22.6.11
ההנחה של מערכת הרווחה היא שילדים בסיכון יהנו מתנאים טובים יותר להתפתחות ושגשוג אם יוצאו מסביבתם המזניחה או הפוגעת ויועברו למקלטי חירום, פנימיות או למשפחות אומנה. אין ספק שרציונל זה תקף במקרים בהם ההורים פוגעים בילדים ואינם לוקחים אחריות על מעשיהם. אבל האם תמיד עדיפה הוצאת ילדים מהבית על השארתם בחיק משפחתם? אני תמיד סברתי כי במקרים שבהם ההורה לא פגע בילדו בצורה אכזרית או באופן כרוני ובמקרים שבהם ההורה לקח אחריות על מעשיו והראה דאגה לסבל שנגרם לילד - יש מקום לשקול את שיקום המשפחה השלימה. דעתי הושתתה על התפיסה שאין למהר ולגזול מילדים את הזכות לגדול במשפחתם וכי הורה "לא מושלם" המוכן לקבל הדרכה וטיפול כדי להשתפר, עדיף אין מונים מחבורת מדריכים זרה וסביבת ילדים שחלקם סובלים מהפרעות נפש והתנהגות. דעתי הייתה גם מבוססת על ראיות מחקריות מרחבי העולם שהצביעו על כך שילדים המוצאים מהבית עלולים להפגע במסגרות החדשות ואפילו לסבול שם מהתעללות.