זומר פסיכותרפיה ומחקר
سومر للعلاج النفسي والبحث
Somer Psychotherapy and Research

פרק 7: ניצול מיני על ידי כהני דת ויועצים רוחניים

פרק 7: ניצול מיני על ידי כהני דת ויועצים רוחניים

פרופ׳ אלי זומר

 

טיפול דתי – מהו?
בספר זה אנו מעוניינים לבדוק תהליכים של שבירת גבולות מקצועיים ואתיים במערכות יחסים פורמליות של יעוץ וטיפול נפשי. תחום ייחודי בבריאות הנפש מנסה להעניק יעוץ לאנשים בתוך מסגרת רוחנית או דתית. תחום זה נקרא באנגלית pastoral counseling  והוא בדרך כלל נחלתם המקצועית של כהני דת. בארצות הברית דווח כי כהני דת מקדישים בין 25% עד 60% מזמנם לייעוץ פנים-אל-פנים עם מאמינים. יש ארגונים דתיים וכנסיות שאף נוהגים לפרסם מודעות דרושים למשרות של כהני דת שאמורים להקדיש את כל זמנם לייעוץ בלבד (Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995).

 

תחום זה, אותו  אכנה טיפול  דתי, כולל בתוכו טווח די רחב של שיטות יעוץ. מצד אחד, ניתן למצוא את היועץ הרוחני המסורתי המסתמך אך ורק על הדוקטרינה הדתית שלו, וחש מחויבות מקצועית ואתית רק לאלוהיו או לכוהני הדת הבכירים ממנו. בקצה השני של הרצף מוצאים אנשים העוסקים בטיפול דתי, שרכשו השכלה והכשרה בספרות בתחומי הדת והפסיכולוגיה גם יחד. רוב העוסקים בטיפול דתי הם כהני דת או יועצים רוחניים, המשלבים דוקטרינה דתית בתהליכי טיפול, יעוץ והדרכה, מבלי שקבלו לכך הכשרה אקדמית מעבר להתייחסות לנושא, אליו נחשפו במהלך הכשרתם בבתי האולפנה בהם למדו.

מטרת הטיפול הדתי היא לשבח את האמונה והרוחניות של הנועץ ואת מערכת יחסיו עם בוראו, תוך התייחסות לקשיים ולדילמות בהם נתקל הנועץ בחיי היום-יום. הטיפול הדתי נוקט עמדה ביחס לנורמות התנהגותיות, ומנסה לספק פתרונות ביחס לשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות ספציפיות המתעוררות בלב המאמין. לא רק שאלות של אמונה מבוררות בטיפול הדתי. הנושאים המועלים  בטיפול כזה חובקים התלבטויות בשטחים כמו יעוץ טרום נישואין, יעוץ זוגי, הורות, בעיות חרדה ודיכאון, אבל ואובדן, או דילמות תעסוקתיות. שירותי הטיפול האלה ניתנים בדרך כלל ללא פיצוי כספי, במסגרת שירותי  הדת שמעניק הרועה הרוחני לצאן מרעיתו.

 

גורמי הסיכון
האנלוגיה בין כהן הדת לרועה, ובין אנשי קהילתו לעדר צאן, מאיירת את יחסי הכוח והסמכות השוררים בין הצדדים. הרב, הקאדי, השייח או הכומר, הם המנהיגים של קהילת המאמינים שמתוכם באים הנועצים. לכוח של כהן הדת בעיני המטופל/ת שלו נוסף גם ההיבט  הדתי, המעצב את תפיסת המטפל כבעל סמכות רוחנית עליונה, המקורב לבורא עולם ואמון על פרוש מצוותיו. כאשר אדם נכנס לקשר טיפולי עם כהן דת, פגיעותו הפוטנציאלית כפולה ומכופלת, משום שסמכותו של הרועה הרוחני מועצמת על ידי יחסי ההעברה המוכרים לנו מהפסיכותרפיה החילונית. יש הטוענים שהעברה ארוטית בטיפול דתי והקונפליקט סביבה, עלולים להיות בעלי עוצמה רבה עוד יותר מאשר בטיפול חילוני (Pattison, 1965). הרב או הכומר, בניגוד לפסיכותרפיסט החילוני, מלווים את המאמין מעריסה ועד ערש דווי. הוא קשור בטקסים הסמוכים ללידה, קשור להכנה לבגרות  ומצוות, מעורב בקידוש הזוגיות ובמנוחת העולמים. הוא מעורב בחיי מאמיניו בזמנים טובים ובשמחות, כמו גם בעתות משבר ומצוקה. מעורבות טוטאלית זו של כהן הדת בחיי בן/בת הקהילה, מעניקה לו סמכות ועוצמה שאין שני להם במערך מקצועות הייעוץ והטיפול. יתרה מזאת, מערכת היחסים בין בן/בת הקהילה לרועו הרוחני אינם מוגנים בגבולות ברורים המקובלים בפסיכותרפיה חילונית. כלומר, המעורבות הטוטאלית של כהן הדת עם בני קהילתו אינם מעניקים לו רק כוח, אלא גם מטשטשים את הגבול בין התערבות מקצועית לבין אינטימיות לא מתאימה. מערכות יחסים מקבילות כאלה עלולות להקשות עליו כשהוא מבקש להיכנס לקשר יעוץ וטיפול, ומעמידות אותו בסיכון של גלישה אל מעבר לגבולות הטיפול הבריאים. אם מוסיפים לכך את העובדה שהמנהיג הרוחני נתפס בדתות רבות כמקורב ביותר לאלוהים, הרי שניתן להבין איזו תעוזה צריך מאמינ/ה לגייס על מנת להתנגד ליעוץ, להדרכה או למעשים של כהן הדת. האמון העיוור שנותנים רוב המאמינים ברבנים ובכמרים שאליהם הם באים לייעוץ בעת משבר, הופך אותם פגיעים במיוחד לניצול.

 

גורם סיכון נוסף לניצול מאמינים, קשור בעובדה שקהילה דתית מאופיינת ברמות מחויבות ונאמנות גבוהות ביותר לכהן הדת ולמה שהוא מייצג. האווירה בקהילות דתיות איננה מעודדת, בדרך כלל, חינוך מיני או דיון פתוח בנושאים הקשורים במין. חוויות מיניות בכלל, חוויות של ניצול בפרט וניצול על ידי כהני דת במיוחד, מואפלות אפוא במעטה של חשאיות מוחלטת, המעניק חסינות לפוגע. החשש של מטופל נפגע מתגובות של אי-אמון או נידוי, תחושות אשם ובושה, והרתיעה מפני המטת קלון על הרועה הרוחני המכובד וקהילתו, מהווים גורמי לחץ המשפיעים על רוב הנפגעים שלא לדווח על ניצולם.

 

משתנה נוסף שמבדיל בין  פסיכותרפיה חילונית לבין טיפול דתי המוענק על ידי כהן דת, הוא העדר מבנים של הדרכה, והעדר ציפיות נורמטיביות להתייעצות עמיתים במקרים של התלבטות אתית. תהליכי ההדרכה המוכרים בפסיכותרפיה חילונית, מעניקים למדריך אפשרות לאתר מגמות של חציית גבולות ונצלנות על בקרב מודרכיו. מידע כזה, קרוב לודאי שלא מגיע לידיעת כהני דת בכירים, גם אם ניצול מיני על ידי אחד מהרבנים או הכמרים הזוטרים יותר מתרחש בפועל. היעדר מנגנוני הדרכה ופקוח מונעים גם מכוהני הדת את ההזדמנות לבקש ולקבל משוב על התנהגותם. בכך, נמנעת מהם ההזדמנות לבחון את מניעיהם ואת התנהגותם באופן שעשוי להוביל לשינוי.

 

דיווחים עדכניים על ניצול בתוך טיפול דתי בעולם
בשנת 1986 זכה  ג’יסון ברי בפרס סוכנות הידיעות הקתולית על חשיפתו העיתונאית את המידע על ניצול מיני בידי כמרים. בספרו (Berry, 1992) מתעד ברי כמה עובדות שזעזעו את ארצות הברית. למשל:
1. בין 1984 ל-1992 נתפסו יותר מ-400 כמרים קתולים בצפון אמריקה שניצלו ילדים באופן מיני.
2. כהן הדת הפוגע מנצל בדרך כלל עשרות עד מאות ילדים.
3. הכנסייה הקתולית שילמה יותר מ-400 מליון דולרים בפשרות מחוץ לכותלי בתי המשפט. הצפי הוא שסכום זה יגיע עד מיליארד דולרים על מנת להביא לידי סיום את כל התביעות התלויות ועומדות כנגד הכנסיה.
4. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות ולטשטש את הפשעים שבצעו כמריה.
5. העיתונות נטתה שלא לדווח על רוב הפשעים המיניים של כהני הדת. לטענת ברי, סירב הניו-יורק טיימס לפרסם כתבה על כומר פוגע, בטענה ש”אנו מעוניינים אמנם לפרסם כתבה על התעללות בילדים, אבל לא בהקשר של הכנסייה הקתולית”. לדברי ברי, גם הוושינגטון פוסט, רולינג סטון, ואניטי פייר, דה ניישן ומדר ג’ונס סרבו לפרסם כתבות בנושא.

 

חיפוש שערכתי באינטרנט העלה אתרים שונים של ארגוני ניצולים של התעללות מינית על ידי כהני דת. אחד מהאתרים המכונה The Linkup הציג בינואר 1997 תיעוד על 28 כהני דת מאמונות שונות שהואשמו לאחרונה בצפון אמריקה בניצול מיני של מאמינים (www.ilinkup.org).

 

למרות שאנשי רבנות  וכמורה מזרמים מגוונים מעורבים בניצול מיני, נראה שמשבר מיוחד ועמוק פוקד את הכנסייה הקתולית. בזרם זה של הנצרות חלים איסורים מיניים חמורים ביותר. כל מחשבה, דיבור, תשוקה או התנהגות מיניים מחוץ לנישואין, מהווים חטא שעונשו מוות. כל פעולה מינית בתוך הנישואין, שאינה מכוונת לעיבור, מהווה חטא שעונשו מוות. בתוך הקשר הזה של נוקשות מוסרית קיצונית, פועלים הכמרים הקתולים המחויבים בהתנזרות מינית מוחלטת ובאיסור לנישואין. הכומר המנצל הידוע ביותר לשמצה בארצות הברית הוא האב ג’יימס פורטר (Porter) מפול ריבר (Fall River) שבמדינת מסצ’וסטס. במידה רבה, ניתן להשתמש בדוגמה זו כמאיירת את הבעיה. בעת שהחלה הפרשה להיחשף, עמדה הכנסייה מאחורי הכומר והשתמשה בהכחשה, רציונליזציה, הסתרה והאשמת הקורבנות, על מנת להגן על האב פורטר. אחד הכמרים, שהיה עד ראיה לאונס שבצע הכומר בילד, הגן עליו בעת עימות עם אחד המאמינים בקהילה, בטענה ש”האב פורטר הוא רק בן אדם” (Sipe, 1995, p.11). פורטר ניצל 200 קטינים בין השנים 1960 ל-1972, בעת היותו בתפקיד ככומר. רבים מקורבנותיו דיווחו על אינוס אלים, השפלה אכזרית וענישה סדיסטית. הם העזו לדווח על פגיעה בהם רק שנים רבות לאחר שבגרו והשתחררו מכוח שליטתו. האב פורטר הודה בהאשמות שיוחסו לו ונידון בשנת 1993 ל-18 שנות מאסר (Burkett & Bruni, 1993).

 

ספיח מעניין לפרשה  זו הוא הסיפור הבא: ב-17 בנובמבר, 1992, שידרה תחנת הטלוויזיה ההולנדית כתבה על האב פורטר ועל בעיית הניצול המיני על ידי אנשי כמורה בארצות הברית. במשך ימים ספורים לאחר שידור הכתבה, בת ה-17 דקות, צלצלו לתחנת הטלוויזיה כ-300 צופים שטענו שגם הם נוצלו מינית על ידי כמרים הולנדיים.

 

בשנת 1993 התפטר הארכיבישוף רוברט סנצ’ז מניו-מקסיקו שבארצות הברית, לאחר ששלוש נשים האשימו אותו כי ניצל אותן כשהיו נערות בקהילתו. הארכיבישוף מייקל שוהאן, שהחליף אותו, סיפר כי מאז שנכנס לתפקידו הועברו 10 כמרים מתפקידם בגלל “התנהגות שאינה הולמת כומר”. בראיון שנתן לעיתון באלבקרקי, מסר שיהאן שהכנסייה בניו-מקסיקו יישבה מחוץ לכותלי בית המשפט 150 תביעות על ניצול מיני בידי כמרים,  וכי הכנסייה המקומית כבר הוציאה מיליון דולרים מתקציבה לצורך טיפול בקורבנות הניצול (Logan, 1997).

 

בשנת 1993 שילם האב איוון פיין (Ivan Paine) 27 אלף פאונדים אירים כפשרה (מחוץ לכותלי בית המשפט) לגבר שטען שהכומר תקף אותו מינית עת שימש “נער מזבח” בקהילתו. באותה שנה שילם כומר מדבלין 56 אלף פאונדים אירים לאלן או’סליבאן, שהאשימו כי התעלל בו כשהיה “נער מזבח” בכנסייתו (Haughey, 1997).

 

ב-25 ביולי 1997 דן בית המשפט בדבלין את הכומר בן  ה-70, האב ברנדן סמית, ל-12 שנות מאסר בעבור 74 הודאות שמסר על תקיפות מיניות שבצע נגד ילדים בקהילתו. הצעיר מבין קורבנותיו היה בן 6. בגיליונו מה-26 ביולי, מסר האייריש טיימס, כי סמית ריצה כבר בעבר שתי תקופות מאסר בצפון אירלנד בעוון 43 מקרים של התעללות מינית בילדים. רק לאחר שסיפור הרשעתו הראשונה פורסם בעיתונות, העזו  הקורבנות להתלונן כנגד הכומר במשטרה. סמית נהג להתיידד עם הורי הילדים, לזכות באמונם, ולקבל ברבות הזמן את רשותם לארח את הילדים בטיולים ובביתו. אחת מהנשים הצעירות שהעידו כנגדו, סיפרה שהכומר נהג לשוחח אתה על התקדמותה בבית הספר, כשהיא ישובה על ברכיו תוך בצוע מעשים מגונים בגופה. סמית נהג להרעיף עליה מתנות דתיות כמו ספר תנ”ך וצלבים. עד אחר סיפר שכשהיה בן 12 זימן אותו הכומר לשיחה במשרדו והסביר לו שאלוהים לא יאהב אותו אם לא ילמד לאונן כראוי. הנער נאלץ לספוג מסמית סטירות על ידו המאוננת, כשלא עשה זאת מהר מספיק אל מול עיניו הבוחנות של האב סמית. בגזרו את דין הכומר, הביא השופט בחשבון גם את התיאור ששמע על הנזקים הנפשיים העמוקים שגרם הנאשם לקורבנותיו: מחלות נפש, ניסיונות התאבדות, קשיים בזהות המינית, הרס קשרים בינאישיים וקריירה, ושנאה עמוקה לדת (Betson, 1997).

 

נתון נוסף המצביע על עומק הבעיה בכנסיה הקתולית, משתקף מעבודתו של ברי (Berry, 1992). הוא מצא כי בין השנים 1983 ל-1987 הוגשו לשגרירות הותיקן בארצות הברית תלונות כנגד 200 כמרים ונזירים, בגין ניצול מיני של צעירים שעל חינוכם הדתי והרוחני הם היו מופקדים.

 

בעבודת הדוקטורט של בלקמון (Blackmon, 1984) דווח על סקר שנערך בקרב 1196 אנשי כמורה מארבעה זרמים שונים בנצרות בדרום קליפורניה. החוקר קיבל 300 שאלונים מלאים (25.08%). מתוך שאלונים אלה – 111 (37%) דיווחו על קשרי מין שאינם הולמים איש כמורה, ו-36 (12%) דיווחו על קשרי מין שקיימו עם מאמינים מקהילתם. באותו מחקר דיווח בלקמון כי 76.51% מכוהני הדת שראיין סיפרו כי הם מכירים כהן דת אחר שקיים קשר מיני עם בן/בת קהילה.

 

מחקר על מעורבות מינית של כהן דת עם מאמינים הוא נדיר למדי. בסקר אמיץ בנושא זה שבוצע על ידי המוסדות הכנסייתיים של  אחד מזרמי הנצרות בארצות הברית, נמצא כי 12.67% מהכמרים שהשיבו על השאלון דיווחו כיי קיימו מגע מיני עם אחד מבני קהילתם. ארבעים ושבעה אחוזים מהתשובות בסקר זה (כהן/ת דת) דיווחו כי סבלו מהטרדה מינית מצד כהני דת בכירים יותר בכנסיה (United Church of Christ, 1986).

 

אחד הסקרים הנוספים שהטילו אור על התופעה היה זה של קוצ’אן (Kuchan, 1990). הוא דווח כי סקר שערך בקרב כמה מקצועות יעוץ וטיפול הקיף 4500 אנשי מקצוע במדינת ויסקונסין שבארצות הברית. הסקר הקיף גם כהני דת. שיעור החזרת השאלונים היה 34.6% (1559). מספר זה כלל גם שאלונים שהוחזרו מ-923 אנשים שעוסקים בטיפול דתי (46.6%). במהלך איסוף הנתונים אותרו 75 מקרים של ניצול מיני בידי כהני דת. מספר זה היה נמוך משיעור המקרים שדווחו על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אך היה גבוה משיעור מקרי הניצול בקרב יועצי נישואין ורופאים שאינם פסיכיאטרים.

 

בעקבות עונש של 18 חודשי מאסר שקיבל האב פול מקגיניס (McGuiness) על ניצול מיני שבצע בילדה בעת היותו כהן דת של בית חולים באירלנד, כתבה אחת מקורבנותיו מכתב לעיתון ובו תארה אף היא את קורותיה. הכותבת מספרת שהדחיקה את  מסכת ההתעללות במשך שנים שבמהלכן סבלה מדיכאון, אגורפוביה, התקפי פאניקה וקשיים בינאישיים. ב-1985 נחשפו הזיכרונות המודחקים והמטפל שלה יעץ לה לדווח לנציג הכנסייה על מה שאירע לה. למרות חששות שלא יאמינו לה ופחדים שחשה מפני שהיתה בחדר אחד עם כומר, אזרה האישה עוז ופנתה לאחד ההגמונים בקהילת דבלין. על אף חרדותיה הקשות, הצליחה לספר להגמון את שאירע. איש הכנסייה קטע את דבריה בתחילתם והבהיר לה בתקיפות שאינו רוצה לשמוע יותר פרטים ואינו רוצה לשמוע את שם כומר בית-החולים דאז, משום שאין צורך לנקוט בכל פעולה בענין. הוא הבהיר לה שאם דבר כזה אכן קרה, זה היה ללא ספק בגלל שהמתלוננת כנראה פיתתה את כומר בית החולים. הוא ניחם אותה שפיתוי זה כנראה לא היה מכוון מצדה, ועודד אותה ללכת הביתה ולשכוח מכל העניין, משום ש”עוונה נמחל לה”. מוצפת אשם כבד ותחושות דחייה משפילות שתקה האישה במשך 12 שנה נוספות עד מועד כתיבת המכתב (Irish Times,  July 4,  1997).

 

עונש הנזיקין הגבוה ביותר שהוטל אי פעם בגין ניצול מיני בידי כהן דת, נגזר אף הוא ביולי 1997. ב-24 באותו חודש העניק חבר מושבעים בדאלאס, טקסס, שבארצות הברית, סכום של 119.6 מיליון דולרים כדמי נזיקין ל-8 תובעים שתבעו את הכנסייה הקתולית בדלאס על רשלנות חמורה והסתרת מידע לאורך שנים ביחס למעלליו של הכומר לשעבר בן ה-52 רודולף “רודי” קוס (Kos). הכנסייה נאותה גם להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט עם שלושה מתלוננים אחרים כנגד קוס ופיצתה אותם ב-7.5 מיליון דולרים. בהמשך לאותה פרשה דווחה סוכנות “אסושיאטד פרס” ב-10 ביולי, 1998 כי הכנסייה הקתולית בדאלאס הודיעה כי בהסכם שהושג אף הוא מחוץ לכותלי בית המשפט הוסכם כי הכנסייה תפצה את שאר הנערים בהם פגע קוס בסכום נוסף של 23.4 מיליון דולר. נכון ליום כתיבת דברים אלה, נמסר כי הכנסייה הקתולית שילמה כבר, עד לפרשה זו, 800 מליון דולרים בפשרות שהושגו מחוץ לכותלי בית המשפט, ובדמי נזיקין שנפסקו לחובתה בגין ניצול מיני של מאמינים על ידי כמריה (Housewright & Egerton, 1997). במהלך המשפט הוצג בפני חבר המושבעים תצהיר של האב רוברט פיבלס, שכיהן למשך זמן מה באותה כנסיה עם רודולף קוס. בתצהיר הודה פיבלס כי באותה תקופה התעלל אף הוא מינית בשבעה ילדים. אחד מקורבנותיו של קוס לא זכה לשמוע את זגר הדין. ג’י למברגר התאבד בשנת 1992, בגיל 21, אחרי שנים שהיה קורבן להתעללות מינית מצד קוס – כך קבע חבר המושבעים בעת מתן גזר הדין. רוב התובעים היו זקוקים עדיין לטיפול נפשי עקב אי יכולתם להתמיד בלימודים, בעבודה, או במערכות יחסים, ובגלל התמכרותם לאלכוהול וסמים. אחד התובעים סיפר בעדותו כי כהן הדת נהג להצדיק את ההתעללות על ידי אזכור שם האלוהים. “אתה בידי האל” לחש הכומר באזני העד, בעודו מבצע בו מין אורלי. במקרים אחרים, כשהיה לוקח את הנער כדי לנצלו במקלחת הכנסיה, היה אומר לקורבנו כי הוא “טוהר” בסופו של דבר במי הקודש של מקלחת ההכנסיה (Housewright, 1997). במהלך המשפט הוצג שובל של אזהרות, מכתבים, תלונות ועדויות סביב התנהגותו המינית של הכומר, שהיה גלוי לראשי הכנסייה בדלאס שעסקו בטיוח, מינימיזציה, והשהיה של התערבותם. בזמן כתיבת דברים אלה צפוי עדיין רודולף קוס לעמוד לדין פלילי על חלק ממעלליו.

 

מסכת ההכחשה והחיפוי ההדדיים בכנסייה הקתולית בכל הנוגע לניצול תלותם הרגשית של ילדים מאמינים, נחשפה גם בבלגיה ובאוסטריה.  ב-10 באפריל, 1998 מדווח היומון הווינאי  “די פרסה”  (Die  Presse)כי ראש הכנסייה בבלגיה, הקרדינל גודריף דניאלס  (Danneels)והבישוף של בריסל, פול לנו (Lanneau), הורשעו בידי בית המשפט על כך שיידעו כי אחד הכמרים הכפופים להם ניצל באופן מיני את אחד מילדי המאמינים, כשהיה בין הגילאים 10-16, והחרישו. ב-28 באותו חודש, מפרסם “הארץ” כתבה מתורגמת מן העיתון הגרמני  “זידדויטשה צייטונג” ובה טוען הכתב כי הקרדינל של וינה, הנס הרמן גרר (Groer) הואשם, עוד טרם התמנותו לתפקידו הרם, כי תקף מינית קטינים מצאן מרעיתו. באותה ידעה נמסר גם כי כשפורסמו האשמות אלה לראשונה ב-1995, הגדיר אחד הבישופים האוסטרים את מי שתבע לטפל בפרשה כאויב הכנסיה. רק כאשר הכריזו חברים רבים בוועידת הבישופים האוסטרית קבל עם ועדה כי ההאשמות נכונות, נעתר גרר לפניית האפיפיור ומסר הצהרה.

 

ניצול מיני בטיפול דתי יהודי

הגישה של היהדות למין שונה מזו המאפיינת את הנצרות הפרוטסטנטית או הקתולית. בתלמוד ניתן למצוא התייחסויות גלויות ואינטימיות ביותר ביחס להתנהגות המינית, ואלה מהוות חלק בלתי נפרד מהחינוך של האדם הדתי. הגישה היהודית למין היא אמביוולנטית. מצד אחד היא מושפעת מתכתיבי משמעת מוסרית, ומצד שני – נמנעת מהצדקנות המאפיינת את הדת הקתולית. יחד עם זאת, היהדות מתייחסת בחומרה רבה לעבירות על חוקי המוסר היהודי ביחס למין, ואלה נחשבות ברובן לחטאים כנגד אלוהים וכנגד החברה שדינם סקילה או כרת. על אף כל זאת, יש לציין שאונס, למשל, אינו נחשב לעבירה פלילית על פי התורה. התוקף עלול להיקנס בתשלום 50 שקלים של כסף, שאותם יהיה עליו לשלם כנדוניה לאב האישה שתקף, ואז אמורה הנתקפת להפוך לאישתו. התלמוד מוסיף הקלה מסוימת לאישה שהותקפה באונס קבוצתי. במקרה כזה זכותה לבחור למי מבין האנסים תינשא (Cohn, 1971).

 

האם הבעיה של ניצול מיני של מאמינים בידי רבנים שונה מזו המצטיירת מתוך דיווחים על כהני דתות אחרות? על כך אין בידנו ראיות מחקריות. בשיחות שקיימתי עם עובדות סוציאליות העובדות במגזרים דתיים וחרדיים בבני ברק וירושלים, הן אישרו באזני כי הבעיה קיימת ומטרידה אותן מאד. למרות פניות חוזרות ונשנות מצדי לקבלת נתונים אפידמיולוגים על הבעיה, הבהירו לי נשות מקצוע אלה שלא תוכלנה לחשוף את הבעיה, מחשש שלא ימשיכו להפנות אליהן את קורבנות הניצול הרבני לטיפול, אם יתברר כי דיווחו על הבעיה לגורמים שאינם “משלנו”.

 

בארצות הברית, שם גוברת המודעות לניצול מאמינים על ידי כהני דת, מסתמנת מגמה של הגברת זרם התלונות גם כנגד רבנים אירוטים. ב-1990 נרצחה אניטה גרין, פעילה בקהילה הרפורמית “שיר חדש” בלוס-אנג’לס. הרצח בוצע בידי שכיר חרב שפעל בהזמנת בעלה, מל גרין. הבעל, שנידון למאסר עולם, לא עמד בדחפי קנאתו הרצחנית לאחר שנודע לו שרב הקהילה, סטיבן ג’יקובס, ניהל פרשת אהבים ארוכה עם רעייתו. בספר המתאר את השתלשלות העניינים הטראגית והסנסאציונית, צוטט הרב ג’יקובס שהביא בעצמו את אניטה למנוחת עולמים, כמי שניזכר כיצד “היה מתבונן בהערצה בציפורניה היפות, בידיה הענוגות, אותן ידיים, עורן כה רך, כה מרגיע, אותן ידיים נהדרות..” (Samit, 1993). לדברי המחברת, איש מבני הקהילה שנכח בהלוויה לא מחה או העיר דבר על דברי ההספד הבלתי מותאמים של הרב. דווח כי מישל סמיט, שחשפה את הפרשה, נאלצה לעזוב את הקהילה לאחר שנחשפה למבול של הודעות טלפוניות ומכתבים שכללו קללות, איומים וניבולי פה מצד מאמינים אחרים בקהילה, שזעמו על הנזק במוניטין שגרמה סמיט לרבם האהוב ולקהילתם. תלונה שהגיש העיתונאי ומפיק הטלוויזיה מייקל הירש לראש ועדת האתיקה של איגוד הרבנים הרפורמים על התנהגות הרב ג’יקובס, זכתה למענה מהרב ג’פרי סטיפמן, שהבטיח למתלונן כי בעקבות ברור שנעשה, הסכים הרב ג’יקובס “לכבד את כל כללי האתיקה והמוסר, ולהימנע מכל התנהגות שעלולה ליצור את הרושם של התנהגות מינית בלתי הולמת”. הירש השיב לרב סטיפמן, שהבושה בפרשה זו היא לא רק בהקשר להתנהגותו הבלתי מוסרית של ג’יקובס, אלא גם בשאננות ובחיפוי שמעניק איגוד הרבנים להתנהגות זו. סטיבן ג’יקובס ממשיך לכהן כרב באותה קהילה (Cohen, 1996).

 

הנה כמה דוגמאות נוספות מאותו מקור:

• ב-1992 דווח כי הרב ארנולד פינק, מקהילת בית-אל באלכסנדריה שבמדינת וירג’יניה, הודה שניצל מינית את קוני רפופורט, לאחר שנודע לו במסגרת תפקידו כי אמה נפטרה זמן קצר לפני כן, וכי היא נתונה בהליכים לקבלת גט מבעלה.

• באמצע שנות ה-80 נערך סקר מטעם הועד המנהל של ארגון הרבנים הרפורמיים בקרב 60 הקהילות הרפורמיות הגדולות בארצות הברית. נחקרו הסיבות שהביאו למינויים חדשים במשרות רבנות, ונמצא ש”התנהגות מינית בלתי הולמת” היתה כמעט שווה בשכיחותה ל”פרישה לגמלאות” או “מוות” של הרב הקודם.

• ב-1992 זכתה לפרסום רב בארצות הברית התנהגותו הנלוזה של הרב רוברט קירשנר מהקהילה הרפורמית עמנו-אל בסן-פרנסיסקו. במשך כמה שנים ניצל מינית נשים רבות מבנות קהילתו, כולל אישה שסבלה מאנורקסיה. הרב, שהיה נשוי ואב ל-4 ילדים, נאלץ להתפטר לאחר שארבע נשים תבעו זאת מוועד הקהילה. הוא עזב את משרתו כשבאמתחתו פיצויים גבוהים. בעקבות התפטרותו התלוננו עוד תריסר נשים על מעלליו המיניים.

• בתחילת 1995, התלוננה מאמינה מקהילה יהודית קונסרבטיבית ליד פילדלפיה, שרב בית הכנסת שהנהיג את קהילתו במשך כמעט 50 שנה, בצע בה מעשים מגונים. לאחר שהתפרסמה תלונתה, התלוננו שלוש עשרה נשים נוספות על הטרדה מינית ומעשים מגונים שבצע בהן הרב. האיש אולץ לצאת מיד לגמלאות.

• בקיץ 1995, הואשם רב מהזרם הרקונסטרוקיוניסטי כי 17 שנים לפני כן ביצע תקיפה פדופילית במתלונן שהיה מדריך הנוער בקהילה. כשנחקר הרב על ידי ועדת האתיקה של תנועתו, הודה כי מאז הוסמך לרבנות שמונה שנים קודם לחקירה, הוא ניצל מינית שני קטינים מקהילתו. הרב גורש מחברות בתנועה הדתית כעבור מספר חודשים.

• באותה תקופה פוטר ממשרתו רב בכיר מאחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים המכובדים ביותר בצפון-מזרח ארצות הברית, בגלל התנהגות שאינה תואמת את הלכות המוסר והאתיקה: הרב יזם קשר רומנטי עם אחת המאמינות שבאה אליו לשם טיפול ויעוץ, לאחר שנפרדה מבעלה. בעקבות זאת, התגרש הרב מאשתו ונשא את המטופלת שלו לאישה. בסדרת כתבות על הנושא, שערכה העיתונאית האמריקאית דברה נוסבאום-כהן, ופורסמה באמצעות הסוכנות הטלגרפית היהודית ב-1996, הודתה הרבנית הקונסרבטיבית דבורה אורנשטיין שזה רק קצה הקרחון. לדבריה, הנטייה היא להשתיק פרשיות כאלה, אך המגמה הגוברת של נשים מנוצלות לחשוף את כאבן, מקשה על המעונינים להכחיש את התופעה ולהמעיט מחומרתה. 

במאמר שפורסם ברבעון הפמיניסטי-יהודי “לילית” ציטטה המחברת שרה בלוסטיין, כמה נשים מבוגרות שפנו אליה ביוזמתן על מנת לספר על הניצול המיני לו נפלו קרבן בידי הרב שלמה קרליבך, רבה המנוח של “קהילת ההתחדשות היהודית בברקלי”  .(Blustain, 1998) בתחקירה, גילתה המחברת כי מנהיגים רוחניים וקהילתיים מאזור ברקלי בקליפורניה, שמעו בעבר תלונות לא מעטות מצד מאמינות שנועצו ב”רבי המרקד” ונפגעו ממנו באופן מיני, אך הם נמנעו מלנקוט כל פעולה פומבית. הנשים עליהן מדובר היו בשנות העשרים והשלושים לחייהן כשפנו לרב בבקשה שיסייע להן להתגבר על קשיים בחייהן ב-10 ביולי, 1998 דווח על הפרשה גם העיתונאי שגב בעיתונו “הארץ”, ומסר כי שוחח עם המחברת וזו טענה כי אימתה חלק מהפרטים וכי התרשמה כי למתלוננות לא היה מה להרוויח מן הפרסום ולכן היה אמין עליה. באותה כתבה נמסר גם מפי עורכת “לילית”, סוזן ויידמן שניידר, כי הפרסום בכתב העת שלה עודד כמה נשים יהודיות בטקסס להתלונן על רב מקומי אחר שלדבריהן הציק להן מינית. בגיליון הבא אחריו של “לילית” [23 (2)] פורסמו מכתבי תגובה רבים, חלקם מחו על כך כי האשמות כאלה מועלות כנגד אדם מת, שאינו יכול להשיב עליהן.

 

ניתן לראות הקבלה ברורה בין ניצול מיני בידי כהן דת לבין תהליכי גילוי עריות, מבחינת תגובות “משפחת המאמינים” הרחבה יותר להאשמה כי אב הקהילה מעורב בהתנהגות חמורה כזו (Fortune, 1991). תגובות המאמינים בקהילה בה נחשף סוד כזה מתחלקות למספר קטגוריות. הקרובים ביותר לרועה הרוחני מקרב המאמינים מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון, ומציינים את המעלות, המצוות והחוכמה של המנהיג הדתי כראיות לכך שמועלות האשמות שווא, שעלולות להיות אף חלק מקשר כנגד הקהילה כולה. תגובות אופייניות אחרות קשורות בקושי להבין, בלבול והלם. קבוצה זו של מאמינים אינה מצליחה, בדרך כלל, להטמיע את התפיסה הקודמת שלהם ביחס למנהיגם הרוחני כצדיק ירא אלוהים, לבין האשמות כי במשך השנים שבהם זכה המנהיג לכבוד ויקר, היה מעורב בו זמנית בהתנהגות מחפירה. תגובות אחרות המדווחות מקהילות שבהן פרצה שערורייה כזו, קשורות בהפחתה מחומרת ההאשמות. מאמינים המגיבים כך, נוטים להאשים את הקורבן, טוענים שזו היתה “טעות” או “מעידה” מצד כהן הדת, וקוראים להניח לפרשה להפוך חלק מן העבר, על מנת שניתן יהיה להמשיך הלאה. תגובות אחרות בהן נתקלים לעתים בקהילות שבהן התרחשה פגיעה מינית על ידי כמר או רב הקהילה, הן תגובות כעס וזעם. אלה באות לרוב מצד קרובי המשפחה של קורבנות הניצול, ומאמינים אחרים שנוצלו על ידי הפוגע בעבר (Bera, 1995).

 

ניצול מיני על ידי כהני דת בישראל
נראה כי הסתרה והגנה חזקים ביותר מוענקים בישראל לעברייני-מין חרדים מצד בני קהילתם. לדוגמה, בפרשה שבה הואשם גבר חרדי מבני ברק בבצוע מעשי  סדום בבתו החורגת, בת ה-16, נעלם האיש מהארץ ועל פי דיווח של הכתבת ניקול קראו מ”הארץ” מיום 3.1.97, האיש נמלט לחו”ל באמצעות דרכון מזויף שסופק לו על ידי רבנים מבני ברק. “הארץ” הוסיף ודיווח כי  החשוד הורשע בעבר בבצוע מעשים מגונים בשתי בנותיו הביולוגיות. באותה כתבה דווח כי הרבנים הגנו על האיש בטענה “שיהודי דתי לא צריך לשבת בכלא, מכיוון שזו בושה לקהילה החרדית”. בסקירה ידנית של העיתונות בארץ, ניסיתי לאתר דיווחים על פגיעות מיניות מצד כהני דת בצאן מרעיתם. התברר לי שבעניין זה – ארץ הקודש נראית ככל הארצות. מצאתי דיווחים רבים על פגיעות מיניות של אנשים דתיים בבנות משפחתם, אך לצורך דיוננו הבאתי מדגם ממה שהופיע בעיתונות הישראלית ביחס לנושא שבמוקד פרק זה:

 

• בתאריך 14.9.90 מדווחת סוכנות עתי”ם כי הרב ח.ח. (47) מעיירה בגליל העליון, קיבל לקוחות בחדר ששכר במלון לצורך הגדת עתידות מתוך ספרי צדיקים וספרי דת קדושים. הרב הואשם כי קשר למיטה נערות בנות 17 שבאו לבקש את עצתו, הניח ספר תורה מתחת לראשן ומישש את ערותן.

• ב-24.10.90 מדווחת אותה סוכנות ידיעות כי הרב פ. מואשם כי הזמין ללשכתו אם לשתי בנות שתביעתה למזונות נדונה בפניו. הוא הבטיח לקדם את ענייניה ויצר עמה קשרים אישיים שבמהלכם ביצע בה מעשים מגונים. הרב נחשד גם כי הטריד גרושה שאת בנה לימד לבר-המצווה, וכי בצע מעשים מגונים בנוצריה שהתייעצה בנוגע לנישואיה עם יהודי. בעקבות עסקת טיעון בין ההגנה לתביעה, הרשיע בית המשפט את הרב פ. בביצוע שלושה מעשים מגונים. דליה בן-ארי מדווחת ב”לאישה” מיום ה-17.12.90 כי בית דין צדק בבני-ברק והרב הכהן-קוק גינו את הרב פ. והוציאו כרוזים הקוראים לציבור להתרחק ממנו.

• ב-21.12.90 מדווחים העיתונאים חלי רוזן ויוסף כהן מעיתון “העיר”, כי הקאדי השיעי של עכו ז.מ. הואשם כי היה מזמין אליו נשים שעניינן נידון בפניו, ומבטיח להן יחס מועדף תמורת השתתפותן במסיבות אלכוהול  ומין.

• ב-10.6.91 מוסרת הכתבת אילה קינדלר-קלומי באותו שבועון כי הרב י.ב. (60) ביצע מעשים מגונים בשני אחים קטנים שנשלחו אליו ללמוד תורה. בלחץ כבד של הקהילה במקום הגיעה התביעה לעסקת טיעון. באותה כתבה דווח כי מצבם הנפשי של הילדים קשה.

• יוחאי חקק מדווח ב-18.12.92 במקומון “ירושלים” כי בבית דין צדק של העדה החרדית מתנהל לאחרונה דיון בתלונות של כמה נשים חרדיות, שטוענות כי הרב מ.ה.כ. בצע בהן מעשים מגונים במסווה של טיפול גינקולוגי. המאמינות הגיעו אליו לייעוץ רוחני בגלל בעיות פוריות. הרב הציג את עצמו כצדיק שעוזר לנשים עקרות להרות, ובמסווה זה בדק את גופן ועשה בהן “תיקונים”.

• ב-27.10.1993 מדווח הכתב פאיז עבאס בעיתון “חדשות”, כי משטרת מרחב העמקים חוקרת תלונה של ילדה ערביה, בת 14 וחצי, שהותקפה מינית ונאנסה בנפרד על ידי שני כמרים. באותו עניין מדווח המקומון “כל העמק והגליל” בתאריך 4.3.94, באמצעות כתבו יעקוב שלזינגר, כי משפחת הילדה החליטה לחשוף את הפרשה בעיתונות בגלל החלטת הפרקליטות לא להעמיד איש לדין מחוסר ראיות מספיקות. נמסר כי בערעור שהגישה עו”ד דורית ברמן ליועץ המשפטי לממשלה, היא נתחה בפניו הודאות מפורשות של הכמרים הנאשמים שהראו לילדה תמונות פורנוגרפיות ובדקו את גופה. לדברי הנערה, הכמרים היו בשבילה “כמו אלוהים”, וכי אחד מהם הסביר לה את מעשיו כמעשה של עידוד נפשי ומתן חום ואהבה”. לדבריה, אמר לה אחד הנאשמים: “אני כומר, אני כמו אבא שלך” כשהגיבה בחשש למעשיו.

• ב-24.6.94 מדווח אבי זילברברג במקומון “ירושלים” כי הופחת עונשו של רב בן 50 שהורשע בתקיפה מינית של נועצת שלו, אישה עקרה שלמדה אצלו שיעורי דת, ונהגה להישאר בתום השיעור הקבוצתי, על מנת לקבל יעוץ דתי בענייני פוריות. הרב נהג לבצע בה בדיקות גופניות.

• “דבר” מוסר, בגיליונו מיום 17.9.95 באמצעות כתבו שמעון איפרגן, כי ש.א. (26), מדריך בישיבה בנגב, נעצר בחשד שבצע מעשי סדום ומעשים מגונים בתלמידים בני 13. בעיתון “הארץ” מאותו יום נמסר כי משטרת באר-שבע פתחה תיק נגד הרב מנהל הישיבה בחשד שידע על ההתעללות בילדים שהיו תחת חסותו, ולא דווח.

• המקומון “כל הדרום”, מדווח בגיליונו מיום 25.4.97 כי א.מ. (52), איש דתי המציג עצמו כרב וכמרפא בעל סגולות ריפוי רוחניות, הואשם בבית משפט השלום בבאר שבע כי ביצע מעשים מגונים בנשים להן העניק יעוץ בביתו.

• בתאריך 27.4.97 מדווח ישראל מוסקוביץ ב”ידיעות אחרונות” כי נעצר הרב י.ד. (71) מטבריה, בחשד כי ביצע מעשים מגונים באישה שהגיעה אליו לייעוץ בחיי נישואין. הרב נעצר לאחר ששלח ידיו אל שוטרת שפנתה אליו במסווה של מאמינה נועצת, ולאחר שבקש מהשוטרת לפתוח את כפתורי מכנסיה.

• המקומונים “ערים” ו”במקום” מדווחים בתאריכים 18 ו-25 ביולי, 1997, כי נשים מחצרו של הרב ש.מ. (35) מרחובות התלוננו שהרב, הידוע כמורה רוחני נערץ, ביצע בהן מעשים מגונים. למרות שהרב הודה בבית-דין תורה כי עבר על איסורי דרבנן של עריות, דווח כי שוררת מבוכה עזה בקהילת מאמיניו, ואלה מסרו כי הם מאמינים בחפותו המלאה. בתאריך 15 ביולי, 1997 נכתב ב”הארץ” כי הרב שפגע בנשים הנועצות שוהה בעיר, על אף שבית דין רבני החליט להגלותו מרחובות.

• בכתבה של מרב שרי ב”הארץ” מיום 28 בספטמבר, 1997, דווח על כעשר פניות שהגיעו לאחרונה לאגודה להגנת הילד – אל”י – לצורך יעוץ וטיפול בילדים שנפגעו מינית בחברה החרדית. בחלק מהמקרים נפגעו תלמידי ישיבה קטינים ממורים ורבנים שניצלו לרעה את סמכותם הרוחנית ופגעו בהם.

• בתאריך 18 בנובמבר 1997, מדווחת דורית גבאי בעיתון “מעריב” כי נגד הרב א.צ. (49) הוגש כתב-אישום, לפיו הורה לבחורה שבאה להיוועץ עמו לאונן בנוכחותו, והסביר לה שאם תגיע לסיפוק מיני יצא הרע מקרבה. בפעם אחרת, הורה לה, על פי כתב התביעה, להתפשט ולשכב במיטה. הוא מרח שמן על גופה ואז בעל אותה. המתלוננת נענתה לרב משום שלדבריה האמינה שהדברים נעשים על מנת לעזור לה.

 

במהלך התקופה שבה אספתי מידע ונתונים לספר זה, ניאותו שתי עובדות סוציאליות מהמגזר היהודי-דתי לשוחח אתי על הנושא, בתנאי שזהותן לא תיחשף. בראיונות עימן הובעה דאגה עמוקה ביחס לתהליכי ההשתקה, ההסתרה וההכחשה המופעלים בציבור הדתי, במקרים של גילוי עריות וניצול מיני. בניתוח החומר העיתונאי והראיונות שקיימתי, הסתמנו ארבעה דפוסים מרכזיים של ניצול רבני של מאמינות ומאמינים:

1. ניצול של נשים הנתונות בקשיים בחיי הנישואין, מבקשות להתגרש, או גרושות.
2. ניצול של נשים עקרות.
3. ניצול של נשים באמצעות השבעות, קמיעות, כישופים והפחדה דתית.
4. ניצול הומוסקסואלי של ילדים ונערים בתלמודי תורה וישיבות.

 

ניצול רבני של נשים גרושות או המבקשות להתגרש

על פי חוק בתי הדין הרבניים משנת 1953, נושאים הקשורים בנישואין וגירושין בין יהודים תושבי מדינת ישראל, הם בתחום השיפוט הבלעדי של בתי הדין הרבניים. ההלכה יוצרת אסימטריה מסוימת בין גברים לנשים בכל הקשור לדיני אישות וגטין, באופן השם את האישה במצב נחות ונוח לניצול בידי רבנים בלתי מוסריים. לקוראים שאינם בקיאים בבעייתיות של מעמד האישה בהלכה, הנה כמה דוגמאות: את הגט נותן הבעל לאישה, ולא האישה היא הנותנת את הגט לבעלה. אישה לא יכולה לגרש את בעלה בניגוד לרצונו, אך יש לבעל יהודי אפשרות לגרש את אישתו ללא הסכמתה. מצב כזה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, כאשר האישה נעלמת. במצב הפוך, כאשר הבעל נעלם, תישאר האישה עגונה ולא תותר לנישואין. במקרה של אישה נואפת, אסורה זו לבעלה ולבועלה. איסור כזה לא קיים לגבי בעל נואף. בעל יכול לגרש את אישתו אם קיימת עדות  משני עדים המעלה חשד לניאוף (גם אם אין ראיות שהיה ניאוף בפועל). לאישה אין זכות לגירושין אם בידה ראיות דומות. אלמנה חייבת להינשא לאח רווק של בעלה המנוח, אלא אם כן הסכים גיסה להעניק לה חליצה. מצב דומה לא קיים כאשר הבעל מתאלמן. אסימטריה כזו יוצרת עבור האישה היהודיה מצב נחיתות יחסית מול הגבר בבואה לקבל סיוע בענייני אישות מבית הדין הרבני. למרות שרוב הרבנים עושים את מלאכתם נאמנה, במסירות וביושר, נראה כי קיים מיעוט המתפתה לנצל את כוח סמכותם התורנית, על מנת להשיג מהנשים הנועצות בהם טובות הנאה מיניות.

 

ניצול רבני של נשים עקרות
מגזרים רחבים בציבור הדתי פונים לייעוץ רבני גם בענייני בריאות. נושאים הקשורים ביחסי-אישות ופריון זכו להתייחסות נרחבת בתלמוד, ונחשבים כתחומים שמתאים להביאם להתייעצות רבנית. אמונות עממיות הרווחות בקרב הציבור הדתי והמסורתי, מיחסות לעתים כוחות ריפוי מאגיים לרבנים. קברי צדיקים הפכו בישראל מוקדים לעליה לרגל של מאמינים המבקשים את ברכת הקבור בענייני רפואה, שידוך או עיבור. הקשר הייעוצי האינטראקטיבי המתאפשר בייעוץ אישי עם רב, הידוע כבעל סגולות מרפא, מושך נשים רבות לבקש ברכה, קמיע, עצה או טיפול מידי רבנים ומרפאים דתיים. באמצעות סמכותם הרוחנית בקהילה ובאמצעות שימוש בפעולות המוצגות כלקוחות מעולם הקבלה והמיסטיקה, מסוגלים רבנים מרפאים לעשות עם הנשים הנואשות הנועצות בהם, כמעט ככל העולה על דעתם. אין לי ספק, שרוב הרבנים המרפאים מגייסים את הכריזמה שלהם, ואת הכוח האלוהי המיטיב שהם מייצגים, לטובת התהליך הריפויי. אני גם משוכנע שבמקרים רבים הם זוכים להצלחה טיפולית. יחד עם זאת, מניתוח הדיווחים בעיתונות והראיונות הדיסקרטיים שערכתי עם העובדות הסוציאליות הדתיות, אני למד שיעוץ בענייני פריון מהווה עבור הנועצת נקודת תורפה לפגיעה מינית. רבנים שסרחו, נטו לשכנע נועצות כי עליהם לערוך בהן בדיקות גופניות על מנת לאתר מומים באברי הפריון, וכדי לנסות לערוך תיקונים במומים אלה. תהליכים אלה, המלווים בהצגת ספרי קודש, מעניקים כמעט לכל יוזמה מנצלת מראית עין של פעולה קדושה. הנועצת המשתוקקת להתעבר, מוותרת לא פעם על שיקול דעת עצמאי, תוך מתן  אמון מלא תקווה במטפל הדתי.

 

ניצול של נשים בטיפול דתי באמצעות קמעות, כישופים והפחדה דתית
במהלך מערכת הבחירות שנערכה בישראל בשנת 1996, רווחו שמועות כי אחת המפלגות הדתיות חילקה קמעות שנשאו ברכה מרב מקובל ידוע תמורת התחייבות להצביע עבור אותה מפלגה. השמועות שנפוצו ספרו גם כי בעסקת חילופין זו היה מקופל גם איום בקללה אם לא יעמדו המצביעים בהתחייבותם.

 

מספר דיווחים שהגיעו אלי במהלך התחקיר שערכתי, מצביעים על כך כי בחלק מהמקרים שבהם נוצלו נשים בזמן טיפול דתי היתה מעורבת פעילות מניפולטיבית מעין זו, שבמהלכה הופעל על הנועצות לחץ לשיתוף  פעולה והיענות להתנהגות ארוטית של המטפל הדתי. הניצול הושג, ככל הנראה, באמצעות שני תהליכים מרכזיים: הפחדה, והכנסה לטראנס היפנוטי. הפחד מאי היענות למטפל הדתי המצויד בכוח הנובע מייצוג רצון האלוהות, האמונה בסמכותו התורנית, והיראה מפני כוחות הפגיעה המאגיים הטמונים בקללה – הבטיחו לפוגעים היענות ללא תנאי מצד הקורבן. בחלק מהמקרים עליהם נודע לי, נעשה שימוש זדוני בכוחות אלה, תוך איומים מפורשים בדבר התוצאות ההרסניות הצפויות לנועצת אם לא תיענה לתובענות המינית של המטפל הדתי.

 

ניצול הומוסקסואלי של נערים וילדים בתלמודי תורה וישיבות

במערכות החינוך היהודיות-דתיות מקובל לשלוח ילדים ונערים צעירים ללמוד בישיבות בתנאי פנימייה. דפוס חברתי זה מאפשר, מחד, שמירה על הילדים מפני השפעות מזיקות של הסביבה החילונית  בישראל על ידי הכנסתם למסגרת חינוכית-דתית טוטלית, ומאידך – מקל על המשפחות מעוטות ההכנסה ומרובות הילדים על ידי הפחתת העומס הכלכלי והקטנת הצפיפות בבית. רוב הוצאות הלימוד והמחיה של ילדים אלה ממומנות מתקציבים ממשלתיים  ומכספי תרומות, ורק מעט מן הנטל הכלכלי  של החינוך בישיבות נופל על המשפחות.

 

העדר חינוך מיני בישיבות, האיסורים על אוננות ועל מין מחוץ למסגרת הנישואין, ועהדר מגע חברתי עם בנות  ונערות, מהווים גורמים שיכולים לעודד התנהגות הומוסקסואלית בקרב צעירים אלה. התשוקה הטבעית של מתבגרים צעירים, והתמימות המינית של תלמידי הישיבות, עלולים  להפוך אותם קורבן לניצול מיני על ידי מדריכים, יועצים ורבנים בתוך הישיבה. ידוע כי הקורבנות ממין זכר של ניצול מיני נוטים להגיב באופן יחודי. חלקם מתקשה לתפוס ולהכיר בכך כי נפלו קורבן לניצול. יחסי הכוח בין המינים בחברה  בכלל, ובחברה הדתית בפרט, מעודדים אותם להאמין כי אלה נוטים לטובתם כזכרים. קורבנות לניצול מיני ממין זכר מפעילים מנגנוני הכחשה ורציונליזציה על מנת לשמר את השלמות של תפיסת תפקידם החברתי כגברים צעירים בחברה. האופי הפאלי והיוזם של החוויה המינית אצל נערים וגברים, תורם לתפיסה של החוויה המינית כפעולה נבחרת ויזומה. גורמים אלה מקשים על קורבנות ממין זכר לזהות חוויות של ניצול, הונאה או כפיה בכל הנוגע לפעילותם המינית. כשנערים שנוצלו מינית בידי מבוגרים מגיעים לטיפול, הם נוטים להסתיר את מידת הפגיעה הרגשית, ומגיבים לעתים בעוינות  ובגבריות-יתר מול המטפל כניסיון לפצות, אולי, על גבריות שנפגעה. כאשר המנצל הוא יועץ רוחני או רב, אופסים, לדעתי, הסיכויים שתלמיד הישיבה הפגוע ייחס את האחריות לניצולו המיני לפוגע. ערבוב רגשות של נאמנות לרב ולישיבה, בושה ותחושת אחריות למעשה, מונעת מרוב תלמידי הישיבה הפגועים להתלונן או לפנות לגורם מסייע לשם קבלת עזרה.

 

לטהר את קשר השתיקה: התמודדות עם ניצול מיני בטיפול דתי
החשש מ”לכבס בפומבי כביסה מלוכלכת” שמא תפגע קהילת המאמינים, תורמת לכניעה מצד רבנים להתנגדות לפתוח בדיון פומבי ואמיץ בבעיה, שלא לדבר על נקיטת אמצעים מצד בית דין תורה או הגשת תלונה למשטרה. על מנהיגי הקהילות הדתיות ללמוד להאזין לקורבנות הניצול בטיפול הדתי. הנזק הנפשי והרוחני הנגרם למאמינים הנפגעים, גדול לעין ערוך מהנזק שבחשיפת הפגיעה והטיפול בה. אם המנהיגים הרוחניים של הקהילה מסרבים להגיב לתלונת הנפגעים, עלולים האחרונים להטיל ספק ביושרה של מערכת האמונה שלהם, וביחסם לבורא עולם שנטש אותם לאנחות.

 

פתח התקווה לשינוי בעולם הסגור של הטיפול הדתי מצוי בקרב הנשים הדתיות. התנועה הפמיניסטית, הביאה למרכז תשומת הלב את בעיית מעמד הנשים וניצולן בשנות הששים והשבעים. אמנם, לפמיניזם החילוני היתה בזמנו השפעה אפסית על מעמד האישה בקהילות דתיות, אך אני סבור שהתארגנות של נשים דתיות למאבק על מעמדן וזכויותיהן בקרב קהילותיהן, תוכל להיות אפקטיבית  מאד. השינוי אינו יכול להיות מהפכני. הוא צריך להיות אטי והדרגתי. השיחות שניהלתי עם עובדות סוציאליות דתיות על הבעיה, הפיח בי  רוח של תקוה. מחויבותן הדתית היא עמוקה, אבל הן בטוחות בעצמן ונחושות לתרום להקטנת ההיפגעות והאפליה של נשים בקהילותיהן. חלקן החלו לעסוק בחינוך מיני, אחרות שזכו באמון רבנים מודאגים, מקבלות הפניות לטיפול בנפגעים ונפגעות שנוצלו בתוך טיפול דתי. מניעה וטיפול בקרב נפגעים בכח,  וכאלה שכבר נוצלו אינה מספקת,  לדעתי. על בתי המדרש להכשרת כהני דת להכיל בתוכנית הלימודים שלהם תכנים הקשורים באתיקה ובעקרונות טיפול. ומעל לכל, אני מצפה ממנהיגי הציבור הדתי ומראשי הישיבות ובתי דין תורה, לתת מקום נרחב יותר להוקעת הפשעים הללו. מטפלים דתיים פוגעים צריכים להיחשף לציבור, כדי שנפגעים בכוח יוכלו להימנע מהם. רק באותם מקרים שבהם תושג הודאה וגם הבעת חרטה מצד הרב הפוגע, יהיה מקום לשקול צעדים חינוכיים בכיוון של תשובה רוחנית  וכפרה  במעשים לטובת הנפגעים והקהילה. נראה כי במדינת ישראל, שבה ממומנים מוסדות החינוך והשיפוט הדתי מכספי המדינה, יש הצדקה ליצור חקיקה שתאפשר בקרה ממלכתית על מערכות היחסים הרגישות שבין  מאמינים לכוהני הדת שלהם.

 

זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס. 
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.