זומר - ייעוץ וטיפול פסיכולוגי
زومر- استشاره وعلاج نفسي
Somer – Counseling and Psychotherapy

13.1.12

 

השבוע רעשה הארץ בגלל סרט שהוקרן בערוץ 10 בתכנית "פנים אמיתיות" על אישה צעירה הלוקה בהפרעת זהות דיסוציאטיבית. הסרט זכה למסע קידום מאסיבי בערוץ, אייטמים עליו הוחדרו למהדורות חדשות, ותחנות רדיו ברחבי הארץ ראיינו את אמנון לוי, הבמאית קרן גרפונקל, את יובל שטרית (מושא הסרט) ואת המומחים שרואיינו בו. מסע הקדימונים הניב פרי, והסרט על "הנערה בעלת 30 הזהויות" גרף מעל 20% אחוזי צפיה. בחישוב גס, צפו בסרט לפחות מיליון וחצי צופים. כאשר ערוץ מסחרי ניגש לעריכת סרט על נושא מסוג זה, המניעים שלו ברורים: לעשות טלוויזיה מסחרית טובה. מניעים כאלה אינם סותרים בהכרח את המניע של סיפוק מידע חשוב לציבור, הגברת מודעות לבעיות חברתיות, תיקון עוולות של הממסד, וכן הלאה. יחד עם זאת, הם צריכים סיפור טוב, שמצטלם היטב, שירתק את ציבור הצופים, שלא יעלה הרבה כסף להפקה ושיגרוף אחוזי צפיה גבוהים. אני סבור שיוצרי התכנית עמדו בקריטריונים של עשית טלויזיה טובה.

הועלתה שאלה האם מושא התכנית לא נוצלה לרעה על ידי יוצרי הסרט? כדי שיתקיים יסוד של ניצול צריכים לעמוד לפחות 2 תנאים

  1. הפקת טובות הנאה חד-צדדיות. צד אחד מנצל את הצד השני אם הצד השני אינו מקבל תמורה שווה לזו שקיבל הראשון או שמניעיו לא באו לידי ביטוי בצורה הוגנת. מאחר ואינני מכיר מקרוב את מניעיה של יובל אוכל רק להסתמך על דברי הבמאית, דבריו של אמנון לוי ועל דברי יובל בראיונותיה לתקשורת לפני שידור התכנית ולאחריה. יובל, שאיננה נערה, אלא אישה בגירה, ככל הנראה רצתה מאוד, ומזה זמן רב, לעשות את הסרט. בסרט עצמו, אומרת אחת מזהויותיה שהיא מקווה שהסרט ידבר אל בני העוולה שפוגעים בילדים וירתיע אותם מגרימת נזקים חמורים כמו אלה המוצגים בסרט. באחד הראיונות אמר אמנון לוי שאחת מזהויותיה של יובל נשאה ונתנה בקשיחות עמו על תנאיה להשתתף בסרט, וכי רבים מהתנאים שהוצבו, כמו למשל, שיובל תקבל זכות לצפות ולאשר את קטעי הסרט לפני הקרנתו - מולאו. יובל לוותה בעת עשיית הסרט על ידי חברה טובה ועל ידי אמה ונראה שזכתה לתמיכתן בפרוייקט הזה. לאחר הקרנת הסרט התראיינה ודווחה כי חשה הקלה וגם תחשות סיפוק והכרת תודה על שהסרט הופק והוקרן. יחד עם זאת, קשה כרגע להעריך במלואן את התוצאות ארוכות הטווח של החשיפה. ימים יגידו. לסיכום, לא נראה שמתמלאים כאן תנאים של ניצול חד-צדדי.

  2. מושא הסרט היתה צריכה להיות במצב נפשי שמנע ממנה כושר שיפוט ושיקול דעת ולכן, הסכמתה לא הייתה הסכמה אמיתית וחופשית. מאחר ויובל איננה קטינה, הרי שלא נזקקה להסכמת הוריה. מאחר והיא עומדת ברשות עצמה כבגירה ולא הוצב לה אפוטרופוס, הרי שרק היא רשאית לתת הסכמה מדעת להשתתפות בסרט כזה. אם נתנה הסכמה כזו, הרי שלא נוצלה, לפחות לא במובן המשפטי וכנראה גם שלא במובן האתי הפורמאלי. אל לאדם להתנשא בקביעה כי יתכן והיו ליובל מניעים נפשיים נסתרים. ברור שהיו לה מניעים שונים, ויתכן שביניהם היו גם המניע לזכות באהדה, באהבה, בקבלה ולקעקוע בלתי הפיך של מעטה סודה. יחד עם זאת, אלה אינם בהכרח מניעים מגונים. בהחלט שאין מקום, לדעתי, לצמצם בפטרונות את המניעים המשתמעים של יובל למניעים פתולוגיים, גרידא. הרי איש לא יוכל לתקוע כף לידי כי שחקנים, בדרנים או פוליטקאים, למשל, הנם חפים ממניעים נפשיים סמויים בכמיהתם לאור הזרקורים. ובכל זאת, לא ראוי לתייגם בתיוג פתולוגי. על אף כל זאת, עדיין ניתן לטעון כי במצב בו הבעיה הנפשית באה לידי ביטוי לעיתים בהשתלטות לא רצונית, נכפית, של זהות אחת על רעותה, הרי שקשה להבטיח כי הסכמה חתומה מדעת של זהות אחת עולה בקנה אחד עם הסכמה של כל הזהויות. אמת הדבר. יחד עם זאת, חזקה על יובל, המטפל/ת שלה ואולי גם על צוות ההפקה, שאני מקווה כי קיבל ליווי מקצועי בהכנת הסרט, שהושג קונצנסוס בין הזהויות, כולל זהויות ילדיות, ללכת על מהלך כה נועז של חשיפה עצמית גורפת בטלויזיה

זה לא אמיתי. טענה נוספת שהושמעה מפי הספקנים המעטים ששוחחו אתי על התכנית, היא שכל המצג נראה מצג מלאכותי וכי אפילו "רמת המשחק" הייתה לעיתים בינונית ובלתי משכנעת. קשה להתמודד עם טענה כזו, ואני מניח שההחלטה נשארת בידי הצופה אם המצג היה אמין או לא. כל מצג של בעיה נפשית עלול להיות מצג שוא הנובע מהיתחלות מודעת, או לא מודעת. יש בבריאות הנפש מעט מאוד בדיקות מעבדה שיכולות לאושש באופן אובייקטיבי אם בעיה נפשית עליה מתלונן אדם, היא אמיתית או מבוימת. מה שברור מדברי אמה בסרט ומטוקבקים בפורומים שונים ברשת של אנשים שהכירו אותה בשנים עברו הוא שליובל, כמו לאנשים אחרים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, יש היסטוריה ארוכה ומוכרת של סבל פסיכולוגי קשה ותופעות התנהגותיות העולה בקנה אחד עם האבחנה שהיא מציגה. זה לא "כייף" להיות עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית, וגם קשה לזייף תסמונת כה מורכבת לאורך שנים ארוכות. האם יתכן שלאדם עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית תהיה מוטיבציה להגזים את התסמינים? בוודאי שכן. במיוחד אם חשוב לו או לה שהאבחנה תזוהה ותוכר. האם יתכן שלאנשים עם הפרעה זו תהיינה בעיות אישיותיות נוספות שאולי תבאנה לידי ביטוי בסרט? בוודאי שכן. הזנחה והתעללות ממושכים בתקופה הקריטית שבה מתעצבת האישיות, סביר שתשאיר את חותמה גם על מבנה האישיות. ולא תמיד לטובה.

 יומיים לאחר הקרנת הסרט התראיינה אצל רפי רשף בגילוי פנים ובשם גלוי מי שהייתה קצינת חינוך בצה"ל ומתמודדת עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית. הופעתה הייתה שונה לחלוטין מהופעתה יוצאת הדופן של יובל. מצוקתה לא הייתה גלויה מאוד לעין הלא מיומנת והיא לא סיפקה מצג של זהויות מתחלפות. היא הסבירה למראיין בצורה רהוטה שיש עוד רבות כמוה שאינן מקבלות אבחון וטיפול הולמים והראתה לצופים את האפקט רב החסד, המיטיב והמתעתע של דיסוציאציה, המאפשר לאישיות המתפקדת לא לדעת ולא להרגיש את הכאב הידוע והמורגש פנימה: זה הקשור בזכרונות הטראומה.

כמי שעוסק שנים רבות בטיפול, הדרכה ומחקר בהפרעות דיסוציאטיביות אני מברך על כך שהנושא עלה לדיון ציבורי ואני מקווה שהסרט יעודד אנשי מקצוע נוספים להכשיר את עצמם לאבחון וטיפול במי שהגורל כה התאכזר להן.

liora bw s

ליאורה זומר, מ.א

מטפלת באמנויות ופסיכותרפיסטית התנהגותית-קוגניטיבית ; לשעבר יושבת ראש ״טראומה ודיסוציאציה ישראל״ (ט.ד.י.)
למידע נוסף

eli bw

פרופ' אלי זומר

פסיכולוג קליני בכיר ופרופסור מן המניין (מומחה), בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה; לשעבר נשיא החברה האירופאית לטראומה ודיסוציאציה; לשעבר נשיא החברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה
למידע נוסף