פרופ׳ אלי זומר
“האפשרות לעולל רעה נמצאת לנו מאה פעמים ביום. ההזדמנות לעשות טוב – רק פעם בשנה”
(פ.מ. וולטיר, 1694-1778)
על מנת להגביר את המודעות לבעית הניצול המיני של מטופלים, חשוב לזהות את הצורות השונות שהתופעה עלולה ללבוש, ולאתר את המצבים השונים בטיפול בהם עלול המטפל למעוד ולחצות גבולות אסורים. פרק זה עשוי להיות לעזר למטפל שמוטרד מהכיוון אליו נע הטיפול, ולמטופל שחש אי נוחות ביחס להיבטים מיניים באווירה הנוצרת בטיפול. בפרק זה אתאר מצבים שונים שבהם נוצרה אינטימיות מינית בין מטפל למטופל. מצבים אלה מבוססים על חומר אליו התוודעתי במהלך שנות עבודתי כפסיכולוג, על מצבים שתוארו בספרות ועל מקרים שבגינם הוגשו בעבר תביעות משפטיות בארץ ובעולם. השמות המוצגים להלן בדויים הם וכל דמיון בינם לשמות אנשים אמיתיים הוא מקרי. דוגמאות נוספות לאינטימיות פוגעת בין מטפל למטופל יוכל הקורא למצוא אצל פופ ובוהוטסוס (Pope & Bouhoutsos, 1986, pp. 1-20).
“הבעיה שלך שאת יותר מדי עצורה”
בקרב המטפלים המנצלים את כוחם לרעה, קיים הטיפוס המציג למטופלים בהם הוא חושק אבחנה וניתוח אישיות שמהם עולה כי המטופל הוא עצור ומעוכב וכי הפתרון לבעיה קשור בשחרור עכבות מיניות שבו לוקח המטפל חלק אקטיבי.
תרצה מגיעה לטיפול בגלל בישנותה. היא רווקה בת 32, רוקחת במקצועה, ומתגוררת בדירת חדר שכורה במרכז העיר. למרות שהיא נחשבת לאישה נאה ואינטליגנטית, היא חוששת שבקשר עמוק יותר תתגלה האמת על עצמה ותיחשף העובדה שהיא בעצם אשת שיחה משעממת. ירון קדמי, הפסיכולוג שלה, שם לב שתרצה מתקשה להישיר אליו מבט. היא מדברת בקול שקט, מרבה לשתוק ומסמיקה בקלות כשהיא נשאלת שאלות אישיות. בבירור נוסף מגלה הפסיכולוג שהיו לתרצה מעט מאד קשרים רומנטיים, ושרובם הופסקו על ידה לאחר שהחלה לקיים יחסי מין. בשלב זה מוטרדת תרצה מהמחשבה שבן זוגה מעוניין רק בגופה ולא בה כאדם. תרצה מגיעה אל ירון לאחר ששמעה הרצאה שלו, והתרשמה מהופעתו ומנוכחותו המקצועית. היא חשה שניתן לבטוח בו. כעבור מספר פגישות הוא מבהיר לה שלאחר שעיין בספרות המקצועית – ועל בסיס הנתונים שאסף ממנה – הגיע למסקנה שטיפול המבוסס רק על שיחות לא יתאים לה. לדבריו, יהיה צורך לעשות שימוש בטכניקות טיפוליות שהוכחו בספרות המקצועית כיעילות בטיפול בפציינטים עם בעיות דומות לאלה שלה. הוא גם מוסיף שהטיפול יארך חודשים, וכבר הוא צופה את ההתנגדות הלא-הגיונית שתחוש בתגובה לתרגילים הטיפוליים. הוא מתרה בה כי אם ברצונה להשתנות באמת, יהיה עליה להתגבר על ההתנגדות. בהמשך, הולך הפסיכולוג וממקד את הטיפול בגופה של תרצה. הוא מלמד אותה לעשות הרפיה, ובודק בידיו את השרירים שנשארו מתוחים ואשר נזקקים, להערכתו, להרפיה נוספת. בכל פעם שהיא נתקלת בקשיים להרפות בעצמה את שריריה, מעסה ירון את השריר המתוח.
באחת הפגישות “מאבחן” ירון נוקשות עיקשת בשרירי הירכיים של תרצה. רוב אותה פגישה נסבה סביב עיסוי והרפיה של אזורים בשרירי הירכיים שבהם אותרה ההתנגדות המיוחדת. על מנת לבחון את תפיסת הגוף שלה, מבקש המטפל מתרצה לעמוד מול מראה כשהיא לבושה בתחתונים וחזיה בלבד, ולדבר אל הדמות שמשתקפת אליה. כדי לעזור לה בשיפור הדימוי הגופני, הוא נעמד מאחוריה ואומר לה: “אני אהיה עכשיו ‘האני האחר’ שלך”. בהמשך הוא מדבר בשבחי גופה בגוף ראשון. נבוכה מאד, מנסה תרצה להתחמק מהסיטואציה, אך הפסיכולוג מבהיר לה שזהו השלב בו היא אמורה “להתגבר על ההתנגדות”. הוא נצמד אליה מאחור, מלטף את גופה ולוחש: “הגידי לה בראי – יש לי גוף יפה, חלק וחושני”. תרצה מסמיקה ודמעות זולגות על לחייה. היא מתלבשת במהירות, בורחת ולא חוזרת יותר. סיפורה נחשף כעבור חצי שנה במהלך טיפול אצל פסיכולוגית אחרת אליה היא מגיעה בעקבות דיכאון עמוק.
המקרה של תרצה מאייר את עוצמת ההשפעה הנמצאת בידי המטפל, וכיצד, בידיים לא נכונות, יכול מטפל לא אחראי לנצל את הפגיעות של המטופל. במקרה הזה עושה הפסיכולוג שימוש בסמכות המקצועית כדי להתגבר על התנגדותה הפוטנציאלית של תרצה להליכים של ניצול מיני. הוא עושה זאת על ידי הצגת עובדות שקריות ובנייה של “תוכנית טיפול” שנועדה לספק את צרכיו, תוך התעלמות בוטה מהנזקים הצפויים למטופלת.
מקרים מהסוג הזה מתרחשים כאשר מטופלות מתלוננות על עכבות מיניות ומטפליהן, בתגובה, מציעים ללמד אותן בעצמם כיצד ליהנות ממיניותן, תוך סילוף המושג הפסיכולוגי “העברה”. מטפלים כאלה משכנעים את קורבנותיהן שפירוש המונח המקצועי “העברה” הוא העברה בפועל של חיבה, אהבה ותשוקה אל המטפל, וכי העברה זו מהווה שלב חשוב בדרך להחלמה.
“אני אעזור לך לצאת מהארון” או “מה שאת צריכה זה התנסות הטרוסקסואלית אמיתית”
זוהי גרסה מיוחדת של הדפוס שהוצג בסעיף הקודם. כאן מדובר במקרים שבהם משתף המטופל את המטפל בלבטים בדבר זהותו המינית. לעתים קורה שפנטזיות ודחפים לסביים או הומוסקסואלים מאיימים על מטופלים. חלקם חוששים מהעדפתם המינית המודחקת ומהמחיר האישי שיאלצו לשלם אם יעזו להיות נאמנים לעצמם ולנהל אורח חיים ההולם את העדפותיהם המיניות. אחרים מאוימים מהעובדה שחולפות במוחם פנטזיות הומוסקסואליות בשעה שהם חווים את עצמם כבעלי העדפות הטרוסקסואליות. חלק מהמטופלים הללו מהרהרים לעתים, בזמן הטיפול, במחשבות על האפשרות לבדוק התנסות מינית אחרת. המטפל עלול להתגרות מהעיסוק בנושא, ולהתערב כמי שבאופן מעשי יפעל להתרת הקונפליקט המוצג.
הילה היא נערה בת 16, שמופנית לטיפול עקב דיכאון וירידה בהישגיה הלימודיים. המטפלת שלה, רעיה, היא פסיכולוגית רווקה המגדלת ילד אותו הרתה בהפריה מלאכותית. הילה מרגישה נוח עם רעיה, וחשה די מהר שתוכל למצוא אתה שפה משותפת. כבר בפגישה השלישית מעזה הילה לגלות לרעיה את הסוד הגדול שלה: היא מאוהבת בחשאי בענת, בת כיתתה, אבל היא לא מעזה לדבר על זה עם איש. הילה היא נערה מחוזרת ובנים רבים מגלים בה עניין. מפעם לפעם היא נענית להזמנותיהם, יוצאת אתם לקולנוע, לומדת אתם, רוקדת אתם במסיבות, אבל בלבה היא חשה שכל זה נעשה על מנת לשמור על מעמדה בכתה, ולצורך מימוש של ציפיות האחרים ממנה. בלילות היא מדמיינת שהיא מממשת את אהבתה לענת ושהן מבלות כזוג מאושר. כשהילה מספרת את סיפורה לרעיה, שטופות פניה בדמעות, והיא בוכה בכתפיים רועדות. רעיה מתקרבת להילה המתייפחת, מתיישבת לידה ולבה הולם. רעיה חשה עירוב של חמלה ואמפתיה למצוקה של הילה מצד אחד, והתרגשות נעימה מצד שני. היא מחבקת את הילה וזו נענית לחיבוקה בהיסוס קל. “הניחי לזה להתרחש”, לוחשת לה רעיה. “את חייבת להיות נאמנה לעצמך, ואין כל טעם להתכחש ולהסתיר את האמת הפנימית שלך.” בהמשך, מנשקת רעיה את הילה ונוגעת בה. “מה זה עושה לך?” שואלת רעיה.
הנגיעות וההתרגשות ההדדית מוסוות כתהליך של חקירה ובירור מקצועי של האמת של הילה. תהליך זה נמשך פגישה נוספת, ואז מסיימת הילה את הקשר הטיפולי. כעבור חודשיים היא נכנסת שוב לטיפול, הפעם עם מטפלת אחרת. היא מציגה את עצמה כלסבית, אבל טוענת שהיא לא רוצה לעבוד על זהותה המינית, אלא לטפל בכעס שהיא חשה כלפי המטפלת הקודמת, ושממנו אינה יכולה להיפטר.
לא ידוע לנו אם רעיה היתה מודעת ללסביות שבה קודם לפגישותיה עם הילה, ואם היא עצמה חיה “מחוץ לארון” כמו שסברה שהילה צריכה לעשות. בעצם, השאלה הזאת אינה רלוונטית לעניין הגבולות שנחצו. האמת היא, שרעיה אפשרה להילה לחוש שהעדפותיה המיניות הן לגיטימיות. יחד עם זאת, הילה לא בקשה ממנה עזרה בבירור הקונפליקט הזה. היא ספרה לה בגילוי לב על אהבתה לענת, ובקשה עזרה עקב תחושות אשם ודכדוך שנגעו, ככל הנראה, לאהבתה. רעיה, בתהליך של הזדהות השלכתית, מזהה במטופלת שלה תהליכים המוכרים לה מעצמה. אך במקום להענות לצרכים הטיפוליים של המטופלת, היא נסחפת בהתרגשותה ומנסה לממש קונפליקט של זהות מינית השייך לה יותר מאשר למטופלת.
“הזנה רגשית”
בפרק 2 תיארתי את התפיסה שהציג לראשונה שנדור פרנצי ביחס לאופנויות הטיפול הנדרשות במקרים של מטופלים שגדלו תחת יחס משפיל או מתעלל מצד דמות הורית. פרנצי גרס שעל המטפל להראות חיבה כנה למטופל הפגוע, וכי החלמה יכולה להתרחש רק בהקשר של קשר מיטיב שיש בו הזנה רגשית של ממש (Ferenczi, 1949). הדאגה לשלום המטופלים שביטא פרויד ב”מכתב הנשיקות” שכתב לפרנצי, נוגעת למקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בהצדקות תיאורטיות, כביכול, להסבר של התנהגויות לא אתיות.
איתמר הוא פסיכיאטר, בוגר בית ספר לפסיכותרפיה ואוטודידקט נלהב בכל הנוגע לספרות הקלינית העוסקת בטיפול בהפרעת אישיות גבולית. הוא אדם חם, נעים הליכות ובעל סגנון בטוח ורגוע. תמי שמעה עליו מידיד שטופל על ידו, והתרשמה עמוקות מהאופן בו תואר. בתוכנית רדיו שבה רואיין, הוא שטח את תורתו והסביר כי שינוי אמיתי בפסיכותרפיה מושג רק באמצעות רגרסיה טיפולית למצבי ילדות ויצירת ברית טיפולית חזקה עם המטופל הרגרסיבי. הפסיכיאטר הוסיף ותיאר כיצד, במצב זה, עיקר הטיפול מתמקד בהתקשרות חדשה וטובה יותר עם המטפל, המעניק למטופל הורות מתקנת.
תמי חשה שהיא זקוקה לסוג כזה של טיפול. מזה שנים שהיא נודדת מקשר רומנטי כושל אחד למשנהו וממטפל למטפל, בחיפושים נואשים אחר חיים טובים יותר. בפגישות עם איתמר, היא חשה שהיא מוצאת את שחיפשה, והיא מאושרת מן הקבלה וההבנה שהיא חווה מצד המטפל. באחת הפגישות מגלה תמי למטפל שהיא חשה כמיהה לשבת לידו על השטיח כך שילטף את ראשה. הפסיכיאטר, בקולו המרגיע, מסביר לה שיש חשיבות לאפשר לתהליך כזה להתפתח, וכי העובדה שהיא חשה זאת מעידה שהתהליך הרגרסיבי הרצוי מתחיל. הוא מוסיף ומסביר שנפתחה בפניה הזדמנות להתחיל בעבודה המתקנת, ושהוא יאפשר את ההזנה הרגשית שהיא כל כך זקוקה לה לצורך החלמתה. כשתמי נעתרת ומניחה את ראשה על ברכיו, היא חשה כאילו היא שוב בת 6. החום של ידו המלטפת ממכר וממלא את לבה באושר. בפגישה הבאה קשה לתמי לדבר. איתמר מסמן לה בידו, כשהוא מביט בה במבט חם, לבוא ולשבת לידו. “מותר לשבת על הברכיים שלך?” שואלת תמי. “בואי לא נדבר על זה” הוא עונה לה תוך שהוא פורש את זרועותיו בהזמנה. תחושת הביטחון של תמי מתחלפת באימה משתקת כשהיא חשה את ידו נתחבת אל מתחת לשמלתה. “הניחי לעצמך לחוש את הקרבה. הבגדים רק מפריעים לתינוקת שבך וחוסמים את אפשרותה לחוש את מה שהיא זקוקה לו: מגע בלתי אמצעי בעור”. באותו יום חוזרת תמי הביתה מבולבלת ומרחפת. היא בטוחה שמשהו בה אינו כשורה, משום שלא יכולה היתה להתמסר לטיפול שבו כל כך רצתה להאמין.
גם במקרה הזה מתקיים מעשה הונאה. המטפל מציג בפני המטופלת מצג שווא, בו הוא מנצל את סמכותו המקצועית כדי לטעון שעל מנת להחלים חייבת המטופלת לסגת להתנהגות ילדותית בחדר הטיפול, וכי מגע גופני במצב זה הוא חלק הכרחי בתהליך השיקום. תמי, שפתחה יחסי העברה רבי עצמה כלפי איתמר, היא מטופלת פגיעה במיוחד. במקום “להזין” את תמי ברמה סמלית, כמקובל בפסיכותרפיה, מנצל איתמר את הזדקקותה, ובאמתלה מקצועית מנסה לפתות אותה לקשר ארוטי.
“נסחפתי”
פסיכותרפיה מאפשרת יצירת אינטימיות רגשית בתוך סביבה של פרטיות שבה מטפל ומטופל שוהים שעות ארוכות זה במחיצת זה בתנאים של קירבה פיזית. מטופלים עשויים להזדקק לקרבה גופנית, לחיבוק ולנשיקה במצבים שונים בחייהם. חלקם עלול להציע, מסיבות שאינן תמיד מודעות, קרבה ארוטית של ממש. יש מטפלים שאינם עומדים במבחן המקצועי. במקום לבצע הערכה של הצרכים המובעים, ובמקום לבחון באופן מקצועי דרך הולמת להגיב, הם נסחפים באימפולסיביות על ידי תשוקותיהם המתעוררות.
ערן הוא עובד סוציאלי רווק בן 39. מזה כמה חודשים הוא מנסה לעזור לאבי בן ה23- , שאך זה השתחרר מהכלא, לשקם את חייו. נראה שאבי משתלב היטב במקום העבודה החדש שלו, והוא מספר שהוא מאושר מן ההזדמנות שניתנה לו לשנות את נתיב חייו. ערן אינו חושב שאבחנה פסיכיאטרית כלשהי מתאימה לאבי. הוא מתרשם שאבי למד את הלקח וכי סיכויי שיקומו מצוינים. באחת מפגישותיהם במשרדו של ערן, מגלה אבי שהוא הומוסקסואל. אבי שואל את ערן אם יוכל לעזור לו למצוא את דרכו אל הקהילה ההומוסקסואלית, ואם הוא יודע היכן מקומות המפגש הטובים של ההומואים בעיר. ערן, הומוסקסואל בעצמו, מספק לו ברצון את המידע, והבדידות של אבי נוגעת ללבו באופן מיוחד. מכיוון שאבי אינו מכיר עדיין את העיר ומתקשה להתמצא בה, מציע ערן לערוך לו סיור מודרך באתרים הללו. הם נפגשים בערב, ולאחר סיור של שעתיים הם גם נכנסים לאחד מהפאבים הללו כדי ללגום כוס בירה ביחד.
כעבור שלושה ימים מקבל ערן טלפון לביתו. אבי מהצד השני של הקו. קולו חנוק מדמעות. “אני לא עומד בזה יותר,” הוא אומר “אני חייב לדבר עם מישהו, כי אני חושש להזיק לעצמי”. ערן מזנק למכונית ודוהר לכתובת שמסר לו אבי. בשיחה ארוכה שניהלו אל תוך הלילה, מגלה ערן לאבי שהחבר שלו עזב אותו ושהוא מבין היטב איך זה להרגיש כל כך בודד. אבי מציע לערן מין אוראלי, וערן מסכים ברצון. בתום המגע המיני, מתנצל ערן בפני אבי, וטוען שטעה ונסחף ושדבר כזה לא היה צריך כלל לקרות. ערן מסביר לאבי שהפר את האתיקה המקצועית ומודיע לו שלמחרת יעביר את התיק שלו לעובדת סוציאלית אחרת בלשכה.
הגישות והמקצועות הטיפוליים בבריאות הנפש שונים זה מזה בהגדרתם את זירת המעשה הטיפולי. פסיכיאטרים עשויים לחוש בנוח בשיחה עם חולה ליד מיטתו, או לערוך ביקור בית על פי מסורת הרופאים. פסיכולוגים התנהגותיים עשויים לצאת מחדר הטיפולים על מנת לעזור למטופל פובי להתגבר על הימנעות מנסיעה במעלית, ועובד סוציאלי פועל באופן שגרתי מחוץ למשרדו כשהוא מבקר את הפונים בשטח ומנסה להעריך את מצבם בתוך סביבת מגוריהם הטבעית. כל מקרה של יציאה מתוך גבולות חדר הטיפול צריכה להיות מעוגנת היטב בנימוק טיפולי, תוך שיקול דעת נרחב לגבי ההשלכות האפשריות של החריגה מן הגבולות הטריטוריאליים של זירת הטיפול. האם היה ערן מוכרח להדריך את אבי אישית בכל הנוגע להתמצאות באתרי ההומוסקסואלים בעיר? קשה להניח שניתן למצוא הצדקה תיאורטית להחלטתו. במקרה זה, נראה שהסחפותו של ערן לא היתה כל כך אימפולסיבית כמו שאולי חווה אותה. אנו מבחינים בסדרה של מעידות שמתחילה בהחלטתו להדריך את אבי אישית, דרך ההחלטה לעשות זאת מחוץ לשעות העבודה, ממשיכה בהחלטה לסעוד ביחד, ואחר כך בהחלטה לנסוע אל אבי במקום לנסות לפתור את המשבר בטלפון, ומגיעה לשיאה בהחלטה לשתף את המטופל בבדידותו הוא. כשמציע המטופל אסיר-התודה מין אוראלי למטפל שלו, הוכשרה כבר הקרקע ל”הסחפות האימפולסיבית” כביכול.
ברצוני להרחיב מעט את הדיון ביחס למקרים של ניצול לסבי והומוסקסואלי שתוארו עד כאן. המקרה של הנערה הילה והמטפלת רעיה מייצג תופעה שנחקרה מעט בספרות. סקירת הדיווחים על מין בין מטפלת למטופלת (שתי נשים) מצביע על שיעור של בין אחוז ל12- אחוז מהמטפלות, והממוצע של הממצאים שדווחו מגיע לארבעה אחוזים מכלל המטפלות (Gattrel, Herman, Olarte, Feldstein & Localis, 1986; Holroyd & Brodsky, 1977; Lyn, 1995). נתונים אלה נמוכים רק באחוזים בודדים מהנתונים המוכרים לגבי מין בין מטפל למטופל או מטופלת, כפי שראינו בפרק 3.
במחקר שהשווה את חוויותיהן של 15 נשים שקיימו מגע מיני עם המטפלות שלהן עם נתונים מקבילים של ניצול בקשר הטיפולי, מצאה בנוביץ’ (Benovitz, 1995) ש93- אחוז מהמטפלות הארוטיות יזמו את הקשר המיני לעומת 72 אחוז מהמטפלים הארוטיים. נמצא גם שמטפלות ארוטיות יוזמות את הקשר בממוצע כעבור ששה חודשי טיפול בעוד שמטפלים ארוטיים יוזמים קשר כזה כעבור תשעה חודשים. ממצאים אלה סותרים את התפיסה הפמיניסטית בדבר קיומם של יחסי כח שוויוני יותר בקשרים בין מטפלת למטופלת בפסיכותרפיה. הבדל נוסף עליו מצביעה בנוביץ’ הוא שבצירוף של אשה מטפלת ואשה מטופלת היתה פחות הסתרה של הקשרים החברתיים המקבילים מאשר בצירוף של גבר מטפל ואשה מטופלת. מחקרה של בנוביץ’ הראה כי ההיקף והחומרה של הנזקים הנפשיים שנגרמים לנשים המנוצלות על ידי מטפלות, דומים מאד לאלה הנגרמים למטופלים על ידי המטפלים ממין זכר, וכוללים הפרעות פוסט-טראומטיות, חוויות בגידה וזעם, קשיים ביצירת קשרים בינאישיים, בעיות בתפקוד המיני וכן תחושות אשם ובושה.
המקרה של ערן ואבי, שתואר לעיל, מייצג אף הוא קשר מיני בפסיכותרפיה בין בני זוג מאותו מין. בעוד שניתן למצוא בספרות לא מעט התייחסויות קליניות ואנקדוטליות לגבולות הטיפוליים בין מטפלת למטופלת בקהילות הלסביות (Brown, 1985, 1994; Benovitz, 1995; Lyn, 1995) קיימים מעט מאד נתונים לגבי ניצול מיני של גברים בטיפול.
“הגורו”
ויקטור הוא “הפסיכולוג של הבוהמה” בצפון תל-אביב. הוא גבוה, רזה ומסוגף. לעיניו החומות מבט חודר. הוא מקבל את המטופלות בגלביה כתומה ומעודד את מטופליו ללבוש בגד כתום אחד לפחות, משום שזה “הצבע הקוסמי של האמת”. התחושה של רבים ממטופליו היא שלויקטור אין רק כוח סוגסטיבי, אלא גם בשורה מיוחדת. השמועה שגם אליל נוער ידוע נמנה עם מטופליו, מעוררת סקרנות בקרב בני נוער רבים. כך מגיעה אליו אסנת בת ה-21. אסנת מוקסמת מרעיונותיו של ויקטור, למרות שאינה יורדת תמיד לסוף דעתו. אחד מן המשפטים שהיא מצטטת מדבריו לעתים תכופות אומר: “אין מילים שיביעו את האמת הבלתי נמנעת שבשקיעה, ואין מילים שיביעו את האמת הטמונה בזריחה הצפויה. ההתמסרות המלאה היא המביאה את זריחת האמת האישית”.
אסנת חוזרת מאושרת מרוב הפגישות של הטיפול הקבוצתי. היא חשה כי השהייה במחיצתו של ויקטור היא זכות מיוחדת במינה. יום אחד מתעמת איתה המטפל בקבוצה ואומר לה שהיא אמנם תלמידה מוכשרת, אך עדיין לא השכילה להיפטר מהגנות מיותרות. אם תעשה זאת, תוכל לזכות בהארת האמת המיוחלת. כשאסנת מבקשת ממנו עזרה בענין זה לצורך “שחרור”, הוא נותן לה לעשן מריחואנה ומעודד אותה לשכב על הבטן במרכז החדר. אסנת מוצאת את עצמה עוברת סדרה של עיסויים ומגעים מצד חברי הקבוצה, בחדר אפוף קטורת ומואר באור נרות אפלולי. מפעם לפעם היא מרגישה שגם ויקטור מתחכך בה מאחור.
גורואים הם לרוב מנהיגים כריזמטיים, המציעים לצאן מרעיתם ולמעריציהם מסגרת סמכותית ואלטרנטיבה אידיאולוגית לדרך החיים המאכזבת שחוו לפנים. לגורואים יש לעתים תכופות צורך בציות ושליטה, והם מושכים אליהם אנשים פגועים המתקשים לבטוח בדרכם ולתפקד בלי הכוונה אוטוריטטיבית. במקרה שתואר, השתמש ויקטור באמצעי שליטה מגוונים שהתבטאו גם בנסיון למחוק את האינדיבידואליות של מטופליו, על ידי הדרישה ללבוש בגד בצבע מסוים ואחיד. סביב מטפלים כאלה מתפתחים תהליכים היוצרים אוירה של כת. שם מותרת רק אמת מקובלת אחת, יש ניסיון לגייס אנשים אחרים לקבוצה, וקיימת הערצה והתבטלות עצמית בפני סמכות המנהיג. בדומה לאיתמר, הפסיכיאטר שתואר תחת הכותרת “הזנה רגשית”, גם ויקטור עוטף את המגע הארוטי בעטיפה של מעשה טיפולי. עטוי מסתורין, מתנה מטפל זה את הטיפול בציות לסמכותו כ”בעל האמת”. במקרה הזה נעשה שימוש בסמים שהקטינו את התנגדותה של אסנת ופגעו בערנותה ובשיקול דעתה.
“את אשת חלומותי, אני זקוק לך”
צבי הוא מטפל בעל אוריינטציה פסיכודינמית מודרנית. הוא קשוב לא רק למטופל ולסיפורו, אלא גם לאופן שבו הוא עצמו מגיב אליו רגשית. צבי מאמין שיש לו מה ללמוד ממטופליו, ושלא כל התיחסות של מטופל זקוקה לפירוש כביטוי של תהליכים לא מודעים. הטיפול שלו ביערה עומד על סף סיום, אך הוא חש שאינו רוצה שהפגישות תסתיימנה. הוא מוצא את עצמו חושב עליה בהערכה רבה. הוא אוהב את הכנות שלה, הוא מעריץ את כוחותיה וממתין בכיליון עיניים לפגישות הטיפוליות איתה. יערה, גם היא פסיכותרפיסטית במקצועה, משתפת את צבי לא פעם בתובנות המקצועיות שלה, לא רק בהקשר לעבודתה המקצועית, אלא גם ביחס לקשר הטיפולי שלה עם צבי. צבי מרגיש שמשהו מהותי הולך ומשתנה בקשר, ושהוא היה רוצה לספר לה יותר על עצמו.
בסתיו הם נפגשים בכנס של הסתדרות הפסיכולוגים. צבי מקשיב להרצאתה של יערה ויוצא מוקסם מן הבקיאות והרהיטות שהפגינה. בפגישות הטיפוליות הבאות מדווחת יערה לצבי שהיא חשה שהטיפול ממש עזר לה, משום שהיא מרגישה בעלת ערך-עצמי רב יותר משהיה לה אי פעם. יערה אומרת לצבי שהוא עזר לה כל כך, עד שהיא מסוגלת כיום להבין אותו הרבה יותר טוב. היא אומרת לו שהיא חושבת שהיא התאהבה בו ומתבדחת בנושא. צבי, מצידו, מוצא את עצמו מדבר בפגישות האחרונות יותר מתמיד. הוא מסביר את זה לעצמו בכך שהטיפול עבר לפאזה אחרת, אך הוא מרגיש שנפשו סוערת.
בפגישות הבאות מתוודה צבי בפני יערה שהוא חש כלפיה רגשות רבי עוצמה. הם עוברים לשבת יחד על הספה ומתחבקים בשקט. צבי מגלה ליערה שנישואיו עולים על שירטון, שכבר זמן מה שהוא חש שיערה היא אשת חלומותיו, וכי הוא זקוק לה. על הפגישות הבאות הוא מסרב לקחת כסף. “האתיקה המקצועית לא מאפשרת לי לטפל בך כשאני חש כך כלפיך”, הוא מסביר לה. יערה, נסערת ומבולבלת, מודה בפני צבי שגם היא מעדיפה שהטיפול יסתיים. הם מחליטים שזו אהבת אמת. את סוף השבוע הבא הם מבלים במלון באילת.
החברה שלנו סוגדת לאהבה. אנו משוררים לה, כותבים לה פרוזה, ממחיזים ומסריטים אותה. איננו עייפים מלהתבונן בביטוייה ולהזדהות עם גיבוריה. על מחדליהם ומעשיהם של אנשים מאוהבים אנו מוכנים להתיחס לעתים בסלחנות רומנטית – “הלא הוא מאוהב עד מעל לראש, אפשר להבין”. מטפלים המועלים ביחסי הנאמנות בפסיכותרפיה בכך שהם מניחים לעצמם להימשך ללא מעצורים למטופליהם, נוהגים לעתים להשתמש בהצדקה הרומנטית. כך הם משכנעים את עצמם שלא היה כאן מעשה של ניצול לרעה, אלא שמדובר בהתפתחות טבעית של אהבה אמיתית וסימטרית בין בני זוג שנועדו זו לזה. האמת היא, שמאום לא יכול לשנות את העובדה, שגבולות הקשר ביחסי הנאמנות הטיפוליים מופרים ברגע שמתפתח קשר רומנטי מקביל. ההנחה בדבר הסימטריה וההגינות שבסיטואציה אינם אלא אשליה שטבעה דומה לאשלית הסימטריה וחופש הבחירה וההתנגדות הנתון כביכול לבת המנוצלת ביחסי גילוי עריות. ברגע שהמטפל זקוק למטופל, וברגע שהמטופל מזהה את צרכי המטפל ונענה להם, מתרחש היפוך תפקידים. במקום לספק את צרכיו ולהרגיע את מצוקותיו מחוץ לטיפול (למשל, בפסיכותרפיה או בהדרכה שבה המטפל הנזקק הוא הלקוח), מועל מטפל כמו צבי באחריות המוטלת עליו, בכך שהוא מנצל את יחסי הנאמנות המיוחדים ואת המעמד שהיה לו בתוכם, כדי להשיג לעצמו מושא לאהבה.
“היא פשוט דמיינה את זה בתוך הטראנס ההיפנוטי”
ברוב המקרים לא מאבדים המטופלים את זיכרונם ביחס למה שהתרחש בטיפול בו הופנטו. יחד עם זאת, קיים מיעוט בקרב המטופלים הניחנים בכושר כה גבוה להתהפנט, עד שהם מסוגלים להגיב בהצלחה לסוגסטיות של המטפל המורות להם לשכוח את שהתרחש. לתהליך כזה יש ערך רב בתהליכים טיפוליים שבהם מעובדים זיכרונות טראומטיים. בפסיכותרפיה כזו, יש מטפלים המעדיפים קודם לחקור ולעבד את החומר הטראומטי תחת היפנוזה, על מנת שלא ליצור טראומטיזציה משנית לאישיות המודעת. רק בהדרגה חושף המטפל את החומר הטראומטי המודחק למודעות המטופל (זומר, 1995). מהפנט הבקיא באומנותו, מסוגל לזהות מי ממטופליו הוא בעל יכולת ההיפנוט הטובה ביותר. על סמך יכולת זו, מתבצעים מופעי ההיפנוט הבידוריים בחוץ לארץ: המהפנט נותן סוגסטיות היפנוטיות לקהל, ובתהליך ברירה הוא בוחר להעלות על הבמה את אלה בקהל שהוא מאתר כסובייקטים הטובים ביותר. חלק מהמקרים של ניצול מיני בפסיכותרפיה שנודע לי עליהם, התרחשו בתהליך של היפנוזה.
טל בת ה-28 היא מטופלת של המהפנט דר’ שטראוס. היא מגיעה אליו כדי לברר סוגיות מעברה. היא קראה בכתבה שפורסמה עליו בעיתון שהוא עוסק בהיפנוזה, והשתכנעה שהוא עשוי לעזור לה. טל סובלת מפחדים רבים, והיא מדווחת לדר’ שטראוס שהיא בוהה שעות ארוכות במשך היום בחלל האוויר בלי להרגיש איך חולף הזמן. בבדיקה סטנדרטית של יכולת ההיפנוט שלה, נוכח דר’ שטראוס שטל נכנסת במהירות לטראנס היפנוטי עמוק, ומגיבה בהצלחה לסוגסטיות קשות לביצוע.
באחת הפגישות הוא מבקש ממנה להתרווח לאחור בכורסת הטלוויזיה המיוחדת שבחדרו. הוא מתיישב לידה ומסביר לה שעוד מעט תיכנס לטראנס היפנוטי עמוק, וכל מה שיאמר או יעשה יגרום להעמקה נוספת של ההיפנוזה. הוא מוסיף ואומר לה, שהיא תוכל לחוות בתוך הטראנס חוויות בעוצמות שונות, אך לטובתה, היא תשכח הכל ולא תהיה מסוגלת להיזכר בדבר כשתחזור למצב העירות. תוך כדי הכניסה להיפנוזה מבחינה טל שדר’ שטראוס נוגע בכתפיה, אך היא שומעת את קולו השקט והבוטח מורה לה לדמיין שהמגע שלו מרגיע אותה יותר ויותר, ושעם כל נגיעה מעמיקה ההיפנוזה. טל מבחינה שהיא מגיבה היטב להנחיותיו ושגופה הופך כבד וקשה להזזה. למרות שאינה מסוגלת להתנגד, היא חשה את ידיו חודרות אל מתחת לבגדיה. היא שואלת לאחר ההיפנוזה אם נגע בה. הוא משיב שלא, וששינויים כגון אלה בתפיסת המציאות הם ראיה בדוקה לתגובה לטיפול. משחוזרת על עצמה ההתנסות בפגישה הבאה, מתעמתת טל עם דר שטראוס. הוא משיב לה שאם היא תפיץ באיזשהו מקום את מה שדמיינה, הוא יראה בכך הוכחה מדאיגה לכך שאיבדה את שפיותה, וישקול להמליץ על בדיקה לשם אשפוז כפוי במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
בדומה לתלונות המושמעות לעתים על ידי מטופלות של רופאי נשים או רופאי שיניים בדבר מעשים מגונים שבוצעו בגופן בעת היותן נתונות להשפעת תרופות הרגעה או טשטוש, כך גם בתוך היפנוזה עשויים להיווצר מצבים שבהם מטופלים מסוימים יהיו בטראנס היפנוטי כה עמוק, עד שיחושו קשיים בבקרה על תנועות גופם או בבוחן המציאות. גם כאן, עלול כלי טיפולי בעל ערך מיטיב, להפוך לכלי הרסני כשהוא מופקד בידי איש מקצוע בעל עכבות מוסר לקויות.
אני סבור שכל מגע מיני בין מטפל למטופל הוא סוג של גילוי עריות. במקרה הזה מתקיים גם שימוש באמצעים שונים לשיבוש כושר ההתנגדות של הנפגעת, כולל סחטנות ואיומים ההופכים את האינטימיות המינית בין המטפל למטופלת לתקיפה מינית של ממש. אסיים בכמה מילים אישיות. הכתיבה של פרק זה היתה כרוכה בקושי רב. אין בו כל אפקט מספק או משחרר עבורי. מצאתי את עצמי מציג את מקצועי האהוב בפן דוחה, מאיים ומכוער. אני מוכרח להזכיר לעצמי ולקורא, בתום קריאת הדוגמאות הקשות שהבאתי, כי החומר נכתב על מנת לעזור לעמיתי למקצוע ולציבור צרכני השירותים שלנו לזהות אבות-טיפוס של ניצול מיני בטיפול. אלה אירועים נדירים המעוררים, קרוב לודאי, חלחלה בלבם של רוב המטפלים. להערכתי, רוב המקרים בהם מתרחש מין בין מטפל למטופל היו סופו של תהליך הסלמה בהסרת עכבות. בהמשך נעסוק בזיהוי סימני אזהרה ובמניעה של מצבים מצערים כמו אלה שתוארו בפרק זה.
זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.