המיני, חייב השלב הראשון בעבודה עם נפגעות להתמקד בדאגות מציאותיות ביחס לבריאותן (במיוחד בכל הנוגע למחלות מין), ביחס לסכנות מוחשיות העלולות עדיין לסכן אותן (תנאי מגורים לא בטוחים, היפגעות חוזרת נקמה מצד התוקף), בצורך לעקור מסביבת המגורים הקודמת, בקושי להמשיך להתפרנס, ובצורך ברכישה מיידית של מיומנויות התמודדות יעילות.

שלב ב. עיבוד הטראומה - כמו מצבים אחרים בעלי פוטנציאל טראומטי, גם אונס הוא אירוע שאינו יוצר פתולוגיה פוסט-טראומטית בכל הקורבנות. כנראה שרק אחת מכל שלוש או ארבע נשים שהותקפו מינית תפתח תסמונת פוסט-טראומטית. לגבי נשים אלה, הפעלת מודולת טיפול בחשיפה ממושכת על פי שיטתה של פרופ' עדנה פואה, או נגזרות התנהגותיות קוגניטיביות אחרות, יהיו כנראה הטיפול המועדף. בעקבות טיפול כזה היינו מעוניינים לראות הפחתה מרבית של הבעיות הבאות:

  • הימנעות או חשש ממין
  • התייחסות למין כאל מחויבות
  • רגשות כעס, גועל או אשם בתגובה למגע
  • קשיים בעירור או בתחושה מינית
  • ריחוק רגשי בזמן מין
  • פולשנות של מחשבות ותמונות מיניות מעוררות מצוקה
  • התנהגות מינית בלתי הולמת
  • קשיים בשמירה על קשרים אינטימיים או הימנעות מהם
  • קשיים אורגזמיים

מניסיוני למדתי שלא מעט נאנסות שהגיעו אלי עם הפרעת דחק חריפה בעקבות אונס הפסיקו לענות על הקריטריונים הקליניים של פתולוגיה פוסט-טראומטית בתוך 12-15 פגישות של טיפול ממוקד בטראומה. אבל זה עדיין לא אומר שהעבודה איתן הסתיימה.

שלב ג. שיבוח ההסתגלות והחלמה מינית - החלמה מינית היא תהליך מעצים, שבמהלכו מוזמנת הנפגעת להפקיע בחזרה מידי הפוגע את ההנאה המינית שנגזלה ממנה. הנפגעת מוזמנת להרהר באופן בו השפיעה הפגיעה על נשיותה ומיניותה ובמשך התהליך - רוכשת כלים חדשים ובטוחים לחוות מגע והדדיות מינית בוגרת. זו עבודת החלמה למתקדמות שעשויה לארוך חודשים רבים, ולעיתים יותר מזה. תהליך כזה יכול לכלול גם תרגילים המכוונים לשיבוח מגע אינטימי. נפגעות רבות יכולות להתקדם בכיוון זה באמצעות קריאה מודרכת בספרות מתאימה, אבל רבות יעדיפו לעשות זאת בהדרכת מומחית בתחום. ייתכן שזו גם דרך נבונה יותר להתקדם, משום שבמקרים מסוימים תרגילי מגע כאלה עשויים לשחרר זיכרונות או רגשות טראומטיים שיצריכו עיבוד נוסף. מובן שהתרגילים אינם מתבצעים בחדר הטיפולים ושאין למטפלת מעורבות ישירה עמם. אלה תרגילי בית שיכולים להתבצע בפרטיות הבטוחה של חדרה של הנפגעת – גם ללא נוכחות אף אדם אחר. לדעתי, אין צורך בבן או בבת זוג על מנת להתקדם בהחלמה המינית. נפגעות רבות מעדיפות להתיידד מחדש עם גופן כשהן בשליטה מליאה על התהליך כולו. יחד עם זה, נוכחות של בן זוג אוהב עשויה להיות משמעותית מאוד, במיוחד אם הוא מוכן להשתתף בפועל בחלק מן ההדרכות בתהליך ההחלמה.

מרכיבים חשובים בהחלמה
רצוי שהנפגעת הרואה עצמה קורבן אונס תראה את עצמה בעקבות הליך ההחלמה כמופרדת ממה שאירע לה ותגדיר את עצמה במונחים אחרים. כלומר, רצוי להגיע למצב שבו המטופלת איננה רואה את עצמה עוד רק כ"נפגעת", "קורבן", או אפילו "שורדת", אלא תגדיר את עצמה בעיקר באמצעות כוחותיה, קשריה וכישרונותיה ("אני סטודנטית למשפטים", "אני שחקנית טניס מצוינת", "אני חברה של עמוס").

רצוי שהצעדים הראשונים להחלמה יתבצעו במקום פיזי הנתפש על ידי המטופלת כ"מקום בטוח". יש מטופלות המעדיפות שלא יהיה לאיש גישה למקום זה מלבדן ושתובטח להן פרטיות מלאה בו. בהיעדר מקום כזה, ניתן לברר עם המטופלת את האפשרות ליצירת מקום כזה בדמיון. זה המקום שבו תעשה את צעדי ההחלמה הראשונים שלה. רצוי שהמטופלת תבלה זמן רב במקום הבטוח על מנת להטביע אותו בתוכה ואת חותמה בו, כך שתתבצע אסוציאציה בין מגע וארוטיקה לבין תחושת הביטחון שמשרה המקום.

צעד נוסף הוא בניית אמון וסיבולת לאינטימיות (לא מינית) עם אדם או אישה שיש לנפגעת מידה של אמון בהם. זה יכול לכלול שיתוף האחר במידע אישי, שיחה על רגשות, נגיעה באדם זה, בקשה לחיבוק, שמירה על קשר עין, יצירת קשר טלפוני לשיחה תומכת בעת מצוקה, ונוכחות מודעת רגשית בנוכחות האחר.

רצוי שהנפגעת תשבח את התכונות האסרטיביות שלה ותהיה מסוגלת ליזום מין או להיענות למין רק כשהיא מעוניינת בכך. שתהיה מסוגלת להתעקש על מין בטוח בלבד.

יש לבדוק עם המטופלת תנאים נוספים להגברת תחושות השליטה והביטחון שלה: למשל, האם היא צריכה שהפרטנר שלה ידבר אליה ברוך בעת המגע המיני? האם היא זקוקה לתנאי תאורה מיוחדים? האם קבעו ביניהם בני הזוג אות מוסכם להפסקה מיידית של האקט המיני כשאחת מהן צריכה לעצור את התהליך? 

רצוי שהמטופלת תלמד כיצד מגיב גופה לארוטיקה, מה הם האזורים הארוגניים בגופה, מה עובד בשבילה, מה נעים לה, מה מגרה אותה? כל אלה נחוצים על מנת שתוכל לחוש בשליטה טובה יותר על הנאתה המינית תוך תקשורת ברורה של העדפותיה עם בן או בת הזוג. 

בנוסף, רצוי שהנפגעת תלמד כיצד לטפח את גופה שנפגע. טיפוח משמעו יחס כבוד, יחס דואג, אחראי וחומל.

החלמה יסודית של נפגעות תקיפה מינית כוללת, לדעתי, גם מיפוי מדויק של טריגרים אפשריים בזמן סקס. רצוי שהנפגעות המחלימות ילמדו לזהות מה בדיוק עלול לגרום להן לירידה בתשוקה, לרתיעה, לניתוק או למצוקה בזמן קשרי המין. אם תופעות כאלה מופיעות לעיתים קרובות, ייתכן שיש מקום להחזיר את הטיפול לשלבי עיבוד הטראומה.עם זאת, טריגרים יכולים להיות נדירים, ספציפיים מאוד, או כאלה שרק פוגמים בהנאה בלי ליצור מצוקה המייצרת פגיעה תפקודית.

לסיכום: ההנאה המינית של נפגעות תקיפה מינית שזורה בנתיבים העצביים של גופה. הפגיעה המינית נותנת בידי הנפגעת ובידי המטפל שלה את ההזדמנות לצמיחה פוסט-טראומטית. הזדמנות זו אולי לא היתה נקרית בדרכן של נשים אלה אלמלא התקיפה המינית. האירוע המשפיל שעברו וחילול גופן, הופך את מעשה ההחלמה והצמיחה המינית למעשה של עשיית צדק מיטיב. מזירה של כאב ואילוץ, יכול גופן של הנפגעות להפוך לזירת שעשוע ורוגע, הנתונה לשליטתן המליאה. זה לפעמים יותר צודק מהשלכת הנבל לכלא.