זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

2.7.11

לפעמים מגיעה אלי מטופלת חדשה ובפיה בקשה שאסייע להזכר בזיכרון מודחק או שאומר לה אם מה שהיא חווה מעיד שקרה באמת משהו רע. לכאורה יש סתירה מהותית בבקשה כזו. איך יכולה המטופלת לדעת שהזיכרון קיים אם אינו נגיש לה? ובכן, ראשית, יתכן מצב שבו אדם חש שקרה לו משהו, בלי שלמעשה הוא זוכר את סיפור המעשה. לדוגמה, יתכן מצב שחייל השתתף בקרב שריון קשה שבו נהרגו רבים מחבריו ובמסגרת תגובת הקרב הנפשית שלו, לא יזכור את מהלכי הקרב אבל יהיה מבוהל מאוד מרעש של מנוע של טנק, מריח דיזל ומקולות נפץ. כלומר, על אף שלחייל יש אמנזיה דיסוציאטיבית (שיכחון) ביחס לסיפור הקרב, מרכזים אחרים במוחו זוכרים ומפעילים תגובת פחד בתגובה לגירויים הקשורים בקרב השיריון הקשה בו היה מעורב. גם ילדה שעברה גילוי עריות, עלולה שלא לזכור את פרטי האירועים, אך להגיב בתגובות בחילה, חרדה או כאב באזור פתחי הגוף במפגש עם בן אחד מבני המשפחה. אישה כזו עלולה לדעת "בגוף" שמשהו לא טוב קרה עם אותו בן משפחה, בלי לדעת את סיפור המעשה.

הבקשה בכותרת הפוסט נשענת על הנחה סבירה שכדי להחלים מטראומה יש צורך לעבד את הזיכרון הטראומטי. אלא שהדרך להזכרות איננה ודאית. העמדה שלי במקרים כאלה היא שיש לנפש סיבות טובות להעלמת הזיכרון, ובדרך כלל, אינני נענה לבקשות להשתמש בהיפנוזה כדי לרענן את הזיכרון האבוד. ההנחה שלי היא שאם יש זיכרון מודחק, הוא עשוי לעלות בתוך קונטקסט של יחסי אמון וביטחון שהמטפל יוכל לעמוד בזיכרונות הקשים ושידע כיצד לנווט את הטיפול לכיוון החלמה. הצפת הזיכרון איננה עניין טכני. אם הייתה טראומה של מעילה חמורה באמון  אז פחות סביר שהזיכרון המאיים ישלף באופן טכני. הוא צריך יהיה לעלות כשהמטופלת תחוש בטוחה ומוגנת מספיק ותוך סיוע לייצובה הרגשי בידי המטפל.

כשאני נתקל בבקשה כמו זו המופיעה בכותרת הפוסט הזה, אני גם מביא בחשבון שיתכן ויהיה קשה, או בלתי אפשרי להגיע אל פרטי הזיכרון הנראטיבי (סיפור האירועים). אפשרות כזו קיימת משלוש סיבות מרכזיות:

1. מנגנוני ההגנה עלולים שלא לאפשר כלל גישה לזיכרון משום שהוא עלול לאיים מדי על אושיות הנפש. שוו בנפשכם שהמטופלת עדיין גרה עם הפוגע, תלויה בו כספית או רגשית, או חלילה עדיין מותקפת על ידו. או דמיינו מצב שהמטופלת אוהבת מאוד את הפוגע ומסרבת להנתק ממנו. במקרים כאלה, מנגנוני ההגנה חייבים להמשיך בתפקודם כדי לשמר את הדימוי החיובי והבטוח של אותה דמות.

2. יתכן שהמידע על הטראומה כלל לא קודד. למשל, אם הנפגעת עצמה את עיניה כששמעה את צעדי הפוגע ופקחה אותם רק אחרי שעזב את החדר, אין סיכוי שתוכל להיזכר בתמונות האירוע. אם הפוגע היה שקט, יתכן גם שלא תוכל להזכר גם בקולו ולכן לא תדע בוודאות את זהותו.

3. יתכן גם שאין אירוע טראומה מודחק ושיש הסבר אחר לתסמיניה.

התקוה שהמטפל יתן את התשובה אם "קרה או לא קרה" או יחשוף את הסיפור של "מה שקרה" היא ניסיון מובן של המטופלת, לעקוף את הקונפליקט הפנימי שלה ולהגיע להקלה נפשית בהפחתת הספק. אלא שרק המטופלת יכול להכריע בשאלה הקשה. ואולי, לעולם לא יוכל. אבל המטפל, בוודאי שאינו יודע מה קרה. הוא הרי לא היה שם.

liora bw s

ליאורה זומר, מ.א

מטפלת באמנויות ופסיכותרפיסטית התנהגותית-קוגניטיבית ; לשעבר יושבת ראש ״טראומה ודיסוציאציה ישראל״ (ט.ד.י.)
למידע נוסף

eli bw

פרופ' אלי זומר

פסיכולוג קליני בכיר ופרופסור מן המניין (מומחה), בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה; לשעבר נשיא החברה האירופאית לטראומה ודיסוציאציה; לשעבר נשיא החברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה
למידע נוסף