פרק 7: ניצול מיני על ידי כהני דת ויועצים רוחניים
פרופ׳ אלי זומר
טיפול דתי – מהו?
בספר זה אנו מעוניינים לבדוק תהליכים של שבירת גבולות מקצועיים ואתיים במערכות יחסים פורמליות של יעוץ וטיפול נפשי. תחום ייחודי בבריאות הנפש מנסה להעניק יעוץ לאנשים בתוך מסגרת רוחנית או דתית. תחום זה נקרא באנגלית pastoral counseling והוא בדרך כלל נחלתם המקצועית של כהני דת. בארצות הברית דווח כי כהני דת מקדישים בין 25% עד 60% מזמנם לייעוץ פנים-אל-פנים עם מאמינים. יש ארגונים דתיים וכנסיות שאף נוהגים לפרסם מודעות דרושים למשרות של כהני דת שאמורים להקדיש את כל זמנם לייעוץ בלבד (Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995).
תחום זה, אותו אכנה טיפול דתי, כולל בתוכו טווח די רחב של שיטות יעוץ. מצד אחד, ניתן למצוא את היועץ הרוחני המסורתי המסתמך אך ורק על הדוקטרינה הדתית שלו, וחש מחויבות מקצועית ואתית רק לאלוהיו או לכוהני הדת הבכירים ממנו. בקצה השני של הרצף מוצאים אנשים העוסקים בטיפול דתי, שרכשו השכלה והכשרה בספרות בתחומי הדת והפסיכולוגיה גם יחד. רוב העוסקים בטיפול דתי הם כהני דת או יועצים רוחניים, המשלבים דוקטרינה דתית בתהליכי טיפול, יעוץ והדרכה, מבלי שקבלו לכך הכשרה אקדמית מעבר להתייחסות לנושא, אליו נחשפו במהלך הכשרתם בבתי האולפנה בהם למדו.
מטרת הטיפול הדתי היא לשבח את האמונה והרוחניות של הנועץ ואת מערכת יחסיו עם בוראו, תוך התייחסות לקשיים ולדילמות בהם נתקל הנועץ בחיי היום-יום. הטיפול הדתי נוקט עמדה ביחס לנורמות התנהגותיות, ומנסה לספק פתרונות ביחס לשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות ספציפיות המתעוררות בלב המאמין. לא רק שאלות של אמונה מבוררות בטיפול הדתי. הנושאים המועלים בטיפול כזה חובקים התלבטויות בשטחים כמו יעוץ טרום נישואין, יעוץ זוגי, הורות, בעיות חרדה ודיכאון, אבל ואובדן, או דילמות תעסוקתיות. שירותי הטיפול האלה ניתנים בדרך כלל ללא פיצוי כספי, במסגרת שירותי הדת שמעניק הרועה הרוחני לצאן מרעיתו.
גורמי הסיכון
האנלוגיה בין כהן הדת לרועה, ובין אנשי קהילתו לעדר צאן, מאיירת את יחסי הכוח והסמכות השוררים בין הצדדים. הרב, הקאדי, השייח או הכומר, הם המנהיגים של קהילת המאמינים שמתוכם באים הנועצים. לכוח של כהן הדת בעיני המטופל/ת שלו נוסף גם ההיבט הדתי, המעצב את תפיסת המטפל כבעל סמכות רוחנית עליונה, המקורב לבורא עולם ואמון על פרוש מצוותיו. כאשר אדם נכנס לקשר טיפולי עם כהן דת, פגיעותו הפוטנציאלית כפולה ומכופלת, משום שסמכותו של הרועה הרוחני מועצמת על ידי יחסי ההעברה המוכרים לנו מהפסיכותרפיה החילונית. יש הטוענים שהעברה ארוטית בטיפול דתי והקונפליקט סביבה, עלולים להיות בעלי עוצמה רבה עוד יותר מאשר בטיפול חילוני (Pattison, 1965). הרב או הכומר, בניגוד לפסיכותרפיסט החילוני, מלווים את המאמין מעריסה ועד ערש דווי. הוא קשור בטקסים הסמוכים ללידה, קשור להכנה לבגרות ומצוות, מעורב בקידוש הזוגיות ובמנוחת העולמים. הוא מעורב בחיי מאמיניו בזמנים טובים ובשמחות, כמו גם בעתות משבר ומצוקה. מעורבות טוטאלית זו של כהן הדת בחיי בן/בת הקהילה, מעניקה לו סמכות ועוצמה שאין שני להם במערך מקצועות הייעוץ והטיפול. יתרה מזאת, מערכת היחסים בין בן/בת הקהילה לרועו הרוחני אינם מוגנים בגבולות ברורים המקובלים בפסיכותרפיה חילונית. כלומר, המעורבות הטוטאלית של כהן הדת עם בני קהילתו אינם מעניקים לו רק כוח, אלא גם מטשטשים את הגבול בין התערבות מקצועית לבין אינטימיות לא מתאימה. מערכות יחסים מקבילות כאלה עלולות להקשות עליו כשהוא מבקש להיכנס לקשר יעוץ וטיפול, ומעמידות אותו בסיכון של גלישה אל מעבר לגבולות הטיפול הבריאים. אם מוסיפים לכך את העובדה שהמנהיג הרוחני נתפס בדתות רבות כמקורב ביותר לאלוהים, הרי שניתן להבין איזו תעוזה צריך מאמינ/ה לגייס על מנת להתנגד ליעוץ, להדרכה או למעשים של כהן הדת. האמון העיוור שנותנים רוב המאמינים ברבנים ובכמרים שאליהם הם באים לייעוץ בעת משבר, הופך אותם פגיעים במיוחד לניצול.
גורם סיכון נוסף לניצול מאמינים, קשור בעובדה שקהילה דתית מאופיינת ברמות מחויבות ונאמנות גבוהות ביותר לכהן הדת ולמה שהוא מייצג. האווירה בקהילות דתיות איננה מעודדת, בדרך כלל, חינוך מיני או דיון פתוח בנושאים הקשורים במין. חוויות מיניות בכלל, חוויות של ניצול בפרט וניצול על ידי כהני דת במיוחד, מואפלות אפוא במעטה של חשאיות מוחלטת, המעניק חסינות לפוגע. החשש של מטופל נפגע מתגובות של אי-אמון או נידוי, תחושות אשם ובושה, והרתיעה מפני המטת קלון על הרועה הרוחני המכובד וקהילתו, מהווים גורמי לחץ המשפיעים על רוב הנפגעים שלא לדווח על ניצולם.
משתנה נוסף שמבדיל בין פסיכותרפיה חילונית לבין טיפול דתי המוענק על ידי כהן דת, הוא העדר מבנים של הדרכה, והעדר ציפיות נורמטיביות להתייעצות עמיתים במקרים של התלבטות אתית. תהליכי ההדרכה המוכרים בפסיכותרפיה חילונית, מעניקים למדריך אפשרות לאתר מגמות של חציית גבולות ונצלנות על בקרב מודרכיו. מידע כזה, קרוב לודאי שלא מגיע לידיעת כהני דת בכירים, גם אם ניצול מיני על ידי אחד מהרבנים או הכמרים הזוטרים יותר מתרחש בפועל. היעדר מנגנוני הדרכה ופקוח מונעים גם מכוהני הדת את ההזדמנות לבקש ולקבל משוב על התנהגותם. בכך, נמנעת מהם ההזדמנות לבחון את מניעיהם ואת התנהגותם באופן שעשוי להוביל לשינוי.
דיווחים עדכניים על ניצול בתוך טיפול דתי בעולם
בשנת 1986 זכה ג’יסון ברי בפרס סוכנות הידיעות הקתולית על חשיפתו העיתונאית את המידע על ניצול מיני בידי כמרים. בספרו (Berry, 1992) מתעד ברי כמה עובדות שזעזעו את ארצות הברית. למשל:
1. בין 1984 ל-1992 נתפסו יותר מ-400 כמרים קתולים בצפון אמריקה שניצלו ילדים באופן מיני.
2. כהן הדת הפוגע מנצל בדרך כלל עשרות עד מאות ילדים.
3. הכנסייה הקתולית שילמה יותר מ-400 מליון דולרים בפשרות מחוץ לכותלי בתי המשפט. הצפי הוא שסכום זה יגיע עד מיליארד דולרים על מנת להביא לידי סיום את כל התביעות התלויות ועומדות כנגד הכנסיה.
4. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות ולטשטש את הפשעים שבצעו כמריה.
5. העיתונות נטתה שלא לדווח על רוב הפשעים המיניים של כהני הדת. לטענת ברי, סירב הניו-יורק טיימס לפרסם כתבה על כומר פוגע, בטענה ש”אנו מעוניינים אמנם לפרסם כתבה על התעללות בילדים, אבל לא בהקשר של הכנסייה הקתולית”. לדברי ברי, גם הוושינגטון פוסט, רולינג סטון, ואניטי פייר, דה ניישן ומדר ג’ונס סרבו לפרסם כתבות בנושא.
חיפוש שערכתי באינטרנט העלה אתרים שונים של ארגוני ניצולים של התעללות מינית על ידי כהני דת. אחד מהאתרים המכונה The Linkup הציג בינואר 1997 תיעוד על 28 כהני דת מאמונות שונות שהואשמו לאחרונה בצפון אמריקה בניצול מיני של מאמינים (www.ilinkup.org).
למרות שאנשי רבנות וכמורה מזרמים מגוונים מעורבים בניצול מיני, נראה שמשבר מיוחד ועמוק פוקד את הכנסייה הקתולית. בזרם זה של הנצרות חלים איסורים מיניים חמורים ביותר. כל מחשבה, דיבור, תשוקה או התנהגות מיניים מחוץ לנישואין, מהווים חטא שעונשו מוות. כל פעולה מינית בתוך הנישואין, שאינה מכוונת לעיבור, מהווה חטא שעונשו מוות. בתוך הקשר הזה של נוקשות מוסרית קיצונית, פועלים הכמרים הקתולים המחויבים בהתנזרות מינית מוחלטת ובאיסור לנישואין. הכומר המנצל הידוע ביותר לשמצה בארצות הברית הוא האב ג’יימס פורטר (Porter) מפול ריבר (Fall River) שבמדינת מסצ’וסטס. במידה רבה, ניתן להשתמש בדוגמה זו כמאיירת את הבעיה. בעת שהחלה הפרשה להיחשף, עמדה הכנסייה מאחורי הכומר והשתמשה בהכחשה, רציונליזציה, הסתרה והאשמת הקורבנות, על מנת להגן על האב פורטר. אחד הכמרים, שהיה עד ראיה לאונס שבצע הכומר בילד, הגן עליו בעת עימות עם אחד המאמינים בקהילה, בטענה ש”האב פורטר הוא רק בן אדם” (Sipe, 1995, p.11). פורטר ניצל 200 קטינים בין השנים 1960 ל-1972, בעת היותו בתפקיד ככומר. רבים מקורבנותיו דיווחו על אינוס אלים, השפלה אכזרית וענישה סדיסטית. הם העזו לדווח על פגיעה בהם רק שנים רבות לאחר שבגרו והשתחררו מכוח שליטתו. האב פורטר הודה בהאשמות שיוחסו לו ונידון בשנת 1993 ל-18 שנות מאסר (Burkett & Bruni, 1993).
ספיח מעניין לפרשה זו הוא הסיפור הבא: ב-17 בנובמבר, 1992, שידרה תחנת הטלוויזיה ההולנדית כתבה על האב פורטר ועל בעיית הניצול המיני על ידי אנשי כמורה בארצות הברית. במשך ימים ספורים לאחר שידור הכתבה, בת ה-17 דקות, צלצלו לתחנת הטלוויזיה כ-300 צופים שטענו שגם הם נוצלו מינית על ידי כמרים הולנדיים.
בשנת 1993 התפטר הארכיבישוף רוברט סנצ’ז מניו-מקסיקו שבארצות הברית, לאחר ששלוש נשים האשימו אותו כי ניצל אותן כשהיו נערות בקהילתו. הארכיבישוף מייקל שוהאן, שהחליף אותו, סיפר כי מאז שנכנס לתפקידו הועברו 10 כמרים מתפקידם בגלל “התנהגות שאינה הולמת כומר”. בראיון שנתן לעיתון באלבקרקי, מסר שיהאן שהכנסייה בניו-מקסיקו יישבה מחוץ לכותלי בית המשפט 150 תביעות על ניצול מיני בידי כמרים, וכי הכנסייה המקומית כבר הוציאה מיליון דולרים מתקציבה לצורך טיפול בקורבנות הניצול (Logan, 1997).
בשנת 1993 שילם האב איוון פיין (Ivan Paine) 27 אלף פאונדים אירים כפשרה (מחוץ לכותלי בית המשפט) לגבר שטען שהכומר תקף אותו מינית עת שימש “נער מזבח” בקהילתו. באותה שנה שילם כומר מדבלין 56 אלף פאונדים אירים לאלן או’סליבאן, שהאשימו כי התעלל בו כשהיה “נער מזבח” בכנסייתו (Haughey, 1997).
ב-25 ביולי 1997 דן בית המשפט בדבלין את הכומר בן ה-70, האב ברנדן סמית, ל-12 שנות מאסר בעבור 74 הודאות שמסר על תקיפות מיניות שבצע נגד ילדים בקהילתו. הצעיר מבין קורבנותיו היה בן 6. בגיליונו מה-26 ביולי, מסר האייריש טיימס, כי סמית ריצה כבר בעבר שתי תקופות מאסר בצפון אירלנד בעוון 43 מקרים של התעללות מינית בילדים. רק לאחר שסיפור הרשעתו הראשונה פורסם בעיתונות, העזו הקורבנות להתלונן כנגד הכומר במשטרה. סמית נהג להתיידד עם הורי הילדים, לזכות באמונם, ולקבל ברבות הזמן את רשותם לארח את הילדים בטיולים ובביתו. אחת מהנשים הצעירות שהעידו כנגדו, סיפרה שהכומר נהג לשוחח אתה על התקדמותה בבית הספר, כשהיא ישובה על ברכיו תוך בצוע מעשים מגונים בגופה. סמית נהג להרעיף עליה מתנות דתיות כמו ספר תנ”ך וצלבים. עד אחר סיפר שכשהיה בן 12 זימן אותו הכומר לשיחה במשרדו והסביר לו שאלוהים לא יאהב אותו אם לא ילמד לאונן כראוי. הנער נאלץ לספוג מסמית סטירות על ידו המאוננת, כשלא עשה זאת מהר מספיק אל מול עיניו הבוחנות של האב סמית. בגזרו את דין הכומר, הביא השופט בחשבון גם את התיאור ששמע על הנזקים הנפשיים העמוקים שגרם הנאשם לקורבנותיו: מחלות נפש, ניסיונות התאבדות, קשיים בזהות המינית, הרס קשרים בינאישיים וקריירה, ושנאה עמוקה לדת (Betson, 1997).
נתון נוסף המצביע על עומק הבעיה בכנסיה הקתולית, משתקף מעבודתו של ברי (Berry, 1992). הוא מצא כי בין השנים 1983 ל-1987 הוגשו לשגרירות הותיקן בארצות הברית תלונות כנגד 200 כמרים ונזירים, בגין ניצול מיני של צעירים שעל חינוכם הדתי והרוחני הם היו מופקדים.
בעבודת הדוקטורט של בלקמון (Blackmon, 1984) דווח על סקר שנערך בקרב 1196 אנשי כמורה מארבעה זרמים שונים בנצרות בדרום קליפורניה. החוקר קיבל 300 שאלונים מלאים (25.08%). מתוך שאלונים אלה – 111 (37%) דיווחו על קשרי מין שאינם הולמים איש כמורה, ו-36 (12%) דיווחו על קשרי מין שקיימו עם מאמינים מקהילתם. באותו מחקר דיווח בלקמון כי 76.51% מכוהני הדת שראיין סיפרו כי הם מכירים כהן דת אחר שקיים קשר מיני עם בן/בת קהילה.
מחקר על מעורבות מינית של כהן דת עם מאמינים הוא נדיר למדי. בסקר אמיץ בנושא זה שבוצע על ידי המוסדות הכנסייתיים של אחד מזרמי הנצרות בארצות הברית, נמצא כי 12.67% מהכמרים שהשיבו על השאלון דיווחו כיי קיימו מגע מיני עם אחד מבני קהילתם. ארבעים ושבעה אחוזים מהתשובות בסקר זה (כהן/ת דת) דיווחו כי סבלו מהטרדה מינית מצד כהני דת בכירים יותר בכנסיה (United Church of Christ, 1986).
אחד הסקרים הנוספים שהטילו אור על התופעה היה זה של קוצ’אן (Kuchan, 1990). הוא דווח כי סקר שערך בקרב כמה מקצועות יעוץ וטיפול הקיף 4500 אנשי מקצוע במדינת ויסקונסין שבארצות הברית. הסקר הקיף גם כהני דת. שיעור החזרת השאלונים היה 34.6% (1559). מספר זה כלל גם שאלונים שהוחזרו מ-923 אנשים שעוסקים בטיפול דתי (46.6%). במהלך איסוף הנתונים אותרו 75 מקרים של ניצול מיני בידי כהני דת. מספר זה היה נמוך משיעור המקרים שדווחו על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אך היה גבוה משיעור מקרי הניצול בקרב יועצי נישואין ורופאים שאינם פסיכיאטרים.
בעקבות עונש של 18 חודשי מאסר שקיבל האב פול מקגיניס (McGuiness) על ניצול מיני שבצע בילדה בעת היותו כהן דת של בית חולים באירלנד, כתבה אחת מקורבנותיו מכתב לעיתון ובו תארה אף היא את קורותיה. הכותבת מספרת שהדחיקה את מסכת ההתעללות במשך שנים שבמהלכן סבלה מדיכאון, אגורפוביה, התקפי פאניקה וקשיים בינאישיים. ב-1985 נחשפו הזיכרונות המודחקים והמטפל שלה יעץ לה לדווח לנציג הכנסייה על מה שאירע לה. למרות חששות שלא יאמינו לה ופחדים שחשה מפני שהיתה בחדר אחד עם כומר, אזרה האישה עוז ופנתה לאחד ההגמונים בקהילת דבלין. על אף חרדותיה הקשות, הצליחה לספר להגמון את שאירע. איש הכנסייה קטע את דבריה בתחילתם והבהיר לה בתקיפות שאינו רוצה לשמוע יותר פרטים ואינו רוצה לשמוע את שם כומר בית-החולים דאז, משום שאין צורך לנקוט בכל פעולה בענין. הוא הבהיר לה שאם דבר כזה אכן קרה, זה היה ללא ספק בגלל שהמתלוננת כנראה פיתתה את כומר בית החולים. הוא ניחם אותה שפיתוי זה כנראה לא היה מכוון מצדה, ועודד אותה ללכת הביתה ולשכוח מכל העניין, משום ש”עוונה נמחל לה”. מוצפת אשם כבד ותחושות דחייה משפילות שתקה האישה במשך 12 שנה נוספות עד מועד כתיבת המכתב (Irish Times, July 4, 1997).
עונש הנזיקין הגבוה ביותר שהוטל אי פעם בגין ניצול מיני בידי כהן דת, נגזר אף הוא ביולי 1997. ב-24 באותו חודש העניק חבר מושבעים בדאלאס, טקסס, שבארצות הברית, סכום של 119.6 מיליון דולרים כדמי נזיקין ל-8 תובעים שתבעו את הכנסייה הקתולית בדלאס על רשלנות חמורה והסתרת מידע לאורך שנים ביחס למעלליו של הכומר לשעבר בן ה-52 רודולף “רודי” קוס (Kos). הכנסייה נאותה גם להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט עם שלושה מתלוננים אחרים כנגד קוס ופיצתה אותם ב-7.5 מיליון דולרים. בהמשך לאותה פרשה דווחה סוכנות “אסושיאטד פרס” ב-10 ביולי, 1998 כי הכנסייה הקתולית בדאלאס הודיעה כי בהסכם שהושג אף הוא מחוץ לכותלי בית המשפט הוסכם כי הכנסייה תפצה את שאר הנערים בהם פגע קוס בסכום נוסף של 23.4 מיליון דולר. נכון ליום כתיבת דברים אלה, נמסר כי הכנסייה הקתולית שילמה כבר, עד לפרשה זו, 800 מליון דולרים בפשרות שהושגו מחוץ לכותלי בית המשפט, ובדמי נזיקין שנפסקו לחובתה בגין ניצול מיני של מאמינים על ידי כמריה (Housewright & Egerton, 1997). במהלך המשפט הוצג בפני חבר המושבעים תצהיר של האב רוברט פיבלס, שכיהן למשך זמן מה באותה כנסיה עם רודולף קוס. בתצהיר הודה פיבלס כי באותה תקופה התעלל אף הוא מינית בשבעה ילדים. אחד מקורבנותיו של קוס לא זכה לשמוע את זגר הדין. ג’י למברגר התאבד בשנת 1992, בגיל 21, אחרי שנים שהיה קורבן להתעללות מינית מצד קוס – כך קבע חבר המושבעים בעת מתן גזר הדין. רוב התובעים היו זקוקים עדיין לטיפול נפשי עקב אי יכולתם להתמיד בלימודים, בעבודה, או במערכות יחסים, ובגלל התמכרותם לאלכוהול וסמים. אחד התובעים סיפר בעדותו כי כהן הדת נהג להצדיק את ההתעללות על ידי אזכור שם האלוהים. “אתה בידי האל” לחש הכומר באזני העד, בעודו מבצע בו מין אורלי. במקרים אחרים, כשהיה לוקח את הנער כדי לנצלו במקלחת הכנסיה, היה אומר לקורבנו כי הוא “טוהר” בסופו של דבר במי הקודש של מקלחת ההכנסיה (Housewright, 1997). במהלך המשפט הוצג שובל של אזהרות, מכתבים, תלונות ועדויות סביב התנהגותו המינית של הכומר, שהיה גלוי לראשי הכנסייה בדלאס שעסקו בטיוח, מינימיזציה, והשהיה של התערבותם. בזמן כתיבת דברים אלה צפוי עדיין רודולף קוס לעמוד לדין פלילי על חלק ממעלליו.
מסכת ההכחשה והחיפוי ההדדיים בכנסייה הקתולית בכל הנוגע לניצול תלותם הרגשית של ילדים מאמינים, נחשפה גם בבלגיה ובאוסטריה. ב-10 באפריל, 1998 מדווח היומון הווינאי “די פרסה” (Die Presse)כי ראש הכנסייה בבלגיה, הקרדינל גודריף דניאלס (Danneels)והבישוף של בריסל, פול לנו (Lanneau), הורשעו בידי בית המשפט על כך שיידעו כי אחד הכמרים הכפופים להם ניצל באופן מיני את אחד מילדי המאמינים, כשהיה בין הגילאים 10-16, והחרישו. ב-28 באותו חודש, מפרסם “הארץ” כתבה מתורגמת מן העיתון הגרמני “זידדויטשה צייטונג” ובה טוען הכתב כי הקרדינל של וינה, הנס הרמן גרר (Groer) הואשם, עוד טרם התמנותו לתפקידו הרם, כי תקף מינית קטינים מצאן מרעיתו. באותה ידעה נמסר גם כי כשפורסמו האשמות אלה לראשונה ב-1995, הגדיר אחד הבישופים האוסטרים את מי שתבע לטפל בפרשה כאויב הכנסיה. רק כאשר הכריזו חברים רבים בוועידת הבישופים האוסטרית קבל עם ועדה כי ההאשמות נכונות, נעתר גרר לפניית האפיפיור ומסר הצהרה.
