פרופ׳ אלי זומר
*המחקר נערך בשיתוף עם דר’ מאיר סעדון
כפי שכבר ראינו, ההיסטוריה של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה רצופה במקרים של ניצול מיני. הקהילה התרפויטית לא השכילה, בוודאי לא בימיה הראשונים, לגנות תמיד את המקרים הללו, להוקיע אותם בפומבי, ולפתח מערכת חינוך ובקרה שתמנע את הישנותם.
גם בישראל נוטים קודים אתיים של מקצועות הרפואה ובריאות הנפש להיות כלליים או מכוונים לשמירה על טובת הגילדה המקצועית (Rubin, Achmon, Dagan & Shohat, 1993). עם זאת, לאחר שאמצעי התקשורת בישראל חשפו בשנים האחרונות מספר מקרים של חציית גבולות מיניים, החלה תשומת הלב של בעלי המקצוע ושל הציבור להתמקד באופן ברור יותר בנושאים של כללי אתיקה ביחסי מטפל-מטופל. במאמר שפורסם ב”שיחות”, כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה, הציעו וויצטום וחן (1993) גרסאות מחודשות של קודים אתיים, ואיסורים מפורשים כנגד יחסים ארוטיים בין מטפלים ומטופליהם. שנה לאחר מכן פורסם בכתב העת “הרפואה”, השייך להסתדרות הרופאים, מאמר שקרא להילחם בפרסום המועט לו זוכה נושא המין בין מטפלים ומטופלים, על ידי ביטול אותו חלק בקוד האתיקה האוסר על רופאים לבקר אלה את אלה (Neuman & Rosenzweig, 1994). המחקר האמפירי היחיד המוכר בנושא זה בישראל חושף ממצאים מטרידים. במחקר זה, נבדקו עמדות והתנהגויות של פסיכולוגים קליניים, ורופאים שאינם פסיכיאטרים, לגבי חציית גבולות מיניים וגבולות סודיות. 70 אחוז מ-171 המשתתפים במחקר דיווחו על עמדות או התנהגויות המגלות סובלנות כלפי חציית גבולות. עשרה אחוזים מהפסיכולוגים הישראליים שהשיבו, הודו שהנם מטפלים ארוטיים (דרור, 1994). דרור מצא שלא פחות מ-46 אחוז מאנשי המקצוע, לא הוציאו מכלל אפשרות קיום של מגע ארוטי כלשהו עם מטופלים. מכל מקום, אחוז המטפלים שהודה בקיום בפועל של קשרים ארוטיים עם מטופלים היה נמוך בהרבה ועמד על 3.4 (Rubin & Dror, 1996). ממצאיו מצביעים על כך, שההגנה על מטופלים בנושא הגבולות המיניים במקצועות הטיפול בישראל לוקה בחסר. מגבלות מדגמו של דרור לא מאפשרות לנו להסיק מסקנות נחרצות בנוגע למקצועות הפסיכולוגיה והרפואה בארצנו. ואולם, התוצאות המטרידות העולות ממחקרו עודדו אותנו לנסות ולחקור את התופעה מנקודת מבטו של המטופל.
קיימת הסכמה מועטה בלבד בספרות בנוגע לפרופיל האופייני למטופלים שמקיימים מגע מיני עם המטפלים שלהם, ולתהליך המוביל לחציית גבולות מהותית זו בפסיכותרפיה. המחקר מנקודת מבט זו דל במיוחד, ועוסק בעיקר בתהליכי העברה שיצאו משליטה. מצאנו כותב אחד שתיאר דוגמה של מטופלות נפגעות שלא התאימה לקטגוריה פסיכופתולוגית משמעותית כלשהי. רוברטיילו (Robertiello, 1975) תאר שמונה נפגעות אותן ראה כמתפקדות ברמה גבוהה וכבעלות רקע וחיי משפחה ממוצעים. ממחקר אחר (Pope & Bouhoutsos, 1986) עולה כי מטופלות רבות החליטו להיכנס לטיפול בעקבות אירוע טראומטי במערכות היחסים שלהן. מטפלים ארוטיים עלולים לנצל פגיעות כזאת.
מספר כותבים, ובעיקר כותבות, מהזרם הפמיניסטי, מגדירים מאפיינים נשיים סטריאוטיפיים כמו מכוונות-לאחר (other-directedness), חוסר הערכה עצמית ואי-קבלה של תוקפנות, כמאפיינים של נשים שקיימו קשרי מין עם מטפלים. צ’סלר, למשל, תארה (Chesler, 1972a) עשר נשים שקיימו קשר מיני עם מטפל, ומצאה שהן אינן בטוחות בעצמן מבחינה אינטלקטואלית, מנסות באופן נואש להיות מושכות, ומשותקות על-ידי חווית בדידות ותיעוב עצמי. דוגמה דומה תוארה על ידי בוהוטסוס ועמיתיה (1982). מטופלות אלה נכנעו לניסיונות ההתקרבות המינית של מטפליהן, כאשר אותם מטפלים בהם בטחו, הבטיחו להן, במפורש או במשתמע, שהקרבה הארוטית היא חלק מהטיפול. אלא שברגע שהמסגרת הטיפולית נפרצה, נחרץ גורל הטיפול להתדרדרות. בעבודת דוקטורט שפורסמה ב-1974, הציג בלוט (Belote) מדגם של 25 נשים שנוצלו מינית בטיפול. רובן אופיינו בהערכה עצמית נמוכה ונטייה בולטת להדגיש את האטרקטיביות הגופנית שלהן. רוב הנשים דיווחו שנמשכו לגברים סמכותיים ומבוגרים מהן, ושקיום יחסי מין עם המטפלים חיזק את הערכתן העצמית וגרם להן להרגיש “מיוחדות”. דה-אדריו (D’Addario, 1971) הסכים שתכונות אלה של נשיות סטריאוטיפית מוגזמת, שנמצאו בקרב נשים שנפגעו מינית בטיפול, הנן פסיכופתולוגיה שנגרמה על-ידי החברה, ושמאפיינים אלה, המביאים נשים להיות בסיכון גבוה יותר לניצול, נחשבים נורמליים ובריאים מנקודת מבטה של חברה שערכיה מוכתבים על ידי דומיננטיות גברית.
קבוצה שלישית של מטופלות שנוצלו נראית בבירור כבעלת מאפייני אישיות היוצרים מועדות גבוהה לפגיעה: קורבנות לגילוי עריות. מרמר (Marmar, 1972) השווה את יחסי המין בין מטפל למטופל לגילוי עריות. וות’ (Voth, 1972 ) תאר מקרה של מטופלת שנוצלה בילדותה על-ידי אביה החורג. מאוחר יותר היה לה רומן עם הרופא שלה. פלדמן-סאמרס וג’ונס ((Feldman-Summers & Jones, 1984 ופופ ובוהוטסוס (Pope & Bouhoutsos, 1986) הסכימו, כי קורבנות של גילוי עריות נמצאות בקבוצה גבוהת-סיכון למעורבות מינית עם בעלי מקצועות טיפוליים. הם דיווחו כי מטופלות אלה הן בעלות רפרטואר מוגבל של דפוסי הסתגלות זמינים. הדפוסים שלהן, ששימשו היטב להישרדות בילדות, הפכו מושרשים וקבועים. הקורבן הטיפוסי לגילוי עריות למדה לקחת על עצמה את האשמה למה שקרה ולמדה לזכות את התוקף המבוגר מכל אחריות ואשמה (1986, עמ’ 53).
דה יאנג (De Young, 1981) דיווח על קבוצת תמיכה של קורבנות גילוי עריות שמנתה עשר נשים. שלוש מתוכן קיימו מגעים מיניים עם המטפלים שלהן. קלאפט (Kluft, 1990a) חקר את נסיבות החיים של 12 נשים שהיה להן קשר מיני עם פסיכותרפיסט, ומצא שכולן חוו גילוי עריות בילדותן. במחקר נפרד (1990b), הוא חקר 18 מקרים של נשים שהיו קורבנות של גילוי עריות, שפיתחו הפרעה דיסוציאטיבית ונוצלו מינית על ידי המטפלים שלהן. 89 אחוז ממטופלות אלה גם נאנסו כמבוגרות. כולן סבלו מסימפטומים של הפרעה דיסוציאטיבית מתמשכת שפגמה בתחושת השליטה שלהן בחייהן, ושיבשה את זיכרונן בדרכים שהותירו אותן ללא יכולת להערכת מצב הולמת או תגובה מתאימה למצבים בעלי סיכון גבוה. התגובה האופיינית שלהן למצבי לחץ היתה היענות קפואה ופסיבית, נסיגה וחוסר אונים. סגנון תגובה כזה מייצג אמנם חוסר–ישע נלמד, אך מאידך הוא גם קשור בתחושות של קיהיון חושי וניתוק מן הגוף ותחושותיו. ניתן אולי לדמות את התגובה הזו לתגובת האיילה הניצודה שנלכדת באלומת אור הזרקור של הציידים ועומדת קפואה על מקומה בשעה שהם מכוונים את נשקם אליה. קלאפט (1990b,Kluft) סבר שדפוס התנהגות זה מעלה את הסיכון שנשים אלה תפגענה שנית, וכינה אותו “תסמונת המטרה הנייחת”. נשים המגיבות בהיענות פסיבית כזו, עלולות ליצור את הרושם המוטעה שהן מעוניינות בהתקרבות המינית של “הצייד המיני”, בעוד שלמעשה הן קפואות מאימה ומנותקות רגשית מן המתרחש. הוא סבר שדפוס זה מהווה כפייתיות חזרתית (repetition compulsion), ומנה ארבעה גורמים שעלולים להוביל קורבנות של גילוי עריות לעבור מחדש יחסי ניצול, ואף לראות יחסים אלה כנורמטיביים ורצויים: (1) פסיכופתולוגיות דיסוציאטיביות ופוסט-טראומטיות חמורות; (2) דינמיקות נפשיות ייחודיות, שתוצאותיהן הן הזדהות עם המתעלל ומושג מעורער של העצמי, שלעתים קרובות מזוהה במונחים של השתקפותו ביחסים עם המטפל; (3) סוציאליזציה לדינמיקות משפחתיות שאינן מעודדות דאגה עצמית נאותה; ו-(4) עיוות טראומטי של האגו-המתבונן ופגיעה בתהליכי ההבשלה הקוגניטיבית, שמובילים לתהליך בו הקורבן, בסופו של דבר, לוקח אחריות על העובדה שההתעללות התרחשה.
מטרת המחקר הנוכחי היתה להגביר את הבנתנו לגבי התהליך המוביל לחציית גבולות מיניים בפסיכותרפיה, מנקודת המבט של מטופלים שנוצלו. רצינו להעריך, כיצד השתנו במשך הזמן החוויה והתפיסה של הפרשייה המינית. שיערנו כי:
1. מטפלים פוגעים יהיו מבוגרים יותר באופן משמעותי ממטופליהם המנוצלים.
2. המטופלות תדווחנה על החמרה בסימפטומים בעקבות המגע המיני עם המטפל.
סימפטומים שידווחו רטרוספקטיבית ע”י מטופלות שקיימו מגע מיני עם מטפל בפסיכותרפיה, יתפסו כמי שהחמירו בעקבות הטיפול הארוטי;
3. ככל שהניצול המיני יתרחש בשלב מאוחר יותר בטיפול, כך סביר שהפגיעה הנפשית במטופל תהיה חמורה יותר.
4. מטופלות שנוצלו יטו להיות בעלות היסטוריה של טראומות, התעללות או הזנחה במהלך ילדותן (בהשוואה למדגם ביקורת).
בדיקה ראשונית עם מטפלים בכמה מרפאות חוץ חשפה אי נכונות בסיסית מצידם לבקש ממטופלים שנוצלו מינית על-ידי מטפלים קודמים להשתתף במחקר זה. אי לכך, פרסמנו מודעה בשלושה מהעיתונים הנפוצים במדינה, כמו גם בעיתונים מקומיים בתל אביב ובחיפה ובמספר ביטאונים פמיניסטים והומוסקסואליים. כותרת המודעה היתה: “מחקר על קשרי מין בפסיכותרפיה ובייעוץ”, ובהמשך נכתב כי אנו מעוניינים ללמוד על התהליך המוביל למצב שכזה ועל תוצאותיו. נכתב כי בקשה זו מיועדת לנשים ולגברים שהיו מעורבים ביחסים כאלה, והמוכנים להתראיין אנונימית עבור המחקר. אפשרנו למרואיינים לבחור בין ריאיון פנים אל פנים, ראיון טלפוני, או מילוי שאלונים בהתכתבות, ללא קשר ישיר עם קבוצת המחקר.
לכל פונה שהסכים להשתתף במחקר הוקרא או ניתן טופס הסכמה מודעת, שאושר על ידי תת-הוועדה האוניברסיטאית באוניברסיטת חיפה להערכת מחקרים על בני אדם במדעי ההתנהגות.
35 איש ענו למודעות, וביקשו להשתתף במחקר זה. תשעה (26%) פונים ביקשו שנשלח להם שאלוני מחקר. ארבעה מתוכם (13%) ביטלו את השתתפותם ומעולם לא שלחו לנו את השאלונים בחזרה. הגבר היחיד שפנה אלינו (ובחר שלא להתראיין פנים אל פנים אלא לענות בכתב) הוצא מהמחקר, כיוון שהטלנו ספק באמינותו. המידע משלושה ראיונות אחרים לא נכלל, כיוון שהערכנו כי הם מתייחסים לטיפולים שהיו בעלי גבולות טיפול לקויים, ליחסים מקבילים לא-ארוטיים, או להעברה ארוטית. אף אחד מהראיונות שפסלנו לא הכיל מידע על מגע מיני בין מטפל למטופל. המדגם הסופי כלל 27 נשים, כאשר שיעור התגובה היה 77% (הערה: מה זה שיעור תגובה? מספר השאלונים שהוחזרו חלקי מספר השאלונים שחולקו: response rate). 22 (81%) מהן רואיינו טלפונית, שלוש (11%) העדיפו להתראיין בכתב, ושתיים (8%) השתתפו בראיון פנים אל פנים.
קבוצת הביקורת כללה 26 מטופלות עוקבות שהתקבלו לטיפול במרפאת בריאות נפש פרטית. 14 מטופלות מקבוצת הביקורת (54%) ענו על הקריטריונים שמונה ה-DSM להפרעות חרדה, שש (23%) נמצאו מתאימות לאבחנת V-code (הערה: מה זה? סימון של קבוצת בעיות ב – DSM שאינן מייצגות הפרעה פסיכיאטרית. למשל, בעיות ביחסים ביו אם לילד.) ביחס לקשיים במערכות יחסים, ארבע (15%) סבלו מהפרעות אישיות, ונבדקת ביקורת אחת (4%) אובחנה כסובלת מהפרעת הסתגלות עם מצב רוח דכאוני.
מבחנים סטטיסטיים שערכנו אישרו ששתי הקבוצות דומות בארבעה משתנים דמוגרפיים עיקריים: מין, גיל (בזמן הטיפול), רמת השכלה וקבוצה מקצועית.
לצורך איסוף הנתונים השתמשנו בשלושה כלים:
(1) שאלון אינטימיות מינית בפסיכותרפיה
(SIPQ), (2) שאלון חוויות טראומטיות (Traumatic Experiences Questionnaire – TEQ)
(3) ראיון קליני מובנה ל-DSM-III-R (SCID) (חלקי).
השאלון הראשון הוא שאלון שפותח לצורך מחקר זה, ומטרתו היתה איסוף נתונים דמוגרפיים, ונתונים אחרים לגבי תהליכי הטיפול המנצל ותוצאותיו. השאלון השני מדד חוויות טראומטיות שעברו הנבדקות בעברן ואת המידה שחוויות אלה השאירו את חותמן על המשיבות; ואילו השאלון השלישי היה מבוסס על ה-SCID (Spitzer, Williams & Gibbon, 1986; Spitzer, Williams, Gibbon & First, 1990). זהו כלי הבנוי על סמך הקריטריונים האבחנתיים של ה-DSM-III-R (ועתה DSM-IV).
במחקר זה נעשה שימוש במודולות של ה-SCID למדידת דיכאון עמוק, הפרעת חרדה מוכללת, הפרעת לחץ פוסט-טראומטי, הפרעות סומטופורמיות, אי-תפקוד מיני, הפרעות שינה והפרעות אכילה. למרות העובדה שרבות מהמשיבות הפסיקו את הטיפול המדובר הרבה לפני שמחקר זה נערך, היינו מעוניינים לקבל את הערכותיהן העכשוויות לגבי המצב הנפשי בו היו שרויות במהלך השנה שקדמה לטיפול, כמו גם במצב הנפשי שלהן לאחר שהטיפול הסתיים.
היינו ערים לעובדה כי יתכן שכבר בשלב הראיון האבחוני תהיה פחות נכונות מצד נבדקות קבוצת הביקורת לחשוף זיכרונות של טראומות ילדות (בהשוואה לנבדקות קבוצת המחקר). היינו גם מודעים לעובדה שהנבדקות מקבוצת הביקורת נכנסו זה עתה לטיפול כשהן סובלות מתסמינים חריפים. בהשוואה לנבדקות מקבוצת המחקר שהתנדבו לענות על מודעה בעיתון, סברנו כי יתכן שהנבדקות מקבוצת הביקורת עלולות לגלות ביישנות טבעית, להיות יותר מעוכבות ולנטות פחות לחשוף את סגור לבן. חששנו גם כי התהליך הטיפולי כשלעצמו, שנבדקות קבוצת הביקורת עמדו רק בראשיתו, עשוי להיות גורם רלוונטי בחשיפתם של זיכרונות טראומה. מסיבות אלה, החלטנו ליצור קשר חוזר עם המטפלים של נבדקות הביקורת שלנו שבעה חודשים לאחר איסוף הנתונים הראשוני על מנת לברר אם היתה חשיפה מושהית של זיכרונות טראומה בהמשך הטיפול.
תוצאות
ממצאי רקע
התפלגות המקצועות של המטפלים הפוגעים היתה כדלקמן: 15 פסיכולוגים קליניים (56%), חמישה יועצים (15%), ארבעה עובדים סוציאליים (15%), שלושה פסיכיאטרים (11%) ומטפל באומנות אחד (4%). את תיאוריהם של המטופלים לגבי השיטה הטיפולית שננקטה בטיפול האמור, נראה שניתן לסווג לקטגוריות הבאות: מסורתית/פסיכודינמית – 13 (48%), הבעתית – חמישה (19%), תומכת – ארבעה (15%), קוגניטיבית-התנהגותית – שלושה (11%), וייעוצית – שניים (7%). הזמן שחלף בין הפגישה המינית האחרונה עם המטפל ובין הראיון המחקרי היה בממוצע 7.7 שנים (ס.ת. = 8.4, טווח: 0.1-27). הגיל הממוצע של המטפלים הפוגעים היה 47.5 (ס.ת. = 9.29) וטווח הגילאים נע בין 30 ל70-. טווח הגילאים של המטופלות היה 19-46, עם גיל ממוצע של 32.5 (ס.ת. = 8.5). ההבדל בין גיל המטופלות לגיל המטפלים היה משמעותי באופן סטטיסטי (מה שעלה בקנה אחד עם השערת המחקר הראשונה שלנו).
הפניה לטיפול
עבור 19 (70%) מהמשיבות היה זה מפגש הראשון עם פסיכותרפיה, בעוד ששמונה מהמשיבות דיווחו שהטיפול האמור לא היה הראשון שלהן. רק חמש (19%) מהמשיבות לא סיפרו לאיש שהן מחפשות טיפול, בעוד ש22- (81%) חלקו מידע זה עם אדם אחר. 63 אחוז (N=17) מהמטפלים הפוגעים נבחרו בעקבות המלצה מבני משפחה או חברים, לששה מהמטפלים (22%) נעשתה הפנייה על-ידי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, שלושה (11%) היו מוכרים למטופלים כאנשי מקצוע מפורסמים או בעלי מוניטין, ורק מטפל אחד (4%) נבחר מדפי זהב, ללא כל מידע קודם עליו.
סביבת הטיפול
21 (78%) טיפולים בוצעו בסביבת טיפול פרטי, וששה (22%) בוצעו בתחנה ציבורית לבריאות נפש (למשל במרכז קהילתי לבריאות הנפש). 11 (41%) מהטיפולים נערכו במשרד שכור, עשרה (37%) במשרד שהיה ממוקם בבית המטפל, שלושה (11%) במכון טיפול פרטי, ושלושה (11%) בבניינים ציבוריים אחרים. ב- 22 טיפולים (81%) לא היה נוכח אדם נוסף כלשהו במשרד או בבית בו נערך הטיפול במהלך השעה הטיפולית.
הבעיות הנפשיות שהוצגו
כאשר התבקשו לתאר את הסיבות שהביאו אותן לטיפול, נתנו משיבות רבות יותר מתשובה אחת. עשר משיבות (37%) טענו שהיו מדוכאות, תשע (33%) רצו לעבוד על הערך העצמי הנמוך שלהן, שש (22%) היו זקוקות לעבד נושאים הקשורים לטראומה ולאובדן, שתיים (7%) היו מודאגות ביחס לדפוסי האכילה הבעייתית שלהן. עשרים מהמטופלות שהוזכרו לעיל (74%) רצו גם לפתור בעיות בהן נתקלו ביחסים בין-אישיים.
על-מנת להעריך רטרוספקטיבית את אבחנות ה-DSM האפשריות של המשיבות שלנו, לקחנו בחשבון רק תסמינים שבמבט לאחור היו בולטים מספיק כדי להיות מדורגים על ידי המשיבות כבעלי דרגת חומרה 3 (על סולם של 5 נקודות) ומעלה. בדיקה של התיאורים הרטרוספקטיביים ביחס לסיבות שהניעו אותן לחפש עזרה, חשפה אפשרות ששמונה מהמשיבות (30%) ענו בזמן הטיפול על קריטריונים שמונה ה-DSM להפרעת לחץ פוסט טראומטית, שבע (26%) סבלו כנראה מדיכאון עמוק, ארבע (15%) מהפרעת אכילה, שלוש (11%) מהפרעת חרדה מוכללת, שלוש (11%) מאי-תפקוד מיני, שלוש (11%) מהפרעת שינה, שלוש (11%) מהפרעות סומטופורמיות, ושתיים (7%) מהיפוכונדריה.
תהליך חציית הגבולות
הטיפולים האמורים נמשכו בין פגישה חד-פעמית ל-60 חודשים. הטיפול הממוצע נמשך 16.8 חודשים (ס.ת.=16.9).
(הערה: איך סטיית תקן כל כך גבוהה? אולי זאת השונות? כך גם במקומות אחרים היתה שונות גדולה).
רוב המשיבות (59%) הבחינו בעניין המיני של המטפל בששת החודשים הראשונים של הטיפול; ואולם, רוב המגעים הפיזיים הממשיים (63%) החלו בין החודש השביעי לחודש ה59- של הטיפול. ב93%- מהמקרים (25 נבדקות) היו יחסי מין מלאים, בשני מקרים (7%) מדובר היה במגע מיני חלקי. משך הרומן המיני נע בין מגע מיני אחד לבין יחסים שנמשכו 96 חודשים, ושעדיין נמשכו בעת איסוף המידע (באותו זמן הטיפול הגיע זה מכבר לסיום). משך הקשר המיני הממוצע בין המטפל למטופל היה 10.2 חודשים (ס.ת. = 20.1).
13 קשרים מיניים (48%) התקיימו בכפיפה אחת עם היחסים הטיפוליים. כלומר, הפסיכותרפיה המשיכה במהלך הקשר המיני, והגיעה לידי סיום מקצועי לכאורה בזמן כלשהו לאחר שהמגע המיני הופסק. בתשעה מהמקרים (33%), היחסים התרפויטיים הופסקו בפתאומיות ומיד לאחר מכן החל הקשר מיני.
בחמישה מקרים (19%) היחסים המיניים החלו כאשר הטיפול עדיין המשיך, אך הכללת האלמנט המיני בתוך היחסים הטיפוליים הובילה במהרה להפסקה הן של הקשר המקצועי והן של הקשר הארוטי. ניתוח של דיווחי המשיבות לגבי החוויה הטיפולית שעברו, חשף את הדפוסים הבאים: התהליך של חציית הגבולות ההדרגתית אופיין על ידי חשיפה עצמית של המטפל; ב-16 מקרים (59%) מצאנו שהמטפל החל לחשוף תחושות, רגשות ומידע המתייחסים לחייו האישיים, לפני שנחצו הגבולות הפיזיים. כמה מהמטפלים דיברו על העדפותיהם באוכל, סרטים או שירה, אחרים סיפרו למטופלות שלהם עד כמה הן “מיוחדות” עבורם, ואילו אחרים דיברו על בעיותיהם הרגשיות, הזוגיות או המיניות.
19 מטופלות שהיו בטיפול עוד קודם לכן (70%) התנסו בהתנהגות מפתה כלשהי מצד המטפל, לפני המגע המיני עמו. לדוגמה, אחד המטפלים התחיל להעיר הערות על בגדי המטופלת ועל הופעתה המושכת. מטפל אחר דיבר מפורשות על ביצועיו המיניים. מטפל שלישי פלירטט באופן לא מילולי עם המטופלת ונעץ מבטים ממושכים בגופה. ב-11 מהטיפולים (41%) קבלה המטופלת חיבוקים מהמטפל לפני המגע המיני. שש מתוך נשים אלה (22%) הודו שהן יזמו את החיבוק. סיפור ניצול טיפוסי התחיל ממשבר רגשי בטיפול, שבמהלכו הציע המטפל ניחום באמצעות מגע, חיבוק ו/או נשיקה. אינטימיות גופנית זו היוותה לרוב את ההקדמה ליחסי מין שהתקיימו מיד או בשלב מאוחר יותר. בשלושה מקרים (11%) הציג המטפל הסבר מקצועי למגע המיני וטען שהוא חיוני מבחינה טיפולית.
מטפל אחד התעקש שכל ניתוח מילולי של רגשות המטופלת רק יחמיר את התנגדותה לשינוי. הוא התעקש על תרגילים ביו-אנרגטיים בהם הוא עודד את המטופלת “להשתחרר”. לכשנסוגה המטופלת לגיל רגשי מוקדם יותר, הוא תחב את אצבעו לפיה כדי שתמצוץ אותה כמו תינוקת. הפגישות הבאות נערכו על מזרון כשהוא שוכב לידה ומעסה את גופה ה”מתנגד”. מטפל אחר הסביר למטופלת שאם היא רוצה להתגבר על פחדיה מפני מגע, עליה לנצל את ה”סביבה הבטוחה” של הטיפול, ולהעז להתגבר על הימנעותה ממנו. איש מקצוע שלישי הודיע למטופלת שהיא סובלת מדפוס בין-אישי נוירוטי שבא לידי ביטוי בדחייתה כל גבר שנמשך אליה. הוא טען שהוא יכול להציע לה הזדמנות ייחודית להיפטר ממנהג זה שלה. המטופלת הרגישה מוחמאת בתחילה, והאמינה שהיא נרפאה כאשר נענתה להצעות המטפל. חמש מטופלות (19%) שנוצלו במהלך שעות הטיפול התבקשו גם לשלם עבור פגישות אלה.
בשלושה מקרים (11%) ביקש המטפל מהמטופלת להחליף עמו תפקידים (ולעתים גם כיסאות). תהליך זה של הפרת הגבולות סייע בסופו של דבר למטפל-שהפך-מטופל לחלוק את לבטיו בנוגע למשיכתו למטופלת. האחרונה תמיד נענתה לוידוי הזה. שש משיבות (22%) דיווחו כי להתפתחות הארוטית במערכת היחסים הטיפולית קדם שינוי בזמן הטיפול הרגיל. בכל ששת המקרים הללו הועברה שעת הטיפול לזמן בו לא היתה אפשרות להפרעה מצד מטופלים אחרים, עמיתים למשרד או בני משפחה.
זיכרונות על ההתנסות המינית עם המטפל
למרות שחמש משיבות (19%) הרגישו שהן נכנעו להצעות המיניות בגלל הסמכותיות והעיקשות של מטפלן, אף אחת לא הרגישה שנאנסה על ידו. ארבע משיבות (15%) חשו שהן תמכו רגשית במטפל, שהיה להערכתן במצוקה בעת שהסכימו למעורבות מינית עמו. מעניין כי 22 משיבות (82%) התייחסו, בזמנו, לקשר המיני כפרשייה רומנטית. כשהתבקשו לתאר ביתר פירוט את כל רגשותיהן בעת הפרשייה המינית עם מטפלן, הצטיירה תמונה של רגשות מעורבים וחזקים. ל-17 מטופלות (63%) היו רגשות הנאה ומימוש; אולם, 20 (70%) דיווחו גם על רגשות בלבול ודיסאורינטציה. 14 מטופלות (52%) דיווחו על רגשות התרגשות, תשע (33%) הרגישו מנוצלות ומושפלות, ושש (22%) דיווחו שחשו קיהיון רגשי או ניתוק.
תפיסה עכשווית של הקשר המיני
בניגוד לדיווח של 63 אחוז (17 משיבות) על רגשות מהנים שנחוו בעת הקשר המיני, רק 15 אחוז (4 משיבות) הביעו שביעות רצון בראיה לאחור מהמעורבות הארוטית עם מטפליהן. הפרופורציות של דיווחים על חוויות שליליות וחיוביות השתנו גם הן עם הזמן. לדוגמה, בעוד ש33- אחוז (9 משיבות) חשו מנוצלות בעת התרחשות המקרה, 59 אחוז (16 משיבות) ראו את המקרה ככואב ומנצל, בראיה לאחור. מצאנו שההבדלים המתוארים כאן לגבי השינוי בתפיסת החוויה לאורך הזמן היו מובהקים מבחינה סטטיסטית. בנוסף, 48 אחוז (13 משיבות) הביעו כעס עכשווי כלפי מטפליהן לשעבר, 37 אחוז (10 משיבות) עדיין חשו אשמה על המקרה, ו-19 אחוז (5 משיבות) הביעו רגשות עכשוויים של אכזבה והתפכחות מרירה לגבי התנסותן בטיפול שסטה.
תוצאות פסיכולוגיות של הטיפול הארוטי
השווינו את חומרת התסמינים הנפשיים שדווחו בשתי נקודות זמן רטרוספקטיביות: לפני ואחרי הטיפול הארוטי. לא נמצאו שינויים מובהקים בחומרת התסמינים ביחס להפרעות סומטופורמיות, הפרעות בתפקוד מיני, הפרעות שינה או הפרעות אכילה. עם זאת, גילינו מובהקות בהחמרת המצוקה הנתפסת בתסמינים של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית, הפרעת חרדה מוכללת ודיכאון עמוק. נראה שממצאים אלה מאוששים את השערת המחקר השנייה לפיה ניבאנו שבראיה לאחור יתפשו התסמינים עליהן מדווחות הנבדקות ככאלה שהוחמרו עקב הטיפול הארוטי.
השערתנו השלישית היתה כי ככל שמשך הטיפול עד לקיום יחסי המין היה ארוך יותר, כך תהיה גבוהה יותר הסבירות לתוצאה טיפולית שלילית. מאחר שתסמיני דיכאון עמוק דורגו על ידי הנבדקות כגבוהים ביותר בחומרתם הנתפסת, החלטנו לבחון את השערתנו השלישית ביחס לדירוג ציוני הדיכאון. כל ציון בדיכאון עמוק שדורג כגבוה יותר בחומרתו לאחר הטיפול בעשרה אחוזים לפחות, בהשוואה לציון שלפני הטיפול, נחשב כמציין “הידרדרות” (16 משיבות). ציונים שלאחר הטיפול, שהיו נמוכים בעשרה אחוזים לפחות, נחשבו כ”שיפורים” (5 משיבות). השאר הוגדרו “ללא שינוי” (5 משיבות). כשהתאמנו את שלוש הקבוצות הללו עם משך הטיפול הממוצע שעברו, מצאנו שזמן הטיפול אצל מטופלות שמצבן הידרדר אחרי הטיפול הארוטי, היה ארוך באופן מובהק, מבחינה סטטיסטית, ממשך הטיפול אצל מטופלות שמצבן השתפר או נותר ללא שינוי. ממצאים אלה אוששו את השערת המחקר השלישית שלנו.
על מנת לבחון את הניבוי שעשינו כי בהשוואה למדגם ביקורת לנבדקות שנוצלו תהיה סבירות גבוהה יותר לטראומות או התעללות בעברן, חישבנו את ציוני הטראומה הכלליים לכל קבוצה.
על מנת להכניס בקרה מסוימת על האפשרות כי קבוצת הביקורת תיטה שלא לחשוף זיכרונות טראומטיים במהלך הריאיון האבחוני, יצרנו, כאמור, קשר עם המטפלים שלהן שבעה חודשים לאחר איסוף הנתונים הראשוני. שאלנו אותם אם הטיפול עדיין מתנהל, והאם נחשפו זיכרונות טראומטיים נוספים מאז הריאיון האבחוני. מצאנו כי 23 נבדקות מקבוצת הביקורת (95%) כבר לא היו בטיפול במעקב שנערך כעבור שבעה חודשים. חוץ מחמש נשים (20%) שבאו להתייעצות חד-פעמית, רוב נבדקות הביקורת שהו בטיפול במשך תקופה של 5 חודשים. אף אחת מ-26 נבדקות הביקורת לא חשפה במהלך הטיפול מידע נוסף ביחס לטראומות שלא נמסר עליהן כבר במהלך איסוף הנתונים הראשוני.
השוואה של ציוני הטראומה הראתה כי למטופלות שהיו בקשר עם מיני עם המטפל שלהן היו יותר חוויית טראומה בעברן. הן נחשפו ליותר הזנחה, התעללות רגשית, התעללות מינית וליותר אירועים טראומטיים אחרים. ההערכה באם מטופלות שנוצלו שונות מקבוצת הביקורת בהתפלגות הטראומה מעבר לתקופות ההתפתחות, היתה חשובה לזיהוי מדויק יותר של גורמי סיכון. החשבנו את כל הטראומות שקרו בגילאים 0-11 כטראומות ילדות, בעוד שאירועים טראומטיים שהתרחשו בגילאים 12-19 נחשבו לטראומות גיל ההתבגרות. קטגורית הטראומה היחידה בה התפלגות המשיבות היתה שונה במובהק ממה שניתן היה לצפות מהתפלגות רגילה, היתה “התעללות מינית”. למטופלות שנוצלו מינית בפסיכותרפיה היתה שכיחות גבוהה יותר של התעללות מינית בילדותן. כמו כן, מצאנו שיותר מטופלות שנפגעו בידי מטפל עברו התעללות מינית ורגשית ארוכה (במשך תקופה שעלתה על שנה).
מצאנו גם שמטופלות שנוצלו בידי מטפל הותקפו מינית בעברן על ידי יותר תוקפים בהשוואה לקבוצת הביקורת. תוצאות אלה אוששו את השערת המחקר הרביעית.
ממצאים נוספים
הפסיכותרפיסטים התוקפים היו קלינאים מכובדים ומנוסים. 17 משיבות (63%) העריכו את התערבות המטפלים שלהן כיעילה או כיעילה בחלקה. 16 משיבות (60%) טענו כי יצאו נשכרות ולו במשהו מהטיפול. לעומת זאת, 14 משיבות (52%) דיווחו שחוו הידרדרות פסיכולוגית לאחר הטיפול.
25 מטופלות פגועות (93%) נמנעו מלהגיש כל תלונה כנגד המטפלים הפוגעים. כשנתבקשו לפרט את הסיבות להחלטתן, 13 (48%) לא ראו כל סיבה לנקיטת צעד כזה. הן הצדיקו את המטפל הפוגע או, לחילופין, לקחו את האשמה על מה שקרה. 15 משיבות (56%) אמרו כי נמנעו מהגשת תלונה עקב הבושה שבהיחשפות. שמונה משיבות (28%) הודו כי הן עדיין חשות חיבה כלפי מטפלן לשעבר וכי לא רצו לפגוע בו. 21 מטופלות (78%) נכנסו לטיפול פסיכולוגי נוסף. כשנשאלו לגבי הקריטריונים שהנחו אותן בבחירת המטפל החדש, 48% (13 משיבות) ענו שהדבר החשוב להן ביותר היה שתהיה זו אשה. ואכן, 70 אחוז מהמטפלים החדשים (19 משיבות), היו נשים.
דיון
את התוצאות של מחקר זה יש לפרש בזהירות. הזמן הממוצע שעבר בין המפגש המיני האחרון עם המטפלים לבין ראיון המחקר היה כשמונה שנים. הגיל הממוצע של המשיבות בזמן הריאיון היה 40. תשובותיהן לגבי טראומות ילדות, דרשו, אם כן, שליפת זיכרונות בני 20 שנה לפחות. האופי הרטרוספקטיבי של מחקר זה עלול לחשוף את התוצאות להטיות של זיכרון והנעה. הטיות כאלה הן חולשה אינהרנטית של מתודולוגיה מעין זו. תוקף הדיווחים על מעורבות מינית עם המטפלים מהוה בעיה אחרת. ועדות רישוי וועדות אתיקה דוחות לעתים תלונות על מטפלים בדבר התנהגות מינית לא נאותה לכאורה (Sell, Gottlieb & Scoenfeld, 1986), בין השאר משום שחלק מהתלונות אינן נחשבות כתקפות. בפרק על תלונות שקריות או מטעות, מדווחים שונר ומילגרום בספרם (1990) כי במהלך 14 שנות ניסיון עם למעלה מאלף מטפלים מואשמים, הם נתקלו רק במעט מקרים בהם חשדו כי מידע שהוצג בפניהם היה שקרי או מטעה. סירובנו לקבל את חשיפת זהויות המטפלים המעורבים, וההוצאה מכלל אפשרות של גרימת נזק למטפלים לשעבר שנבעה מכך, עזרה, לדעתנו, לעקוף את האפשרות של זיוף המידע מתוך רצון לנקום. למעשה, הרושם האמין של הדיווחים שנכללו במחקר זה והגוון הרגשי שלהם, שכנעו אותנו שמרבית המשיבות שלנו המתינו להזדמנות להסיר מעליהן את עול הסוד המטריד. לרבות היתה זו הפעם הראשונה בה חשפו בפני מישהו מידע זה.
הטיפולים הפוגעים החלו כעשייה מקצועית שנראתה לגיטימית ואמינה. 88 אחוז מהמטפלים הפוגעים נבחרו, כאמור, עקב המלצה או הפניה של איש מקצוע אחר בתחום בריאות הנפש, או בעקבות המוניטין שיצא להם. כולם היו אנשי מקצוע מורשים שהשתמשו בטכניקות מוכרות של פסיכותרפיה. המטפלים הפוגעים היו ברובם אנשי מקצוע מנוסים בגיל העמידה. יש לציין כי 78 אחוז מהטיפולים היו טיפולים פרטיים. ב-81 אחוז מהמקרים היו המטפל והמטופלת האנשים היחידים במשרד (כלומר, אנשים אחרים לא היו נוכחים בבית או במשרד בזמן פגישות הטיפול). מידת הזמינות של אנשי מקצוע אחרים כסוכנים מעכבים היתה יכולה להיות גורם רלבנטי. ההזדמנות להתייעצות הדדית והעכבה על מגע פיזי בנוכחות עמיתים במשרד, יכולות להסביר למה רק ששה אחוזים מהטיפולים הפוגעים קרו במוסד ציבורי או במכון טיפולי. נראה כי הפרת הגבולות היתה תהליך הדרגתי. להפרת הגבול המיני תמיד קדמה עבירה קלה יותר. לדוגמה, ב-59 אחוז מהמקרים, המטפלים חשפו רגשות אישיים ומידע על עצמם, לפני הפרת הגבולות הגופניים. ב-41 אחוז מהמקרים חיבקו המטפלים את המטופלות לפני שהעזו לנקוט במעשים בעלי אופי מיני יותר.
דרור (1994) מצא כי קיים קשר בין הפרת גבולות מיניים בפסיכותרפיה להפרת הסודיות הרפואית. יש להתייחס לשני הסברים אפשריים לממצא זה. מתקבל על הדעת כי מטפלים שמעורבים בקשר מיני עם המטופלות שלהן, אינם נוטים לשמור על הגבולות המקצועיים, ולכן יינטו להראות גמישות ביחס למגבלות המקובלים במקצועות הטיפוליים. הסבר אלטרנטיבי מבוסס על תיאורית ארבעת הגורמים שהוצעה על ידי פינקלהור (Finkelhor, 1984) כמודל להבנת גילוי עריות. המודל מונה ארבע דרכים העלולות להוביל לגילוי עריות: תחושה של התאמה רגשית עם פרטנר מיני צעיר או חלש יותר; סיפוק מיני מניצול אדם בוטח, הנתון בקשר-תלות עם הפוגע; מחסום בהשגת סיפוק ממקורות נורמטיביים ומקובלים יותר; פגיעה בעכבות. הגורם האחרון מתייחס לכך שלא כל אדם שמתפתה לנצל מינית אכן עושה כך. ייתכן שמטפלים שניצלו מינית, הורידו את רגישות מנגנוני העכבה שלהם על ידי כך שהפרו תחילה הגבלות חמורות פחות על יחסי מטפל-מטופל, וכך נפגמה מאוחר יותר העכבה על הדחפים המיניים.
תוצאות מחקר זה מראות כי סיפורן של רוב המשיבות הנו כרוניקה שנכתבה בעת ילדותן ושהגבירה את ההסתברות לניצולן. מעניין כי השחזור האדיפלי של היסטורית הילדות של הנבדקות, יוצג גם בהבדלי הגיל המובהקים שנמצאו בין המטופלות, שהיו הצעירות יותר, לבין המטפלים שהיו בדרך כלל בגיל העמידה. קלאפט (1990) ציין שקורבנות רבים של גילוי עריות הם אנשים מועדים במיוחד להפגעות-מחדש (revictimization). מהספרות עולה כי מי שעברו התעללות מינית בילדות מועדות באופן מובחן להתנהגות מזוכיסטית (Summit & Kryso, 1978), לזנות (Silbert & Pines, 1981), לקשר עם גברים מכים (Russel, 1986) ולאונס (Craine, Henson &Colliver, 1988). סטון (1976) העיר על השיעור הגבוה של גילוי עריות אב-בת שנמצא בקרב מטופלות שנוצלו מינית בפסיכותרפיה. פלדמן-סאמרס וג’ונס (1984) מצאו שהמנבא החזק ביותר למגע מיני עם איש מקצוע מטפל היה התעללות מינית מוקדמת; דה יאנג (1981) דיווחה כי שלוש מתוך עשר חברות בקבוצת תמיכה לגילוי עריות הודו כי היו להן קשרים מיניים עם המטפלים שלהן. פופ ובוהוטסוס (1986) קבעו כי קורבנות גילוי עריות היו בסיכון הגבוה ביותר לניצול מיני על-ידי מטפלים, וקלאפט (1990) תיאר ממצאים של 12 קורבנות גילוי עריות שהתנסו מאוחר יותר במגע מיני עם מטפל אחד או יותר.
פרק זה מציג את אחד ממחקרי השדה המבוקרים היחידים, כנראה, על מטופלות שקיימו יחסי מין עם הפסיכותרפיסטים שלהן ושנדגמו מהאוכלוסייה הכללית. נראה שממצאי מחקר זה תואמים את תיאורו של זילן (1985) ביחס ליחסי הזיקה החרדתיים שקורבנות גילוי עריות נוטות לפתח עם מטפליהן. נאמר כי הן עסוקות מאד ביחסי הזיקה שלהן לאובייקטים משמעותיים, והן מוכנות להגיע עד כדי הקרבה עצמית, המכוונת לספק את האובייקטים של אהבתן (Carmen & Rieker, 1989). חוסר הרצון שגילו המטופלות שנפגעו, במחקר זה, להכיר בעבירות שנעשו בהן על ידי מטפליהן לשעבר, תואם את הממצאים מהספרות המדעית. 63 אחוז מהקורבנות חשבו שהטיפול הארוטי היה יעיל לפחות בחלקו, ו-93 אחוז לא הגישו כל תלונה. נתונים אלה מנוגדים להחמרה המובהקת שמצאנו בתסמיני המצוקה לאחר הטיפול הארוטי. שנגולד (1979) וקלאפט (1989) תארו את הדרך שבה קורבנות של גילוי עריות לומדות לעוות את תפישת ההתעללות על מנת להסתגל ולשרוד.
בספרה החדש מציעה ג’ניפר פריד (1996) תיאוריה חדשה שיכולה להסביר כיצד חוסמים אנשים מידע שמפריע לצורך שלהם לבטוח בדמות מטפלת. היא מונה מספר הגורמים היכולים לנבא עיוות זיכרון או שכחה של התעללות שבוצעה על-ידי דמות מטפלת: הנגישות של מציאויות אלטרנטיביות לניצול (במקרה שלנו, עצם הטיפול עצמו); בידוד במהלך הניצול, (היעדר אימות חברתי לחוויה. מציאות כזו יכולה לאפשר הכחשה); הגדרת מציאות אלטרנטיבית על ידי הדמויות המטפלות (“זה חלק מהטיפול שאת צריכה”, או “זוהי אהבת אמת”); היעדר בירור משותף של האירועים הנצלניים (רוב המשיבות שלנו לא העלו בטיפול עם המטפלים הפוגעים את הנושא; רובן גם לא חלקו את התקרית המינית עם אחרים). גורמים אלה עשויים להסביר מדוע 82 אחוז מהמשיבות דיווחו שבזמן הקשר המיני הן חוו אותו כפרשייה רומנטית, ומדוע 63 אחוז דיווחו כי חוו רגשות הנאה במהלך הניצול. ממצאים אחרים במחקר זה שתאמו לתיאוריה של פריד על טראומת הבגידה, קשורים ליחס בין משך הטיפול שסטה, לבין ההידרדרות הקלינית המדווחת. מצאנו שככל שההתקשרות הטיפולית היתה ארוכה יותר כך גדלה הסבירות להחמרה נתפשת בתסמינים לאחר הפגיעה המינית.
הממצאים העולים מהמחקר הזה אינם מציירים תמונה ורודה. למרות הערכת הנזק הראשונית הצנועה, התפיסות העכשוויות של המשיבות את יחסי המין שהיו להן עם מטפליהן כוללות ביטויי כאב, כעס, אשמה, בושה, אכזבה והתפכחות. 78 אחוז חיפשו טיפול נוסף ו-70 אחוז בחרו במטפלת אישה. נראה כי לא יכלו לבטוח יותר במטפלים גברים.
לסיכום
מחקר זה מספק תובנות נוספות ביחס לתהליך הפרת הגבולות והפגיעה המינית במטופלות בפסיכותרפיה. המשיבות לא הצליחו להעריך נכונה את התהליך הזוחל של הפרת האמון מצד מטפליהן. דינמיקה של העברה והיסטוריה של טראומות וניצול על ידי דמויות מטפלות היו בודאי גורמים חשובים בהפיכת משיבות אלה לחומר ביד היוצר, וטרף קל עבור אנשי המקצוע חסרי המעצורים שבהם נתקלו. טראומות הבגידה מצד הדמויות המטפלות בעברן היה חייב להיות מעוות ומוצא מהקשרו, על מנת לשרת את תהליכי ההגנה שלהן. היכולת לאמץ אסטרטגיות קוגניטיביות שמנתקות מאורעות שעלולים לאיים על יחסי אובייקט (שעברו אידיאליזציה), אפשרה לנשים אלה להמשיך בהתקשרות אוהבת וחזקה עם אנשים שדמו לדמות המתעללת המקורית (במין, בגיל ובתפקיד).
מיעוט המחקרים על ניצול מיני של מטופלות, יכול לשקף לא רק את הקשיים המתודולוגיים הקיימים בסוג כזה של מחקר, אלא גם מסורת של שמירת סוד וסובלנות לפגיעות מסוג זה בתחום מקצועות בריאות הנפש. יש להשקיע יותר זמן ומאמץ בהכשרת אנשי מקצוע בנושאים אתיים ובזיהוי מטופלות המועדות לפגיעה נשנית. ממצאים ממחקר זה יכולים להשתלב גם בחינוך צרכני מתוך כוונה לידע את אלה המתעתדים לעבור טיפול לגבי כללי התנהגות מקצועית הולמת.
ועוד כמה מילים כאחרית דבר לפרק זה. במהלך איסוף הנתונים למחקר הגיעו לידי כמה מכתבים שנשלחו אלי על ידי נפגעות שפחדו להתראיין. מכתבים אחרים הגיעו אלי (ברשות ובהסכמה) דרך המטפלות הנוכחיות של הנפגעות. באחד המכתבים כותבת אחת המרואיינות למחקר זה:
“…זה היה כמו קתרזיס. כמו להתלונן באנונימיות מוחלטת, לספר את הסיפור לתוך שטנץ של שאלון בנוי מראש שגרם לי לראות את הכל ממש דרך העיניים של החוקר הזה, במין אובייקטיביות וריחוק שאפשרו לי לראות בבהירות מה בעצם היה שם… וזו היתה פשוט חוויה מטהרת. הרגשתי כאילו גירדתי את כל שיירי האירוע מדפנות הנשמה שלי. ניקיתי וצחצחתי שם והותרתי מין תיעוד מחקרי ענייני… ואני חושבת שברגע שהספר הזה יתפרסם הוא (המטפל הפוגע) יהיה אחד הראשונים לעיין בו, לקרוא בו בשקיקה, לחפש בו תשובות… זו הדרך שלי להסביר לו מה קרה מבחינתי כי מולו קשה לי לעשות את זה. אז אני לוקחת את הכעס ומוסרת לו אותו בעקיפין, מסבירה לו שחור על גבי לבן מה שלא הצלחתי לומר בהמון שיחות. למה נפגעתי, למה אני חושבת שניזוקתי, למה זו לא היתה אהבה. ואני מרגישה שאני משתחררת מהכבלים שלו שהיו כרוכים על צווארי במשך תקופה ארוכה.”
זומר. א. (1999). יחסים מקבילים: פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ. אוניברסיטת תל אביב: פפירוס.
הערה: כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת פפירוס ©.