פרופ׳ אלי זומר
“(העברה) היא תופעה אוניברסלית של נפש האדם… למעשה, היא שולטת ביחסים שמקיים כל אדם עם סביבתו האנושית.”
פרויד (1925, 1923)
מין בין מטפל למטופל הוא רק לעיתים רחוקות תולדה של אונס. קשרים ארוטיים מעוגנים בדרך כלל בהקשרים הרגשיים של הקשר הטיפולי ומהווים רק תגובה אחת, חריגה אמנם, מתוך קשת שלמה של רגשות, מחשבות והתנהגויות שמעוררים המטפלים והמטופלים אלה באלה. האסוציאציות שמעלה בנו הזולת, והתגובות הרגשיות שמתעוררות בנו בעקבות אסוציאציות אלו, אינן, כמובן, תופעות המופיעות באופן בלעדי בטיפול פסיכולוגי. רוב תהליכי המשיכה והדחיה בין בני אדם מבוססים על התגובות המודעות והבלתי-מודעות שהם מעוררים בנו. אנו עשויים להימשך לאנשים מסוימים, ולחוש תגובות כעס לא-רציונלי כלפי אחרים. בדיקה עצמית עשויה לגלות שקיימת חוקיות בתגובות הללו. לפעמים אנו מסוגלים לבטא במילים חוקיות כזו, כאשר אנחנו חושבים משהו כמו: “היא כל כך מזכירה לי את סבתא שלי. ממש נעים לדבר אתה…” או: “אני לא סובל את האופן בו הוא חושק את שפתיו. גם אבא שלי היה נוהג לעשות את זה לפני שהיה צורח על אמא…”. תהליכים מהותיים אלה רווחים בכל טיפול פסיכולוגי, גם אם אין למטפל עניין בניתוחם.
כשאדם פונה לפסיכולוג לצורך קבלת עזרה נפשית הוא מצפה, לעתים, שאיש המקצוע היושב מולו יגיב באופן שתואם את נסיונו הקודם עם דמויות סמכותיות. טיפול פסיכולוגי, ובמיוחד טיפול עם אורינטציה פסיכואנליטית או דינמית, מתבסס, במידה רבה, על ניתוח ה”העברה” של הפציינט. העברה (Transference) היא תהליך לא-מודע של התקת רגשות מדמות חשובה מוקדמת (בדרך כלל, הורה) אל דמות המטפל. ניתן לומר שתגובות העברה הן חזרה על העבר, ולכן, במידה מסוימת, בלתי-מותאמות להווה (Greenson, 1978). ההנחה המקובלת בגישות טיפוליות רבות היא שהרגשות שמגלה המטופל כלפי המטפל אינן קשורות למטפל, משום שהן מהוות השלכה (Projection) של ציפיות ורגשות שמקורן בעברו של המטופל. כפי שפנישל הסביר בשעתו, המטופל מנסה, בלא שיזהה את מהות התנהגותו, לחיות מחדש את העבר, ולחיות אותו מחדש באופן מספק יותר מהאופן שבו נחווה בילדותו (Fenichel, 1945) .
פרויד הסביר כי העברות הן “תדפיסים של ריגושים ופנטזיות המאופיינים על ידי החלפת דמות מן העבר בדמותו של המטפל, ושמן הראוי שהאנליזה תעורר אותם ותביא אותם למודעות. במילים אחרות: שורה שלמה של חוויות נפשיות מוקדמות אינה נחווית על ידי המטופל כנחלת העבר, אלא קמה לתחיה בטיפול כהתייחסות עכשווית לדמותו של המטפל” (Freud, 1905, 1953). פרויד סבר כי אין מנוס מלהתמודד עם ההעברה בטיפול האנליטי, אין דרך לעקוף אותה, ובדרך כלל, היא זו העומדת ביסוד המכשולים המונעים התקדמות בטיפול. את המכשול הזה הוא הפך, למעשה, לכלי הטיפולי החשוב ביותר. תפקיד הטיפול, על פי גישות הנשענות על תרומתו החלוצית של פרויד, הוא לחשוף את החבוי בנפש ולהעלותו למודעות. ההעברה מתוארת אצל בירד כמי ש”תמיד נוכחת, פעילה, ומשמעותית בסיטואציה האנליטית” Bird, 1972), P.52).
מטפלים המתעניינים בתהליך ההעברה מניחים כי באמצעות התיחסותם אל השתקפות העבר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתוך הקשר הטיפולי, יוכלו לסייע למטופל לצאת מדפוסים החוזרים ונשנים בחייו. תפקידם, כפי שהם תופשים אותו, הוא לעזור למטופל להתבונן בדפוסים המייצרים מצוקה או פוגעים בתפקודו, ולבחון באיזו מידה נובעת התנהגותו ממניעים וקונפליקטים לא-מודעים שאליהם הוא נקלע. המטרה היא להעלות את התהליכים הללו למודעות, ולעבדם על מנת שתהיה לו בקרה טובה יותר על התנהגותו, וחופש בחירה רחב יותר בחייו. בדוגמה הבאה אדגים את השימוש שיכול לעשות מטפל בתהליכי העברה המתרחשים בטיפול. בדוגמה זו תבואנה לידי בטוי שלוש טכניקות: עימות, פירוש והבניה-מחדש.
בטכניקת העימות משקף המטפל למטופל את התהליך שהאחרון מפעיל בזמן-אמת במפגש הטיפולי. למשל: “נראה לי שלמרות שאת כועסת עלי על מה שאמרתי את מנסה להכחיש את זה”.
בפירוש מנסה המטפל להטיל אור חדש על התנהגות המטופל כפי שהיא נצפית בחדר הטיפולים. זהו נסיון לבדוק עם המטופל באיזו מידה פעלו באירוע הזוכה לפירוש תהליכים בלתי מודעים. המטפל מנסה אם כך לחשוף בפני המטופל טפח מן הלא מודע שלו על ידי כך שהוא מפנה את תשומת לבו למכנים משותפים אפשריים בין דפוסי תגובה. למשל: “ספרת לי שאת תמיד משתדלת מאוד לרצות את בעלך, גם כשהתנהגותו מכעיסה. אני מתאר לעצמי שגם כאן וגם בבית את מנסה לא להרגיז יותר מדי את הגברים שמולך כדי להמנע מקונפליקט אתם”. המטפל מזהה את המכנה המשותף כ”צורך להימנע מעימות עם גברים”. בטכניקה זו, המטפל אינו מציע הסבר אפשרי ביחס למשמעות או למקור של דפוס זה.
בטכניקת ההבניה-מחדש מציע המטפל למטופל השערה עמוקה יותר ביחס לרקע המודחק וההיסטורי שעשוי לעמוד מאחורי ההתנהגות המיותרת. למשל: “אני חושב שבעלך ואני מזכירים לך לפעמים את אבא שלך. אני זוכר שספרת לי שהוא מעולם לא התחשב ברגשותייך ושהיית חוטפת ממנו אם הייתי מעיזה להתלונן על זה. אני מניח שתמיד קיווית שהוא יהיה טוב יותר אליך אם תהיי נחמדה מספיק ותלמדי לכבוש כראוי כל רגש שלילי שעולה בך”.
רגשות של העברה נחשבים לרבי-עוצמה עד כי השפעתם ניכרת גם כאשר הגיעו היחסים הפורמליים בין המטפל למטופל לידי סיום ( Carlson, 1986; Norman et al. 1976, Pfeffer, 1963.) באקלי ועמיתיו אף הרחיקו לכת וקבעו כי חלק מהשפעות ההעברה מבשילות ומגיעות לשיא רק 5-10 שנים לאחר תום הטיפול (Buckley, Karasu, & Charles, 1981) .
לרגשות שמפתח המטפל כלפי המטופל, ושאינם נובעים מתכונות אמיתיות של המטופל, אלא קשורים בצורכי המטפל ונובעים מעברו, קוראים העברה-נגדית (Counter-transference). לדוגמה, לאה היא עובדת-סוציאלית צעירה שמטפלת בחיה, אשה מוכה בת 58, שהגיע אליה לפסיכותרפיה עקב דכאון ותחושות חוסר-אונים. לאה נסערת מאוד מהסבל שעוברת חיה ומהיחס האכזרי לו היא זוכה מידי בעלה. המטפלת חשה תסכול מן האיטיות שמגלות הרשויות בטיפול במקרה. היא מוטרדת מן האפשרות שחיה תפצע קשות או תרצח על ידי בן-זוגה. בהדרכה, לאה מגיבה בבכי כשהיא מדווחת על טיפולה ומשתפת את המדריכה בזעם ובפנטזיות נקמה שיש לה כלפי הבעל האלים. כעבור כמה חודשים מצלצל בעלה של לאה למדריכה ומדווח לה שהיא שכרה לחיה דירת-חדר ושאחרי שעות העבודה היא שוהה שם שעות ארוכות ומעניקה לה עזרה בארגון הדירה ובשיחות תמיכה. בהדרכה מודה לאה שהיא חשה מותשת ושהיא פועלת מתוך מניעים אותם אינה מבינה עד הסוף.
בהמלצת המדריכה, נכנסת לאה לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו היא מעבדת את חוויות חוסר האונים והזעם שחוותה בילדותה כשצפתה במריבות המילוליות הקשות בין הוריה. היא מבינה בטיפול כי תמיד חששה לשלומה הפיזי של אמה, וכי קיוותה בסתר ליבה שהוריה יתגרשו ושהיא תעבור לגור עם אמה במקום שבו לא תהיה אמה נתונה לסכנה. לאה מבינה כיצד משפיעים תהליכי ההעברה הנגדית שפיתחה כלפי חיה על קבלת ההחלטות ועל הטשטוש שנגרם לגבולות הטיפוליים, ומשנה בהתאם את התנהגותה המקצועית.
מושג ההעברה הנגדית הוצג לראשונה על ידי פרויד בשנת 1910 (Freud, 1910, 1953). הוא ראה בה גורם שיש להמנע ממנו בטיפול על ידי אימוץ עמדה מרוחקת ואובייקטיבית. התקוה היתה שהמטפל ישמש כראי למטופל, ולא יטשטש את התמונה הנשקפת בשל עירוב הקונפליקטים הנוירוטיים הלא-פתורים שלו עצמו. אי-ההתערבות השקולה, הנובעת מתוך המודל הפרוידיאני, נשענת על מודל הדחפים (drive model) של פרויד. על פי מודל זה, הבעיות שמביא המטופל אל הטיפול אינן קשורות בהשפעות חיצוניות עדכניות, ובודאי שאינן מושפעות מהתנהגות המטפל. הן נובעות מדחפים יצריים וקונפליקטים שמקורם מולד או לקוח מהילדות המוקדמת.
התנועה הניאו-פרוידיאנית שפעלה בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים, וכללה אישים כמו הארי סטק סליבן, קרן הורני, קלרה תומפסון ואריך פרום, הסתייגה מהדגשה יתרה זו של הדחפים היצריים. אנשי קבוצה זו הטעימו בכתביהם כי האישיות מושפעת גם מגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה התגבשה באותה תקופה קבוצה של אנליטיקנים – כמו מלאני קליין ובעקבותיה פיירברן, וויניקוט וגנטריפ – שכונתה “האסכולה הבריטית של יחסי אובייקט”. תאורטיקנים אלה סברו כי אישיות האדם מתעצבת בתוך קשרי-הגומלין של הילד עם האובייקטים המשמעותיים בחייו. שתי התנועות הללו מציעות מודל פסיכואנליטי אלטרנטיבי, הידוע בשם “מודל היחסים” (Relational model). הדוגלים במודל טיפולי זה מתעניינים בממדים הבין-אישיים של הסיטואציה הטיפולית, וגורסים כי המטפל והמטופל הם יחידה זוגית שבה מתקיימים תהליכים הדדיים. בנוסף, הם סוברים כי רגשות המטפל כלפי המטופל מאפשרים פיתוח אמפתיה ותובנה לגבי הגנות הלא מודעות של המטופל.
בין תאורטיקנים של הטיפול קיימות תפיסות שונות לגבי ההגדרה הראויה לתהליך ההעברה הנגדית. הפירוש הכוללני ביותר רואה העברה נגדית בכל תגובה של המטפל כלפי המטופל: מילולית ולא מילולית, מודעת ולא מודעת, חיובית או שלילית (Ferenczi, 1950; Maroda, 1991; Reik, 1948; Winnicot, 1949). אחרים סוברים שרק תגובות העברה הנובעות מעברו של המטפל יחשבו להעברה-נגדית (Gitelson, 1952; Little, 1951; Reich, 1951). הצעות נוספות להגדרת התהליך היו: תגובת המטפל לתהליך ההעברה של המטופל כלפיו (Jacobs, 1991), וכל תגובה שאינה טיפולית או פוגעת בטיפול (Cohen, 1952). הפסיכואנליזה היתה מוטרדת למדי בשנות ה40- וה50- של המאה ה20- מהתופעה של רגשות שליליים בהעברה (“העברה שלילית”), אותה ראו כמכשול הטיפולי העיקרי עבור האנליטיקאי. הנה דברים שכתב בעניין זה פנישל:
“כל אנליטיקאי יודה, גם אם עבר אנליזה יסודית, כי עם סוגים מסוימים של מטופלים הוא עובד טוב יותר מאשר עם אחרים. אל לקושי כזה להגיע עד כדי מצב בו לא ניתן כלל לעבוד עם סוגי אישיות מסוימת. לאנליטיקאי חייבת להיות מידה רחבה דיה של אמפתיה שתאפשר עבודה עם כל אחד. אם המציאות טופחת על פני האידאל הרצוי ושונה ממנו מאוד, אזי הטעות עם האנליטיקאי היא, וזו עשויה להיות מושרשת ישירות בהעברה-נגדית שלילית או באכזבה כי מטופל מסוג מסוים אינו עונה על ציפייה של האנליטיקאי…” (Fenichel, 1945, p.580). נראה כי פנישל, בהתאם לתפיסה של פרויד, חשב על העברה-נגדית רק במונחים שליליים. תפיסות מאוחרות יותר של העברה-נגדית ראו גם בהעברה-נגדית חיובית בעיה שיש להתגבר עליה. כלומר, אם המטפל מתאהב בתכונות כלשהן שהוא תופס במטופל עלול הדבר לערפל את שיקול דעתו בנוגע לפתולוגיה של המטופל וביחס לצרכיו הטפוליים. ניתן לטעון כי כאשר המטפל מאפשר לעצמו להתעוור על ידי התאהבות (גם אם המטופל מנסה מצדו לעוור את המטפל בקסמו) הוא זונח את המטופל במובן המקצועי, משום שאינו מסוגל עוד לסייע לו בתהליך של ההתבוננות האובייקטיבית. תאורטיקנים ומטפלים רבים סוברים כי העברה-נגדית היא תולדה של תגובת חרדה שמעורר המטופל במטפל, כשהאחרון חושש מבירור של מהמחשבות והרגשות שמעורר בו הראשון. גישה זו רואה בהעברה-נגדית אימוץ של עמדת מגננה שתפקידה למנוע מפגש עם החרדה. סינגר הציע כי “העברה-נגדית במובנה הרחב ביותר היא ביטוי של סירוב מצד המטפל לדעת ו/או ללמוד משהו אודות עצמו, ולהניח לקונפליקטים הלא מודעים שלו להשאר קבורים בלא-מודע” (Singer, 1965, pp. 296-297).
נחזור לדוגמה של לאה וחיה. המפגש הטיפולי של לאה עם הסבל של חיה מעורר בה חרדה שמקורה, למעשה, בחוסר-האונים שחוותה היא כילדה. הכעס שחשה כלפי אביה ודאי עורר בה חרדה, שכמו אמה, תפגע ממנו גם היא. הפסיביות שלה הביאה, כנראה, לתחושות אשמה על שלא עשתה דבר כדי לגונן על אמה שכה אהבה. קונפליקטים רבי-עצמה אך מודחקים אלה מתעוררים עכשיו בעקבות המפגש עם הסבל של המטופלת שלה. מנגנוני ההגנה של לאה מונעים ממנה התמודדות מפורשת עם התהליכים הללו. אי-הנוחות שהיא חווה בטיפול הוא תהליך רגשי של העברה-נגדית, ופעולות ההצלה וטשטוש הגבולות הטיפוליים שהיא מבצעת הם תולדה התנהגותית של תהליכי העברה-נגדית בלתי מעובדים.
בין האנאליטיקנים החלוצים בעניין ההכרה בחשיבות של ההעברה-הנגדית בטיפול ניתן למצוא לא רק את פרנצי ( Ferenczi, 1926), אלא גם את מיכאל באלינט (Balint, 1949) ואת פולה היימן, שאף העזה לטעון לראשונה כי ניתן לעשות בהעברה הנגדית שימוש קונסטרוקטיבי באנאליזה (Heimann, 1950). התהליך הרגשי של העברה-נגדית זוהה גם על ידי טאובר (Tauber, 1952, 1954) כבעל ערך בחקירה הטיפולית. לדעתו, רגשות כאלה עשויים להטיל אור על התהליכים שעובר המטופל. כלומר, ניטור ובדיקה מתמידים של התגובות שחש המטפל כלפי המטופל עשויים להביא אותו להבנה עמוקה של המטופל שלו, אם רק יראה ברגשותיו תגובות לאותות רגשיים רבי-עוצמה מצד המטופל. מצב כזה מהווה צומת דרכים שבו עשוי מטפל שמאתר את המסר: א. להחמיץ את משמעות המסר ובכל זאת לכבוש את תגובתו הרגשית; ב. להחמיץ את משמעות המסר ולהגיב התנהגותית באופן שאינו תמיד מודע למניעיו; ג. לאתר את משמעות המסר, אך להגיב התנהגותית באופן שאינו מוביל להתבוננות וצמיחה; או, ד. לאתר את משמעות המסר ולעבד אותו בתהליך שיתרום לצמיחה של המטופל.
הנה דוגמה נוספת: מטופלת מסוימת מדווחת למטפלת על קונפליקטים שיש לה עם ילדיה סביב סדר וניקיון. בנוסף, היא מבקרת את המטפלת שלה על כך שלא ממש איכפת לה ממנה, ועל כך שהמניע היחיד שלה לטפל בה הוא כספי. לאחר שבועות רבים בהם חשה המטפלת שהיתה רוצה לבקר ולתקוף בחזרה את המטופלת על אנוכיותה ועל כפיות הטובה שלה, היא פונה להתייעצות הדרכתית. באמצעות ההתיעצות היא מבינה כי הביקורת וההשפלה שהיא מפגינה כלפי האנשים המשמעותיים בחייה מהווים שחזור של היחס הסדיסטי לו זכתה מידי אמה. זו נהגה לבקר את בתה וללעוג באכזריות לביצועיה ולמניעיה. המטופלת, כך היא מבינה עכשיו, חשה תעוב עצמי וציפתה שהיא, המטפלת, תשחזר את היחס הקשה לו זכתה מצד אמה. התעללות רגשית זו מלאה אותה זעם. הרגשות המורכבים של המטופלת כלפי אמה כוללים גם תחושות הזדהות והערצה. רגשות אלה הניעו את המטופלת לחקות את אמה באופן לא מודע בהתנהגותה כלפי ילדיה וכלפי המטפלת שלה. בהתיעצות זו מבינה המטפלת את הקשר בין תגובתה הרגשית למטופלת לבין היחס שקיבלה מאחותה הגדולה, שהאשימה אותה תדירות על כך שאינה עוזרת די בשמירה על הסדר והניקיון בבית.
בדוגמה שנתתי לעיל, העבירה המטופלת למטפלת מסר רגשי חשוב בנוגע לרלוונטיות של רגשות ביקורתיים, אשמה ועלבון בחייה. המטפלת קלטה את המסר באמצעות הכעס והעלבון שלה. מצב זה היווה צומת דרכים בטיפול: המטפלת הכועסת יכולה היתה א. להחמיץ את המשמעות של התהליך ההדדי ובכל זאת להבליג ולא להגיב כלפיה בתוקפנות; ב. להחמיץ את משמעות התהליך ההדדי ולהגיב אליה בכעס ובבקורתיות; ג. להבין שהיא כנראה משחזרת יחסים מוקדמים אך לא להבין את הקושי שלה כמטפלת, להבליג על העלבון ולהמנע מביקורת; או, ד. לאתר את התהליך ההדדי שהתרחש, לחשוף אותו ולברר אותו באופן שיתרום להתפתחות המטופלת.
ההתיעצות ההדרכתית עזרה למטפלת לפעול בהתאם לאופציה הרביעית שתוארה. התיחסות למאפיינים ההדדיים של תהליכי ההעברה והעברה-נגדית אופיינית לפסיכולוגיה הבין-אישית של סאליבן. בכתביו, עמד על כך כי המטפל אינו יכול להשאר צופה מנוכר לתהליך הטיפול, וכי עליו להיות מעורב, בבחינת “צופה משתתף” (Sullivan, 1954). גישות מודרניות יותר בפסיכולוגיה, שראשיתן בסוף שנות ה-50 (למשל: Tauber & Green 1959), גורסות כי צפיה משתתפת מצד המטפל מעניקה למטופל כרטיס כניסה מכובד למערכת היחסים הטיפולית, משום שהמטפל נוהג עם המטופל שוויון. גישתו של סאליבן זוכה כיום לעדנה ורענון (למשל: Davies, 1994). מבין האנאליטיקנים הבולטים מבני זמננו שהתייחסו לסוגיה זו חשוב, להערכתי, למנות את קריסטופר בולאס ואת לורנס הדג’ס. בולאס סובר כי המטפל חייב להיות נתון כל העת במצב של זמינות ומודעות לרגשות המתעוררים בו כתוצאה מחשיפתו לתהליך ההעברה. הוא מניח שעל מנת להבין את העולם המיוחד שהמטופל יוצר בחדר הטיפולים ושבו הוא מספר את סיפורו, על המטפל לחפש את המטופל ולמצוא אותו פנימה, בתוך חווייתו האישית (Bollas, 1987). הדג’ס מדבר על צורות שונות של הקשבה ותגובה למטופל, בהתאם לשלב ההתפתחותי של יכולת ההתקשרות (relatedness) שלו. על פי גישתו, ההעברה-הנגדית והשימוש בה צריכים להתחשב במצב ההתפתחותי שממנו נובעת ההעברה של המטופל (Hedges, 1992). ההנחה היא שאנשים שחוו חסכים בין אישיים בילדותם יזדקקו, לדוגמה, להתקשרות מצד המטפל שתתאפיין בהזנתיות רגשית ומוחשית הרבה יותר בהשוואה לאנשים שחוו הורות מיטיבה.
על אהבה ותשוקה בהעברה-נגדית נכתב רק מעט בספרות המקצועית. סביר שרגשות כאלה מעוררים אי-נוחות ומבוכה בקרב הקהילה הטיפולית. רגשות אלה נחשבים למעוררים וראשוניים מידי מכדי לדון בסמליות הטמונה בהן ובפונקציונליות שלהן. מסיבה זו נוטים מטפלים שחוו תשוקה לא להתייחס אליה, או להגיב אליה בשתיקה. שתיקות רוויות מתח ארוטי מהוות לדעת דיוויס את המשחק המקדים לשחזור הארוטי הלא-מודע (erotic enactment) (Davies, 1994). שתיקות מצד מטפלים חושקים קשורות גם בעובדה שהפסיכואנליזה זנחה את תאורית הפיתוי, ועמה את התענינותה במציאות שבה אבות מנצלים מינית את ילדותיהם, וגברים בעמדות סמכות מנצלים נשים התלויות בהם. התיאוריה האדיפלית, שפרויד פיתח כחלופה שהיתה לדעתו תקפה יותר, שמה במוקד התעניינות של הפסיכואנליזה את המשאלות והפנטזיות האדיפליות של הילד. משמעות הדבר היתה, שלא היה יותר מקום בפסיכואנליזה הפרוידיאנית לחשיבה על כמיהות המטפל לגילוי עריות כמציאות אפשרית. הטאבו שהוטל על דיון כן בתוצאות הדחפים הארוטיים של אבות כלפי בנותיהם, מנע גם בחינה אמיצה של דחפים ארוטיים של מטפלים כלפי מטופלותיהם. כתוצאה מכך, כאשר מטופלת חווה את המטפל כמושא מאוייה הארוטיים (תהליך שכיח למדי בפסיכותרפיה), יינטו מטפלים רבים להמנע מבחינת ההיבטים המציאותיים של התהליך הארוטי ההדדי ושל תרומתה לו, וינסו להתייחס לתופעה כאל קונפליקט תוך-נפשי של המטופלת. במקרים מסוימים עלולה הטיה תיאורטית כזו לעוור את המטפל ביחס למאווים האדיפליים-אבהיים שלו, ולפגוע בבקרת הדחף ובשיקול הדעת שלו.
בתהליך ההכשרה יש נטייה להדגיש את סכנות ההעברה-הנגדית השלילית, שכן היא אינה מתיישבת עם הקשר החיובי שהמטפל אמור לפתח כלפי המטופל שלו. יחד עם זאת, קיימת הזנחה בכל מה שנוגע להעברה-נגדית חיובית, משום שזו נתפסת, לפחות אינטואיטיבית, כהכרחית ליצירת קשר אמון בין המטפל למטופל. כאשר המטפל מוצף ברגשות חיוביים בלבד כלפי המטופל, הוא עלול להמנע מלבחון היבטים פחות חיוביים בקשר, שעשויים לסכן את התחושה הטובה. ברית טיפולית טובה אמורה להותיר בידי המטופל את החירות לכעוס על המטפל, לבקר אותו או להתמרד נגדו. העברה-נגדית חיובית עלולה לחסום את האופציה הזו, ובכך היא עלולה לכרסם באיכותו של הטיפול הפסיכולוגי.
מטפלים רבים חשים שביעות רצון וסיפוק נרקיסיסטי כאשר המטופלים תופשים אותם כדמויות אוהבות. מטפל פגיע ורגיש באופן נרקיסיסטי עלול להזדקק למטופלים שלו כאילו היו חלקים מלאי התפעלות שלו עצמו (self-objects) שתפקידם לשבח את הדימוי העצמי הרעוע שלו. מטופלים מסוימים עלולים לחוש שביטוי רגשי שלילי מצידם יהיה קשה עבור המטפל שלהם, ולכבוש את רגשותיהם על מנת לשמור על התהליכים ההדדיים להם זקוק המטפל.
סיבה נוספת לקושי הטמון בהעברה-נגדית חיובית מביאה סלנזה (Celenza, 1995). לטענתה, מטפלים רבים מבלבלים בין העברה-נגדית חיובית אוהבת לבין אמפתיה. בלבול זה נובע לדעתה מהתפיסה השגויה שהרגשת תחושות אוהבות כלפי המטופל מצביעה על אמפתיה שחש כלפיו המטפל. סלנזה מזהירה מטפלים כי ראוי להם לעמוד על המשמר כנגד לחצים המופעלים עליהם בטיפול לספק למטופל את מה שהוא זקוק לו, במקום להבין את מה שהוא צריך. היא מזכירה לקוראיה כי ההבנה הטיפולית משתפרת לא פעם כשתביעות המטופל לסיפוק דוקא אינן מסופקות. בתסכול כזה יש סכנה של עירור העברה שלילית, אלא שהעברה שלילית מקפלת בתוכה, לא פעם, הזדמנות חשובה לקדם את הבנת המטופל ולהביא לתהליך צמיחה והחלמה שלשמם הגיע לטיפול.
לסיכום: העברה-נגדית, גם אם היא אוהבת וארוטית, עלולה להזיק למטופל רק אם אינה מודעת. או-אז היא יוצאת מכלל בקרה ומייצגת דחפים, תגובות ועמדות שלא נבחנו בהדרכה וטיפול של המטפל עצמו. העברה-נגדית בעלת פוטנציאל מזיק משמשת, בדרך כלל, כתגובה מפצה או הגנתית הנובעת מתוך קונפליקט לא מודע. פרקים מאוחרים יותר בספר זה יעסקו במשתנים האישיותיים של מטפלים מועדים, ובעקרונות הערכה ושיקום של מטפלים שאיבדו שליטה על ההעברה-הנגדית וקיימו מגע מיני עם מטופלות.
זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.