הבלוג של זומר

תוכן עניינים

22.6.11

ההנחה של מערכת הרווחה היא שילדים בסיכון יהנו מתנאים טובים יותר להתפתחות ושגשוג אם יוצאו מסביבתם המזניחה או הפוגעת ויועברו למקלטי חירום, פנימיות או למשפחות אומנה. אין ספק שרציונל זה תקף במקרים בהם ההורים פוגעים בילדים ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם. אבל האם תמיד עדיפה הוצאת ילדים מהבית על השארתם בחיק משפחתם? אני תמיד סברתי כי במקרים שבהם ההורה לא פגע בילדו בצורה אכזרית או באופן כרוני ובמקרים שבהם ההורה לקח אחריות על מעשיו והראה דאגה לסבל שנגרם לילד - יש מקום לשקול את שיקום המשפחה השלימה. דעתי הושתתה על התפיסה שאין למהר ולגזול מילדים את הזכות לגדול במשפחתם וכי הורה "לא מושלם" המוכן לקבל הדרכה וטיפול כדי להשתפר, עדיף אין מונים מחבורת מדריכים זרה וסביבת ילדים שחלקם סובלים מהפרעות נפש והתנהגות. דעתי הייתה גם מבוססת על ראיות מחקריות מרחבי העולם שהצביעו על כך שילדים המוצאים מהבית עלולים להפגע במסגרות החדשות ואפילו לסבול שם מהתעללות.

19.6.11

מטופלים מבקשים לפעמים לדעת מה מקור הפרעת החרדה שלהם ומעונינים לרדת לשורשי הבעיה בטיפול הפסיכולוגי ולא להסתפק בטיפול בתסמיני ההפרעה בלבד.

מטופלים אלה, מניחים כי כל תסמיני החרדה נובעים מקונפליקט נפשי לא מודע ולא פתור. הנחת יסוד זו נשענת על המשגות פרוידיאניות שנטו להסביר באופן זה את כל הפרעות החרדה וייחסו את רוב הבעיות החרדתיות לקונפליקטים הקשורים בתוקפנות או במין. תהליכים כאלה עלולים, אכן, להתרחש ולייצר תסמיני חרדה. למשל במקרה של חווית ילדות טראומטית שזכרונה אינו נגיש למטופל. במקרה כזה, אדם יכול להגיב בחרדה בחשיפה לגרויים שמזכירים את האירוע הטראומטי המודחק מן הזכרון המודע. למשל, חייל שהשתתף בקרב קשה, עלול לפתח אובדן זכרון לגבי פרטי הקרב (אמנזיה דיסוציאטיבית). חייל כזה עלול להגיב בתגובת חרדה למראה מדיי צבא או אפילו לפתח חשש מיציאה מן הבית בגלל החשש הלא מודע להתקל בחיילים. פתרון הבעיה צריך, קרוב לוודאי, לכלול שליפה הדרגתית  של הזכרון ועיבוד שלו בטיפול.

על מחקרי זיכרון במעבדה והרלבנטיות של ממצאיהם לזיכרון טראומטי

     בכתב העת Perspectives on Psychological Science פורסם לאחרונה מאמר של Douglas L. Hintzman ובו הוא מבקר את מחקרי הזיכרון. במאמר שכותרתו  "Research Strategy in the Study of Memory: Fads, Fallacies, and the Search for the 'Coordinates of Truth" הוא טוען שרוב מחקרי מחקרי הזיכרון כיום (שבהם עושים שימוש בהגנה על נאשמים בעבירות שבוצעו על ילדים לפני שנים רבות) לא ממש קשורים לחוויה הסוביקטיבית והם מכוונים יותר למטלות זכירה של מילים ברשימות המוצגות לנבדקים מאשר לתפקודים השונים שיש לזיכרון האנושי.

   מחקרי מעבדה הנעשים במסגרת של ניסוי בן כמה שעות על זכירת רשימות מילים מלמדים מעט מאוד על השפעת טראומה על קידוד זכרונות, על זכירה של רגשות ותחושות גוף כמו כאב, ועל התנהגות הזיכרון בחלוף שבועות, חודשים ושנים. מחקרי זיכרון טראומטי צריכים להתמקד על חקר אנשים שחוו טראומות (רצוי טראומות שלגביהן יש תיקןף אובייקטיבי) ורצוי מאוד שיתמקד בהיבטים נזכרים שונים של החוויה, כולל תחושות ורגשות. מחקר כזה רצוי שיתעד גם את טיבו של הזיכרון הטראומטי מאחר וסביר שתחת איום, הקשב של הקורבן אינו מתמקד באיסוף נתונים רחב (כמו מה הייתה השעה בזמן התקיפה, מה היה צבע החולצה של התוקף או איזו תמונה הייתה תלויה על הקיר?). תחת איום, הקורבנות מתמקדים על הגירויים הלרבנטים ביותר למצבם. למשל, עבור פקיד בנק הנשדד באיום אקדח, סביר שמיקוד הקשב יהיה על קנה האקדח המופנה לראשו, עבור קורבן האונס, סביר שמיקוד יהיה על להב הסכין המוצמד לגרונה, או על הכאב במפשעתה.

    האתגר עבור חוקרי הזיכרון הוא ליצור דיאלוג, בין הקוגניטיביסטים המעבדתיים לבין פסיכולוגים מומחים בטראומה כדי ליצור פרדיגמות מחקריות רלבנטיות לתחום הזיכרון הטראומטי על ציר הזמן (בחלוף חודשים ושנים למן החשיפה לטראומה), ושיקדמו את הידע בדבר זיכרונות טעוני רגש בכלל, וזכרונות  טראומטיים בפרט.

החברה האירופאית למחקרי דחק טראומטי הוציאה כתב עת חדש בשם European Journal of Psychotraumatology

זהו כתב עת מקוון וכל אדם יכול להכנס ולקרוא במאמריו.

מאמר חדש שפורסם לאחרונה ונכתב על ידי פרופ' ודאט שר מאוניברסיטת איסנבול, מתאר את הפרעת הדחק המורכבת כתוצאה מטראומות התפתחותיות ואת הקריטריונים האבחוניים המוצעים להפרעה במהדורה הבאה של ה - DSM.

לעיון במאמר לחצו כאן.