פרופ׳ אלי זומר
“אמי אוהבת אותי. אני מרגיש טוב. אני מרגיש טוב מפני שהיא אוהבת אותי.
אני טוב מפני שאני מרגיש טוב, אני מרגיש טוב מפני שאני טוב, אמי אוהבת אותי מפני שאני טוב.
אמי אינה אוהבת אותי. אני מרגיש רע. אני מרגיש רע מפני שהיא אינה אוהבת אותי.
אני רע מפני שאני מרגיש רע, אני מרגיש רע מפני שאני רע,
אני רע מפני שהיא אינה אוהבת אותי, היא אינה אוהבת אותי מפני שאני רע.”
(ר.ד. לאינג, 1973)
אי-שוויון ביחסי הכוח בין מטופל למטפל הוא נתון ברור. המטופל נכנס לקשר הטיפולי כשהוא כואב, חושש או נזקק. במהלך הטיפול עליו לדבר על כאבו, לחשוף את עצמו, עליו לברר רגשות וקונפליקטים מאיימים ולהתעמת עם אמיתות פנימיות קשות להטמעה. המטופל מוכן לעשות זאת משום שהוא מבין שתהליך חושפני ומכאיב זה עשוי לתרום להקלה במצבו, ומשום שהוא בוטח במטפל שלא רק שלא יפר את האמון שנתן בו, אלא גם יגייס את הכוח הטמון בידע ובמעמד שלו לטובת תהליך ההחלמה. המטופל מטיל את יהבו על המטפל מתוך אמונה שישמור על מסגרת טיפולית, כך שזו תעניק לו תחושה של רווחה וביטחון. יוצא מכך, שכל המטופלים נמצאים בעמדת נחיתות מסוימת במאזן הכוחות שבקשר הטיפולי, ולפיכך כולם נתונים בסיכון מסוים. למרות זאת, נראה לי שמטופלים שגדלו במשפחות בריאות וחמות שאופיינו במערכות יחסים יציבות ובגבולות ברורים, נמצאים בסיכון מופחת, גם אם הם מעורבים בטיפול עקב מצוקה עזה. מטופלים בעלי רקע כזה, שלהם היסטוריה של מערכות יחסים רגשיות ומיניות שהיו בעלות אופי יציב ומספק, כמעט ואינם מיוצגים באוכלוסיית המטופלים שנפגעו. מצבי משבר חריפים עלולים, יחד עם זאת, להפוך גם מטופלים נמוכי סיכון לפגיעים. דוגמה אופיינית היא של טליה, אשת מקצוע צעירה ומוכשרת. טליה נקלעה למשבר זוגי שלווה בטענות מרירות מצד בן הזוג על תפקודה הלקוי כאם וכרעיה, ובהפחתה בערך של עשייתה המקצועית. בן זוגה סירב לבוא עמה לטיפול זוגי וטליה פנתה למטפל ידוע באזור מגוריה. פנייתה לטיפול נתקלה בתגובה עוינת ומתרחקת מצד בעלה. טליה חשה שעולמה נחרב עליה. לעבודתה כבר לא היתה כל משמעות בעיניה, היא חשה כעס על בעלה וחרדה עצומה שמשפחתה עומדת בפני פירוק. באחת הפגישות התייפחה המטופלת ארוכות. המטפל ניגש אליה וחיבק אותה. היא נענתה לחיבוק וחשה תחושת ביטחון וקבלה בזרועותיו. כשחשה את ידו מתחת לחולצתה, חוותה בלבול. קירבת המטפל היתה מרגיעה ומספקת מצד אחד, וגם מסעירה מצד שני. תוך דקות היא מצאה את עצמה במגע מיני עמו. טליה לא חזרה לפגישה הבאה. למטפלת החדשה שלה היא סיפרה על הזעם ועל הגועל שהיא חשה ביחס לעצמה כתוצאה ממה שקרה במשרדו של המטפל.
נסיבות של מצבי לחץ קשים שבהם נתונים המטופלים, עלולים להפוך אותם פגיעים לניצול ברגעים מסוימים בתוך הטיפול. על הנזקים הנפשיים שעלולים להיגרם כתוצאה מחריגות כאלה בקשר הטיפולי, כתב רוברטילו. הוא כינה את הנזקים הללו: “מחלה פסיכיאטרית הנוצרת על ידי המטפל” (Robertilo 1975). מצבי סיכון אחרים אצל מטופלות שנחשבות בדרך כלל כבלתי מועדות להיפגע מינית, קשורים ברגשות ההעברה הרגילים המתפתחים לעתים תכופות בפסיכותרפיה. יחסי הטיפול יוצרים אוירה של קרבה רגשית ואינטימיות מרחבית, שבתוכה זוכה המטופל לקשב מכוון ורפויי. בהקשר הרחב יותר של חיי המטופל הסובל, טבעי שמטופלים רבים יחוו שלבים מסוימים בטיפול כאיים של רווחה רגשית. בקונטקסט כזה, טבעי גם שתתפתח אהבה כלפי המטפל. מטפל המעז לחזר אחר המטופלת השרויה במצב רגשי כזה, עלול להיתפש כמי שמוכן להעניק עוד מעצמו בתוך קשר מתפתח בעל אופי רומנטי כביכול.
קבוצה אחרת של נשים שעלולות להיפגע על אף שיש להן תשתית אישיותית בריאה, הן נשים נאיביות במיוחד ביחס לפסיכותרפיה בגלל הרקע האתני או התרבותי שלהן, בגלל רמת השכלתן, או בגלל מנת המשכל הנמוכה שלהן. למטופלות כאלה חסר ידע ביחס לאי-המותאמות של עירוב יחסים ארוטיים בפסיכותרפיה, ורובן לא נחשפו מעולם למידע כזה. הן מקבלות את ההנחיות הבאות מדמות הסמכות הטיפולית ללא עוררין ומתוך אמונה נאיבית שכל מה שנעשה במשרד המטפל הוא לטובתן. מפעם לפעם, מדווחת העיתונות על מרפאים עממיים, המנצלים מינית מטופלים נאיביים, תוך שהם מציגים מצג-שווא את ההתנהגות כמעשה טיפולי העטוף בצורה מעורפלת ברציונאלים דתיים, מיסטיים או רוחניים.
בעבודת דוקטורט שהוגשה על ידי סטון (Stone, 1980), טוענת הפסיכולוגית שמעורבות מינית עם מטפל קשורה בצורך קדם-אדיפלי להתאחד עם האם ולשמור על ההתקשרות הסימביוטית הנכספת, על מנת להכחיש את תחושת הנפרדות הבלתי נסבלת ועל מנת להתגבר על תחושת האובדן של האובייקט. המחקר של סטון מבוסס על מדדי אישיות שנלקחו לאחר המגע המיני עם המטפל, ועל כן אינו מאפשר, לדעתי, הסקה ברורה לגבי תכונות האישיות שקדמו לטיפול. למרות זאת, לאחר השוואות שערכה החוקרת עם קבוצת ביקורת היא הסיקה שהפרעות בהתקשרות במהלך הילדות המוקדמת פוגמת בתפקודי האגו ותורמת להיווצרות דפוסים של התקשרות חרדתית. מטופלים כאלה משחזרים, לדעתה, בתוך הטיפול את תהליך הספרציה/אינדיביאציה הבלתי פתור ומנסים ליצור איחוד סימביוטי עם המטפל באמצעות המגע המיני.
שלב מאוחר מעט יותר בהתפתחות הילד אותר על ידי וולוביץ כקריטי להתפתחות אישיות פגיעה לניצול מיני בפסיכותרפיה (Wolowitz, 1972). וולוביץ תאר את הדפוס ההיסטריוני הנשי המאופיין במכוונות-לאחר, אי-קבלה של דחפי התוקפנות, סוגסטביליות ואגו חלש, וערגה למצוא אצל גבר את ההזנה הרגשית שמנעה מהן אמן. נשים אלה אינן מעריכות נשים אחרות, תופסות אותן כתחרותיות וקרות ומצפות להתאכזב מהן כשם שאכזבה אותן אמן שלהן. המטופלת ההיסטריונית תהיה מוכנה לאמץ תפקוד שעשוי להערכתה לעזור לה לזכות באהבת הגבר הנכספת. הן חשות מזויפות, ריקות וחלשות. כמיהתן לברית עם גבר חזק, כמו המטפל שלהן, מתרגמת לחולשה, נזקקות ופתיינות דרמטית, המכוונת להשיג את האובייקט, ולקבל כך תיקוף לתחושת הערך העצמי הנכסף. במחקר לדוקטורט שערכה בילוט על אוכלוסיה כזו, דיווחו רוב הנשים שקיימו מגע מיני עם המטפל שלהן, על רגשות שליליים כלפי אמותיהן שתוארו כשתלטניות ובקורתיות, ועל רגשות חיוביים כלפי אביהן. הן העדיפו, בדרך כלל, קשרים עם גברים סמכותיים על פני ידידות עם נשים (Belote, 1974). אישה כזו מוכנה להחליף תפקידים עם המטפל ותיאות לקחת אחריות על סיפוק משאלות המטפל וצרכיו, כדי להרגיש “מיוחדת” וכדי לזכות בהערכתו ובאהבתו.
מטופלות המשוכנעות באין-אונותן חשות לעתים שהאסוציאציה שלהן עם המטפל מאפשרת את הישרדותן. מטופלות כאלה נוטות לייחס שיפור במצבן הנפשי, ואפילו אי-התדרדרות בו, לסגולות המרפא של המטפל. תלות רגשית כזו עלולה לכרסם ביכולת של המטופלת להתנגד לתובענות מינית מצד המטפל, מחשש שהתנגדות כזו עלולה להסתיים בניתוק הקשר הטיפולי ובנטישתה.
פן אחר של תחושות אין-האונות הוא השאיפה להעצמה מול המטפל. ברור שמניעי העצמה המושתתים על היסטוריה של החלשה בילדות ואין-אונות, נרכשת מלווים בתחושות כעס ועוינות. אי לכך, כניסה לקשר מיני עם מטפל מתוך רצון לחוש עוצמה מול נזקקותו המינית, היא חרב פיפיות לשני הצדדים. המטופלת יכולה למצוא עצמה מאוכזבת ופגועה מאשליית הקשר ומכאב ההתפכחות, ועלולה להפעיל במלוא העוצמה את החרב שבידה, כדי להרוס את המוניטין המקצועי של המטפל הארוטי. פתיינות תובענית והרסנית מאפיינת לפעמים מטופלות הלוקות בהפרעת אישיות גבולית. עיון באמות המידה האבחנתיות של הפרעה זו ב-DSM-IV (American Psychiatric Association, 1994) מגלה כמה תסמינים ההופכים את הלוקים בתסמונת פגיעים ביותר לניצול מיני על ידי מטפלים:
1. מאמצים נרעשים להימנע מנטישה אמיתית או מדומה.
2. דפוס של מערכות יחסים בין-אישיות בלתי יציבות ורבות עוצמה, המאופיינות בחילופים בין אידיאליזציה קיצונית לבין פיחות קיצוני.
3. אימפולסיביות הנושאת בחובה פוטנציאל לנזק עצמי בתחום כמו מין.
4. איומים, מחוות והתנהגויות אובדניות חוזרות ונשנות.
5. חוסר יציבות רגשית כתוצאה מתגובתיות חזקה במצב הרוח.
6. תחושות ריקנות כרוניים.
7. כעס לא מותאם, לא מבוקר ורב עוצמה.
מטפלים העובדים עם מטופלות גבוליות מכנים את הקריטריון המאפיין האחרון “זעם גבולי” (“borderline rage”), וטוענים שזעם כזה מופנה לא פעם אל המטפל, אם זה אינו נתפס כמספק את כל צרכי המטופל. יהוא (Jehu, 1994) סבור שמטופלות כאלה עלולות להפעיל פנטזיות של מעורבות-יתר והצלה, הן אצלן והן אצל המטפלים. תסכול הפנטזיות האלה מעורר לפעמים זעם ניהיליסטי ומאיים, שעלול לתרום לויתור, לכניעה ולשבירת הגבולות הטיפוליים.
מטופלים שעברו התעללות בילדותם
טיפול נפשי הושווה פעמים רבות בספרות הפסיכודינמית לקשר הורה-ילד. למעשה, על הנחת יסוד כזו הושתתו תיאוריות פסיכודינמיות רבות, שהמליצו למטפל לאתר את האופן שבו המטופל משחזר את הקשרים המשמעותיים הקדומים שלו בתוך הטיפול, ולעזור לו לשנות דפוסים חוזרים שלהם פוטנציאל מזיק. הדמיון בין יחסי הורה-ילד ליחסי מטפל-מטופל מקיף גם את האפשרות הטמונה ביחסי הכח. מטופלים רבים בוחרים במטפל מבוגר ומנוסה, מתוך אמונה ותקווה שידע לאהוב אותם, וגם לגונן עליהם. צדק, על כן, מרמור (Marmor, 1972) כשהשווה יוזמה מינית מצד מטפל כלפי מטופל, כאל מעשה של גילוי עריות ושיתוף פעולה עם מה שיכול להיות כפייתיות לחזרה (repetition compulsion) .
קורבנות של התעללות וניצול בילדות תועדו כמועמדים להיפגעות מחדש מאוחר יותר בחייהם, וניתן לאתר אותם בקרב קורבנות אונס, (Atkeson, Calhoun & Morris, 1989), זונות (Silbert & Pines, 1981, 1983), נשים מוכות (Walker, 1985), נשים בהריון בלתי רצוי (Wyatt, Guthrie & Notgrass, 1992), וקורבנות של ניצול מיני על ידי מטפלים (Kluft, 1990; Pope & Vetter, 1991).
ואכן, פלדמן-סמרס וג’ונס (Feldman-Summers & Jones, 1984) מצאו שהמנבא החזק ביותר למגע מיני עם מטפל היה היסטוריה קודמת של קורבנות מינית. ממצא מדהים בעניין זה מביאה דהיאנג (DeYoung, 1981). היא דיווחה כי קורבנות גילוי עריות, שנוצלו על ידי מטפל, סיפרו לה שהמגע המיני החל זמן קצר לאחר שהעזו לגלות למטפל כי היו קורבנות של גילוי עריות.
הבה נבחן כמה גורמים אפשריים התורמים לפגיעות היתרה של קורבנות גילוי העריות.
דימוי עצמי ירוד, היעדר אסרטיביות ואין-אונות נלמדת
ניצולים של התעללות בילדות מאמינים, לעתים תכופות, כי הם עצמם אחראים היו לטרגדיה שפקדה אותם, וכי קרה להם בדיוק מה שהגיע להם. האשמה עצמית, תיעוב עצמי ואשם כבד הם תוצאות שכיחות (James, 1989; Jehu, 1992), ותורמות להיווצרות אמונות פנימיות בדבר חוסר ערך עצמי ונחיתות. אמונות כאלה מקשות על היווצרות מיומנויות חברתיות העשויות לסייע בהדיפת ניסיונות לניצול ותקיפה. דינמיקה משפחתית המאופיינת לפעמים על ידי אם חלשה ופאסיבית ונעדרת באופן רגשי, תורמים להפנמת מודל התנהגות סביל ונוח לפגיעה. ילדים כאלה, שלמאווייהם אין מקום, חווים את עצמם כבלתי נראים, וכמי שצרכיהם נידונים להיות מוכפפים לצרכי הפוגע. כותבת בעניין זה אליס מילר: “ליכולתנו להתנגד אין כל קשר עם יכולתנו השכלית. היא קשורה למידת נגישותנו אל העצמי האמיתי” (Miller, 1987). ילדים מנוצלים מאבדים את יכולתם להכיר בצורכיהם, בגלל הלחץ שהם חווים להסתגלות אל צורכי ההורים ולשמירה על הדימוי האידאלי. הכישלון בהשגת סיוע וישועה מידי אחרים מלמד את הקורבנות לנטוש כל תקווה לשליטה כלשהי על סביבתם וגורלם. הם לומדים להסתגל באמצעות כניעות שכונתה בספרות “יעילות עצמית הנתפסת כפגומה” (Bandura, 1982), או “אין אונות נלמדת” (Peterson & Seligman, 1983). הסודיות והבידוד שבהקשרם נוצלו מטופלים אלה בילדותם, לימדו אותם לשאת את כאבם בשקט, ולא לערב איש בחרפתם.
תלות – יתר
ניצולי התעללות בילדות מפתחים תלות-יתר באחרים, הנובעת מחוסר אמון עמוק בעצמם ובכושר השיפוט שלהם. דמויות סמכות נתפסות כמשענת הכרחית לעצמי הרצוץ שהם חווים בעצמם. מטופלים אלה אינם רואים, לעתים תכופות, כל אופציה לחיים עצמאיים מספקים. הם מנסים לפצות על חסכי ההזנה וההגנה שחוו בילדותם, ביצירת קואליציות כנועות וסימביוטיות עם מטפלים. תלות-יתר זו מתבטאת בויתור על שיקול הדעת העצמאי, חיפוש מתמיד אחר עצה והכוון, הסכמה עם אחרים המונעת על ידי פחד להדחות, להיענש או להינטש, ומוכנות לקבל משימות ותפקידים בלתי רצויים על מנת לזכות בחיבה וקבלה. מטפל ארוטי, העובד עם שורדות של גילוי עריות, יתקל במטופלת נזקקת ונאיבית שלעולם לא “תלשין” עליו, תישאר בטיפולו שנים גם אם יפגע בה, ותמשיך לשלם עבור הטיפול עם תחושות של הכרת-תודה על שהוא אינו נפטר ממנה, על אף שגררה אותו להתפשר על עקרונותיו.
עיוותים קוגניטיביים
תחושות האשם המלוות ניצולי התעללות בילדות, מאיירים את עיוותי התפיסה שנאלצים השורדים לבצע, על מנת לשמר את התפיסה הפסיאודו-נורמלית של המשפחה, ואת הניסיון הנואש להגן על האשליה בדבר קיומו של אובייקט הורי מיטיב (Shengold, 1979). הטראומה פוגעת באופן שבו בונה הילד את ציר הזמן של ההתעללות, באופן שהמאוחר מקדים לעתים את המוקדם (Terr, 1983). כתוצאה מכך, מאמינים חלק מהנפגעים שהם למעשה ראו את הנולד, ולא עשו די כדי למנוע אותו. קלאפט (Kluft, 1990) מכנה את עולמם של הניצולים מגילוי עריות כעולם מנוטרל מהקשרים (decontextualized world). בעולם זה מתרחשת התעלמות אקטיבית מראיות ומהקשרים מחד, ואימוץ של פסיאודו-מציאות מאידך. תהליך זה המועצם על ידי בלבול, ספקנות, הדחקה ופיצולים דיסוציאטיבים, הופך את הניצולים לעיוורים למצבי סיכון, שבהם הם עלולים להיפגע מחדש.
דיסוציאציה
דיסוציאציה היא מנגנון טבעי, בלתי רצוני, הקיים אצל ילדים ומתגלה אצלם כאשר הם שקועים במשחק, תוך התעלמות מלאה מסביבתם, או אצל מבוגרים המסוגלים, לדוגמה, לנהוג במסלול נסיעה מוכר בלי לזכור שעברו בו. זהו תהליך של שינוי במצב המודעות, שבמהלכו מחשבות, רגשות, חוויות או התנהגויות אינם משולבים בצורה נורמלית במודעות או בזיכרון של האדם.
טראומה כמו אונס, מלחמה או אסון טבע, יוצרים הפרעה חמורה ברצף החוויתי של האדם ופוגעים בהנחות היסוד של הקורבן, כמו יכולת השליטה בגופם או מיתוס אי-הפגיעות. אין תימה, איפוא, שהתגובה הנפשית לטראומה כוללת, לעיתים, פגיעות ברצף החוויתי כמו דיסוציאציה. ההגנה הדיסוציאטיבית מאפשרת לקורבן למדר את ההיבטים הטראומטיים בתפישה, בחוויה ובזיכרון, ובאופן זה לשרוד את החוויה הקשה. מה שהיה מנגנון הישרדותי מועיל בזמן התרחשות הטראומה, עלול להפוך למנגנון המייצר תחושות של היעדר שליטה, ניתוק ומצוקה חסרת פשר נרטיבי, כשהאדם אינו נתון עוד בסכנה.
מנגנון דיסוציאטיבי בולט המדווח על ידי ניצולי טראומה הוא ריחוק וקיהיון רגשי (detachment & numbing) (Solomon, Mikulincer & Bleich, 1988; Solomon, Mikulincer & Benbenisty, 1989). ואכן, מחקרים מוכיחים שרקע של התעללות מדווח ב-98%-72% מכל המקרים של הפרעות דיסוציאטיביות שנחקרו (Kluft, 1988; Putnam et al., 1986). ההגנות הדיסוציאטיביות מערפלות את ההכרה ומופעלות כל אימת שהמטופל נחשף לאיום, ובפרט מול גירויים המזכירים בצורה כלשהי את המצב הטראומטי המקורי. במצבים כאלה, מופעלים תהליכי נתק אוטוהיפנוטיים, המשאירים את המטופלים עם תחושות בלבול, נתק ברצף, וספקנות ביחס לתפיסותיהם. נסיבות כאלה יוצרות פגיעות מיוחדת מולל מטפלים הנתפסים כמי שמנסים להשתלט, או כמבטיחים פתרון כלשהו לתוהו ובוהו החווייתי. כמיהה כזו לאובייקט-עצמי שייצב את הכאוס וירגיע את הכאב, הופך את המטופלים הללו טרף קל בידי המטפל הארוטי חסר האחריות. בקונטקסט העברתי ספציפי, או בתגובה ליוזמה מנצלת מצד המטפל, תגיב – ככל הנראה – המטופלת ניצולת גלוי-העריות בתגובה היפנוטית, שיתוק וקיפאון, כאילו היתה ארנבת שנלכדה בפנסי מכונית הדוהרת מולה. במצב כזה, משתחזרת למעשה סיטואציית הניצול המקורית. המטופלת נתונה ברגרסיה ובניתוק, מוכנה לספוג את הפגיעה תוך חוויה של ויתור והיעדר שליטה. המטפל, מצדו, עלול לתפוש אז מטופלת שאינה מתנגדת, וכחומר ביד היוצר נענית לכל יוזמה מנצלת, כאילו הפיקה ממנה הנאה.
רגרסיה
דיסוציאציה מופיעה בספרות הדינמית בקונטקסט תיאורטי שכונהpolipsychism (Erdelyi, 1994). זו גישה הרואה את רעיון אחדות העצמי כאשליה, ואת העצמי כמורכב מתת-יחידות מרובות. דיסוציאציה מופיעה כשתת-יחידות של העצמי מאבדות מלכידותן ומתנהגות באופן עצמאי. במצבי טראומה חוזרים ונשנים בילדות, מאוחסנות חוויות הטראומה בתת-יחידות נפרדות של העצמי. תחת לחץ פסיכולוגי בגיל מאוחר יותר, ניתן לצפות להפעלה אוטומטית של תת-יחידה המתמחה בספיגת החוויה הטראומטית. תופעה זו מוכרת גם כרגרסיה.
מטופלת פוסט-טראומטית הנתונה בטיפול במצב רגרסיבי, תחווה את עצמה כילדה-קורבן, ולא תהיה מסוגלת להתנגד לסמכות הנתפשת של המטפל. המטפל הפוגע עלול להתעמת עם מטופלת כזו, ולעודדה לקרוא תגר על קשיי האמון שלה בגברים על ידי התנסות “מאתגרת” עמו. מטופלת רגרסיבית עלולה להשתוקק לשבת על ברכי המטפל, או להגיב בסקסואליזציה שמטרתה לשחזר את התנאים היחידים המוכרים לה, שבהם היא עשויה לזכות בפסיאודו-אהבה.
אלמנט רגרסיבי אחר שלו ניתן לצפות בעבודה עם ניצולות של גילוי עריות הוא היפוך תפקידים ילד-הורה. גלינס (Gelinas, 1983) טבע את המונח Parentification כדי לתאר תופעות בלבול התפקידים והיפוכם, השכיחה כל כך במשפחות שבהם מנוצלים ילדים. במשפחות פתולוגיות כאלה, נוצר ריק הורי שאליו נכנסת הבת המנוצלת, זו שלומדת לקחת על עצמה אחריות לא רק על האחזקה השוטפת של הבית, אלא גם על סיפוק הצרכים הרגשיים והאחרים של בני הבית. מטופלת כזו למדה לזהות ברגישות את צרכי האחרים במשפחתה, ולתת להם עדיפות על חשבון צרכיה שלה. במשפחות שבהם מתקיים גלוי עריות, לומדת הילדה שבמסגרת אחריותה עליה לספק את ההורה גם באופן מיני.
שורדת כזו, הנמצאת בפסיכותרפיה, עלולה להיתפש כפתיינית כשתשחזר בקשר הטיפולי דפוס התנהגות מיני, המבטא את רצונה הנואש להיות ילדה טובה ואהובה.
לסיכום, למרות שלא ניתן לטעון עדיין שהמועדות להיפגעות מינית חוזרת היא ספציפית לשורדות גלוי עריות, טבע קלאפט את המונח “תסמונת המטרה הנייחת” (“the sitting duck syndrome”) כדי לתאר את הנטייה הזו (Kluft, 1990). לדעתו, אבחון של קווי התנהגות הדומים לאלה שתוארו בפרק זה, דיים כדי לעורר את חשד המטפל שמולו ניצבת ניצולה של גילוי עריות. חשוב להדגיש, כי הגישה הפסיכולוגית שהצגתי במטרה להסביר את המועדות להיפגע בקרב חלק מהמטופלות, אין בה כדי להטיל אפילו רבב של אחריות פורמלית על מטופלות שנוצלו מינית בידי מטפליהן. הטיפול אמור, במקרים רבים, לברר את היחסים המוקדמים בחיי המטופלות. יחסי הנאמנות בטיפול אינם סימטריים בחלוקת האחריות לשמירה על גבולות הטיפול. המטפל, כמו ההורה, אחראי בלעדית לשמירה על טובת המטופל בתוך הקשר הטיפולי, ועליו בלבד מוטלת האחריות על התנהגותו המקצועית והאתית.
זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.