עולמה הפנימי של נפגעת גילוי עריות: איורים בצבע ובצורה
ליאורה זומר, מ.אבספרות הקלינית מתוארים תהליכים נפשיים שונים המתרחשים אצל נפגעות גילוי עריות הסובלות מהפרעות דיסוציאטיביות. כאשר בטיפול ניתנת למטופלות ההזדמנות לבטא אותם גם באופן יצירתי, מקבלים תהליכים וחוויות אלה ביטוי חזותי שבו עולמה הפנימי של המטופלת מתגלה כבעל צורה, צבע וגודל, ומתואר במרחב העבודה כפי שהוא נחווה על ידה. היצירה מאפשרת למטופלת ולמטפל להתבונן בייצוג הויזואלי של עולם פנימי זה, ועל ידי כך, הוא הופך מפנימי לחיצוני, מחבוי לגלוי, ממופשט לממשי, מתיאור בר-חלוף למסמך מתועד ומפרטי למשותף. בפרק זה יתוארו מספר תהליכים כאלה, תינתנה דוגמאות לאופן שהם באים לידי ביטוי ביצירה ותידונה האפשרויות להשתמש בהם כזרז לתהליך הטיפולי.
היצירה כאמצעי טיפולי
היצירה כאמצעי טיפולי, מאפשרת גישה לתכנים, רגשות, זיכרונות וחוויות ברמת התת מודע והלא מודע, בעיקר מכיוון שהיא אינה מצריכה ביטוי מילולי "ומדלגת" על הרמה הקוגניטיבית. החומר מגיע מהתת מודע גולמי, בלתי מעובד, ומוצא את ביטויו לרוב ברמה הרגשית. הניסיון להבין ולתת פרושים הוא תהליך של העברה מהלא מודע למודע, מהרגשי לקוגניטיבי, ועל ידי כך, מביא לניסיון של היוצר להסתגל לאינפורמציה שנוספה לו מתוך ה"עצמי", ולשלב אותה כחלק חדש או נוסף ממנו.
מכיוון שהיצירה היא אופן הבעה בלתי מילולי, וברוב המקרים גם סימבולי, הפשר שלה לא תמיד ברור ליוצר. ככזאת, היא פעולה שאינה מאיימת ומאפשרת ביטוי של רגשות קשים כמו כעס, אשמה, חרדה, בושה ותוקפנות, או ביטוי של זיכרונות שאינם נסבלים בגלל עוצמת הרגשות השליליים שהם מעלים. לאותם רשות קשים נוצר אפיק של ביטוי המצטרף למסע של חיפוש העצמי. עצם היצירה והמעורבות האקטיבית שבהפקתה, נותנת תוקף ומאוששת את האמת הנשקפת ממנה. מה שיכול להישמע כלא אמת, כבלתי אפשרי, כזיכרונות מתעתעים, מוצא את ביטויו בעדות של עשייה כפי שנחוו על ידי היוצר. בהיותה בלתי מאיימת, משמשת היצירה גם כאמצעי קומוניקציה, דרך להעברת מסרים.
אומנות ויזואלית, מעצם טבעה, מכילה רבדים רבים ושונים. קו, צבע, צורה, תנועה, שימוש במרחב – כל אלה יוצרים דימויים ומבנים היכולים לגלם בו זמנית מגוון של מסרים ומשמעויות. ככל שמגוון החומרים העומדים לרשות המטופל רב יותר, כך ניתנות אפשרויות ביטוי שונות ומגוונות יותר. השימוש בחומרים וניצול המאפיינים שלהם יעיל ומאפשר החצנת העולם הפנימי של היוצר, באופן שעשוי לאפשר את הבנתו על ידי אחרים (Rubin, 1984).
במהלך פסיכותרפיה, משמשת היצירה גם כאמצעי קומוניקטיבי עם המטפל. דרכה ניתן לשתפו במידע שאין אפשרות להביע במילים. כמו כן, משמשת היצירה גם כאמצעי קומוניקטיבי של המטופל עם עצמו. המטופל יכול להביט בה מבחוץ, כחלק נפרד ובלתי שייך לעצמי. עיבוד של האינפורמציה יכול להביא את המטופל לקבלת בעלות עליה או על המסר שבה, או לחילופין, במידה שהמטופל עדיין לא בשל לכך, נשארת היצירה כעדות לקיומו של מסר כזה, ואפשר תמיד לחזור אליה במועד מאוחר יותר.
כשם שיצירה ספונטנית שנעשית על ידי מטופל נותנת מידע על המבנה הפנימי שלו, רגשותיו ותחומי ההתמודדות שלו, כך אפשר לנצל אותה גם למטרה הפוכה. למטפל ניתנת האפשרות להציע באמצעותה, באופן סוגסטיבי, מסרים, לכוון באמצעותה את המצב הרגשי ולהיעזר בה לשם הפקת תוצאות מתוכננות מראש. מדובר כאן בעבודה מובנית ומכוונת, עבודה שיש בה גבולות ברורים, שלעתים הם מאד צרים ומגבילים. עבודה, שתוך כדי מעורבות בעשייתה והצלחה בהתמודדות איתה, מביאה להרגשה של שליטה, ארגון, סיפוק וחוסן רגשי.
הספרות המחקרית והקלינית מדווחת על כך שאחוז גבוה של נפגעות התעללות מינית בילדות ונפגעות גילוי עריות מגלות רמת יצירתיות גבוהה, דמיון עשיר ויכולת הבעה לא מילולית מגוונת (Schultz, Brann & Kluft, 1985). יתרה מזאת, נמצא שהתהליך היצירתי, מקדים בדרך כלל את התהליך המילולי, ובשל כך מהווה זרז להתקדמות הטיפולי.
דיסוציאציה וחווית המפורקות
דיסוציאציה (נתק) הוא תהליך מנטלי שיוצר נתקים בתפקודי החשיבה, הזיכרון, הרגש, הפעולה והזהות (Nemiah, 1981). מי שחוותה טראומה מתמשכת כמו גילוי עריות, יכולה למצוא את עצמה משתמשת במנגנון דיסוציאטיבי על מנת שלא לחוות את הזיכרונות הטראומטיים, ואת הרגשות העזים הקשורים בהם. המנגנון הדיסוציאטיבי מאפשר בריחה מהחוויה, התנתקות ממנה, התרחקות מגוף, או מחלק ממנו. ככל שחווית הניתוק והמפורקות חוזרת על עצמה יותר (בגלל הישנות המצב הטראומטי), כך נוצרת הכללה נרחבת יותר של מצב הניתוק, תוך יצירת תחושה של בלבול ותוהו ובוהו אינטרפסיכי (1995 ,Cohen & Cox). הדיסוציאציה אינה רק ביטוי סמלי, אלא תחושת עצמי ממשית, שיכולה לבוא לידי ביטוי בתחושת מפורקות פיסית ורגשית.
חווית הנתק וחוסר האפשרות לבטא את הזכרונות הטראומטיים באופן מילולי, מצריך אופנויות הבעה אחרות ומגוונות יותר. הנסיון המחקרי והקליני מראה שהבעה ביצירה הכרחית כאמצעי חלופי לבטוי עצמי וכשפה נוספת לחשיפה, בירור ואינטגרציה של חוויות טראומטיות אצל מטופלים דיסוציאטיבים (Greenberg & van der Kolk, 1987; Sachs, 1990; Gardner, 1980).
שתי הדוגמאות הבאות מאיירות את אופן הבעת תחושה של מפורקות אצל שתי מטופלות שונות. הראשונה מעבירה את תחושת המפורקות באופן לא מודע דרך ציור עץ, והשניה מספקת את אותה אינפורמציה דרך שיר בו היא מביעה את תחושות הגוף שלה.
דימוי גוף ותפיסת עצמי שלמים נוצרים כבר בשלב הינקות כחלק מההתפתחות הנורמלית של הילד. בתהליך הדרגתי זה, מתהווה הייצוג המנטלי של הגוף באמצעות גירויים חיצוניים ופנימיים. תהליך התפתחותי זה יכול להשתבש במידה שיש איום על תחושת השלמות העצמית (1989,Krueger ). James (1989) מציינת כמה גורמים היכולים לתרום לשיבוש כזה, ולתחושות של מפורקות אצל נפגעות גילוי עריות:
1. אבדן שליטה – כאשר המתעלל בועל את הנפגעת בניגוד לרצונה, לוקח עליה בעלות, שולל ממנה את הזכות לשלוט בגופה ובנעשה בו. במקרה כזה, משתמשת הנפגעת במנגנון המאפשר לה לפרק את הקשר בינה לבין גופה או מחלק ממנו.
2. חיקוי – המתעלל ו/או ההורים מגיבים בתגובות נתק המשמשות מודל לחיקוי. זהו תהליך של למידה בו משתמשת הנפגעת על מנת להסתגל למציאות חיצונית שאין בה רצף הגיוני.
3. חיזוק – חווית המפורקות, היכולת להתנתק מהחוויות הטראומטיות מספקת הקלה מהכאב והפחד ועל ידי כך מחזקת את עצמה.
4. פרה-דיספוזיציה – יכולת ביופסיכולוגית להיכנס למצב מודעות אחר ולהתנתק ממצבים מאיימים ומכאיבים.
5. בלבול – עיוות בתפיסת המציאות בגלל הסברים בלתי מובנים לעצם ההתעללות.
6. הצפה חושית – גירויים חושיים רבי עוצמה הקשורים בהתעללות שהם מעוררי אימה, לעתים בלתי מובנים ובשל כך קשים להכלה.
דוגמה מספר 1
תמונה מספר 1
תמונה מספר 1 צויירה על ידי נפגעת גילוי עריות שסבלה מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, בשלב מאד מוקדם של הטיפול. המטופלת תיארה את התמונה כ"עץ עם שורשים שנראה כאילו הוא מורכב מקיסמי שניים". מבט כללי על הדימוי מאפשר אמנם להתרשם ממנו כעץ. יחד עם זאת, לא יכול להיות לעץ כזה קיום פונקציונאלי, כאשר כל מרכיביו מופרדים ותלויים באוויר. התיאור של קסמי השניים מעביר עמו את התחושה שלכל מרכיב בעץ יש זכות קיום בפני עצמו וכי הונח שם בנפרד. נראה כאילו אפשר היה באותה הצלחה להניח את אותם "קיסמים" בצורה אחרת וליצור דימוי שונה. עם זאת, יש אפשרות גם להתמקד בכל מרכיב בנפרד בעצם היותו ישות נפרדת. בזמן שציירה המטופלת את העץ, היא לא היתה מודעת לקיומם של פצלי אישיות אחרים שהיו חלק מהוויתה. את חווית המפורקות היתה יכולה להסביר בתחושות של זיכרון בלתי רציף (חורים בזיכרון), תחושת זמן מבולבלת, אירועים ואנשים שהיתה אמורה להכיר ולא זיהתה. הדימוי העצמי שהובע באמצעות העץ המפורק הופיע ביצירה הרבה לפני שמשמעותו היתה ברורה למטופלת ושימש באופן מטאפורי עדות לחוויות של דה-פרסונליזציה ודיסוציאציה.
ציור עץ הוא אלמנט אחד מתוך שלושה בסדרת ציורים דיאגנוסטית (The Diagnostic Drawing Seris) לאיתור הפרעת זהות דיסוציאטיבית ( Mills & Cohen, 1993). מיילס וכהן זיהו את העץ כאלמנט המובנה היחיד בתוך סדרת הציורים, מפני שגם הם, כמו אחריםBuck, 1948; Hammer, 1958)), העריכו כי דימוי זה מאפשר ביטוי השלכתי של תפיסת עצמי עמוקה. לדבריהם, הפרעה פסיכולוגית קשה כמו חווית מפורקות תבוא לידי ביטויי ביצירת דימוי בלתי שגרתי או בלתי מזוהה של עץ. העץ המופיע בתמונה מספר 1 הא דוגמה לתפיסת עצמי מפורקת ברמה הרגשית והלא מודעת.
נפגעת גילוי עריות אחרת הצליחה להביע בשיר הבא תחושה של מפורקות גופנית. היא מתארת תחושה שחלק מגופה נאבק על ביטוי עצמאי תוך גילו הכוח להיאבק נגד תחושות החידלון, חוסר האונים והחרדות שהציפו אותה:
היד החלה לקבל אישיות
מאסה בשייכות,פרצה וניפצה
כל זיקה אל הגוף
רק עתה נוכחתי בכוחה
ונגלו לי ממדיה
מורדת בשאר האיברים
מסרבת להיענות למוח "האדון"
מתקוממת ויוצאת נגד כל חוקי הטבע
קמצה אצבעותיה מחתה מאנרכיה
ומדי פעם מחתה דמעותיה
תחושות הגוף וסימפטומים גופניים
תהליך הדיסוציאציה אצל מי שעברה טראומה מאפשר לנפגעת לנתק את הקליטה החושית בזמן האירוע הטראומתי. החשיפה לגרויים בעלי עוצמה רבה שאין אפשרות לתת להם פשר הגיוני, מביאה להצפה חושית ורגשית המקודדת בזיכרון באופן לא אינטגרטיבי, לא מילולי ולעתים גם מעוות. זיכרון תחושתי זה, שבא לידי ביטוי קונקרטי בתחושות גוף כמו כאבי בטן, בחילה, כאבי ראש,ו/או כאבים בגפיים חודר לעתים אל התודעה (כמו פלשבק חושי) מבלי שיש אפשרות לשייך אותו ולמקם אותו בזמן או במרחב. הביטוי היצירתי בטיפול נותן הזדמנות להביע באופן סימבולי את מה שאי אפשר לבטא במילים. תחושות הגוף מועברות אל החומר באופן מוחשי ואקטיבי, לעבודה יש גבולות של מרחב, של זמן ומקום, ולנפגעת יש אפשרות לחוות מחדש דרך הגוף ולהביע את החוויה דרך התהליך. גם כאן, מהווה התוצר המוגמר עדות לתהליך, שאותו ניתן לשחזר ולתמלל באופן שיהיה הגיוני ואינטגרטיבי לסיטואציה.
שרון (שם בדוי) היא מטופלת בסוף שנות העשרים שלה, נפגעת גילוי עריות, הגיעה לפגישה טיפולית במצב של דחק וחרדה רבה. תוך כדי שסיפרה לי על חוסר היכולת שלה להאמין שאביה קיים אתה יחסי מין ושהיא בעצם גם נהנתה, ואולי אפילו פיתתה אותו לכך בהיותה בת 10, היא שפשפה, צבטה שרטה ומעכה את ידיה זו בזו. ההסבר שלה לתגובה זו היה: "יש לי עצבים ואני לא מרגישה את הכאב". לשאלתי אם תהיה מוכנה "להכניס את העצבים לגוש חימר" במקום להזיק לעצמה, נענתה בחיוב והחימר עם כלי מים הונחו בפניה. שרון המשיכה לדבר על החרדות שלה, התקפי הפאניקה הלא המוסברים, חוסר היכול שלה להירדם בלילה, כאבי ראש, שרירי עורף תפוסים וכאבים ברגליים. לכל אורך התיאור המילולי של שרון יכולתי לראות כיצד העבודה המאומצת ללוש את החימר, "העצבים" שהכניסה בו, הפכו לתנועות רכות, מלטפות, תוך כדי שהיא הרטיבה את ידיה ויצרה עיסה רכה ודביקה. כשהתבוננתי בתנועות הידיים יכולתי בעצמי להרגיש ששרון עוברת שתי חוויות מאד שונות המנותקות זו מזו: מצד אחד היא חווה פחד, תסכול, כעס וחרדה כפי שאלה באים לידי ביטוי באופן מילולי, ומצד שני היא מרוככת ונהנית מהמגע עם החימר וההתעסקות בו. שיקוף של מה שנוכחתי בו "בשעת מעשה" איפשר לשרון להיווכח בעצמה ולהודות שאכן היה בה חלק שחווה הנאה מהעבודה עם החימר בו בזמן שחלק אחר חווה אותו כמגעיל, דביק, דוחה מעורר בחילה וחרדה. בשלב זה, יכולה היתה המטופלת להבין עד כמה מנוגדות ומבולבלות התחושות שלה וכמה קשה לה להכיל אותן כזיכרון אינטגרטיבי של חוויה אחת.
הבלבול של נפגעות התעללות מינית בין ההנאה שבגרייה המינית יחד עם הידיעה שהן מעורבות במעשה שלא יעשה קשה להטמעה. הבלבול בין הצורך לשמור על הקשר עם הפוגע, לאהוב אותו ולבטוח בו, תחושת האחריות שהן למדו לייחס לעצמן להתרחשות, לבין הצורך לשמור את הסוד וחוסר היכולת להביע ולחלוק את המצוקה הרגשית מהווה קרקע בשלה להתפתחות סימפטומים גופניים. דימוי עצמי נמוך, תחושות של סלידה וגועל מהגוף, התכחשות ו/או התנגדות להבעת נשיות ומיניות ונטיה לפגוע בגוף באופן קונקרטי על ידי פגיעה ישירה או באמצעות הפרעות אכילה הם רק חלק ממגוון התגובות הקשורות בגופה של מי שחוותה התעללות מינית.
הדוגמה הבאה מתארת ניסיון טיפולי מכוון לקשור באמצעות יצירה בין תחושת הניתוק מהגוף שהמטופלת חוותה בזמן ההתעללות המינית לבין הסימפטומים הפיזיולוגים שתארה עם הגיעה לפגישה הטיפולית. קרן (שם בדוי), באמצע שנות השלושים שלה, מאובחנת כסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, נמצאת כבר שמונה שנים בטיפול. בשלב זה כל חלקי האישיות מודעים זה לזה והיא נמצאת בעיצומו של מאמץ להגיע לאינטגרציה.
תמונה מספר 2 נעשתה על ידי לאה, אחד מחלקי האישיות שתארה מצוקה גופנית שהתבטאה בבחילה, עייפות וכאבי ראש. היא ספרה על היכולת המנטלית שלה להבין את סיפור ההתעללות המינית וטענה שבזמן שאביה בעל אותה, היה התפקיד שלה בתוך מערכת פצלי האישיות להיות הצופה במתרחש. לאה לא ראתה כל קשר בין תחושות הגוף שלה לתכנים שדברה עליהם, והיא ציינה ש"אף פעם לא הרגישה את הגוף". המטופלת הסכימה לאפשר לי להעתיק את גבולות הגוף שלה על נייר לאחר שנאותה לשכב עליו בהרגשת אי נחת מרובה. היא התבקשה להתייחס לדמות שהתגלתה בפניה על הנייר. היא בחרה לשפוך כמויות צבע גדולות ישירות מהבקבוק אל הנייר. המטופלת התחילה ליצור עיגול באזור החלציים והבטן, עלתה בקו ישר אל הפה ועברה לתנועות של שפיכת הצבע מהפה, באלכסון, תוך יצירת מה שנראה כמו משולש צבעוני. כאשר התיחסה אל התוספות השחורות שבראש, בכפות הידיים ובכפות הרגליים הסבירה שאלה המקומות בהם מרגישה "שרופה" מבפנים. לדבריה, זהו הכעס המנסה להתפרץ החוצה, אך מחוסר יכולת לבטאו הוא פוגע בה מבפנים. בתום העבודה ציינה המטופלת באמצעות אותו חלק אישיות שהיה מעורב ביצירה שהיא הופתעה לגלות בה יכולת יצירתית ומיומנויות אומנותיות. בתגובה למראה הדימוי היא התייחסה בעיקר למה שנראה לה כמו "הקאה" של צבע מהפה החוצה כלפי הגוף והבטן. חווית ההקאה באה לידי ביטוי חושי על ידי הצבע שנשפך על הנייר בלי שהמטופלת עשתה כל שימוש בכלי עזר כמו מכחול או מברשת. העבודה אפשרה לה לראות את הקשר בין התחושות הפיזיולוגיות שלה לבין הצורך שלה מבפנים לחבר גם מבחינה רגשית (ולא רק מנטאלית) את חווית ההתעללות עם כל רגשות הגועל, והכעס המלווים לה.
תמונה מספר 2
שינוי זווית ההתבוננות ביצירתה של המטופלת מגלה כי מה ש"הקיאה" עשוי להראות גם כמו פרח. תגלית זו אפשרה לה לצאת מהפגישה הטיפולית בתחושה מחוזקת שהתהליך הקשה והמכאיב שהיא עוברת, עשוי להוביל בסופו של דבר לצמיחה.
בפגישה שהתקיימה שבוע אחרי הפגישה בה יצרה את תמונה מספר 2 אפשרה המטופלת לחלק אישיות ילדי, שהכרנו מפגישות קודמות בעבר, להיות נוכחת בפגישה. תפקידה במערכת הפנימית היה להכיל את הכעס של המטופלת. רק לעתים רחוקות "הורשתה" לצאת החוצה ולתת ביטוי לכעס. במפגש זה הובעה משאלה להיות מעורבת באותו סוג של יצירה "כמו שעשתה האחרת בפגישה הקודמת". עצם השכיבה על הדף וההתייחסות הקונקרטית אל גבולות הגוף נתנו לגיטימציה לקיומו ונוכחותו של חלק אישיות זה שהיה כל כך קשה להכיר בקיומו. המעורבות הישירה ביצירה ואופן השימוש בחומר (התזת כמויות גדולות של צבע ישירות מהבקבוק אל הנייר) איפשרו לפרץ של כעס וזעם לבוא לידי ביטוי על הנייר. תגובתה של המטופלת לתוצאה היתה הפתעה ואכזבה: "לי יצא חייזר, לה יצא פרח. אולי תמצאי גם לי פרח. אם אני חייזר אף אחד לא ירצה אותי, אני לא שייכת" (תמונה מספר 3). מה שהמטופלת ראתה בדימוי שייצרה מתוך קווי המתאר של גופה משקף את הקושי הרב בקבלת אותו חלק אישיות והכללתו יחד עם כל חלקי האישיות האחרים.
תמונה מספר 3
התהליך היצירתי כתחליף למילים
כפי שנאמר כבר קודם בפרק זה, משמשת היצירה אפיק אלטרנטיבי להבעה, לחומרים הלא מודעים ולזיכרונות הרשומים ללא מילים. המצב הטראומטי בו נתונה נפגעת גילוי עריות אינו מאפשר הבנה או המשגה של החוויה ולעתים, המעורבות בתהליך יצירתי כלשהו יכול גם הוא להיות בלתי מובן וחסר משמעות. תצפית של מטפל על התהליך וניסיון לשחזר את החוויה שעברה המטופלת בתוך התהליך הוא זה המאפשר מודעות והבנה של הקשר שבין החוויה עצמה לזיכרונות אחרים.
נילי (שם בדוי), באמצע שנות העשרים שלה, נפגעת התעללות מינית בילדות, הגיעה לפגישה טיפולית, התיישבה ושתקה. לשאלתי "מה קורה", הוצפו עיניה בדמעות והיא השיבה שאין לה יותר על מה לדבר ושהייתה מוכנה לוותר על היכולת לדבר. באותה פגישה ויתרנו עליה, ובאמצעות מעט עידוד היא ניגשה לעבודה יצירתית. בחירת המדיום, הצבעים, אופן העבודה ומרחב העבודה נעשו באופן חופשי ובלי התערבות שלי. לכל אורך התהליך היצירתי מצאתי את עצמי בתפקיד של צופה:
תמונה ראשונה (מספר 4) – משיכות מברשת אופקיות, בחלק הימני העליון של התמונה, נעשו במהירות ובעוצמה גדולה, ובצבע דומיננטי ירוק. אחר כך, התפתחו אותן משיכות המברשת לתנועה יותר מעוגלת, שלוותה גם בניקוד בצבע סגול על ידי הקשת המברשת על הנייר. לבסוף, אחרי שערבבה בחריצות את כל הצבעים בפלטה, יצרה מסגרת לתמונה, והתיישבה.
גם בשלב זה נילי עדיין לא יכולה הייתה לדבר. היא ישבה במבט מושפל, ונענתה להזמנה שלי להמשיך ולעבוד.
תמונה שניה (מספר5) – על אותה פלטה, מבלי לנקותה ועם אותו מבחר צבעים התחילה לצבוע בתנועות מעגליות של כתום, שהלכו והתרחבו ותפסו כמעט את כל מרחב הדף. לאחר מכן, שוב ערבבה בחריצות את כל הצבעים ויצרה את האלמנט האפור שבמרכז התמונה בתנועה חדה וברורה מלמטה למעלה.
אל התמונה השלישית (מספר6) ניגשה בעצמה מבלי שהייתי צריכה לעודד אותה להמשיך. שוב, על אותה פלטה ומבלי לנקות אותה קודם, יצרה את האלמנטים הסגולים בתנועות רכות, מעוגלות, מבוקרות ואיטיות. לאחר מכן, הוסיפה להם את מה שנראה כמו קישוטים, עלים, ורגליים בכתום וירוק.
אחרי שסיימה התיישבה נינוחה, וציינה שעכשיו היא יכולה לדבר.
תמונה מספר 4 תמונה מספר 5 תמונה מספר 6
התהליך של נילי מובא כאן כדוגמה לאופן הבעה תחליפי לאופן המילולי. זו השנה השישית של נילי אצלי בטיפול. במשך השנים נחשפו אספקטים שונים, נאספו פרטים והועלו זיכרונות שאילו נחוו באופן אינטגרטיבי היו נותנים תמונה של התעללות מינית בילדות המוקדמת. נילי מדווחת על עוצמה רבה של פחד המהווה מחסום שלא מאפשר לה להגיע אל גרעין חווית ההתעללות ובשל כך היא גם מטילה ספק באם היתה בכלל התעללות או שהכל יציר דימיונה. באמצעות התהליך היצירתי שתואר כאן, הצליחה המטופלת "לספר" על הקשיים שיש לה לצאת מתחושת התקיעות בה היא נמצאת. היא לא הייתה יכולה לבטא במילים את מה שסיפר התהליך היצירתי: "אני מרגישה סגורה, כלואה, סוערת, בלי יכולת לפרוץ החוצה (תמונה 4). על מנת להרגיש משוחררת, חיה וזורמת (תמונה 6) אני צריכה לעבור דרך ההתעללות, דרך החדירה (תמונה 5), ושם אני לא יכולה להיות. מה גם, שהחדירה שנכפתה עלי, לא היתה בשבילי רק כואבת ופוגעת, אלא גרמה לי גם עונג שציפיתי לו, ושהייתי זקוקה לו". הקוראים ישימו לב בודאי שדימוי החדירה אינו רק מבטא אלימות כמו דימויים אחרים שהופיעו ביצירותיה של נילי לאורך הטיפול. הוא בא לידי ביטוי באמצעות דימוי של עלה שיכול לסמל גם צמיחה. במפגשים קודמים נילי ספרה עד כמה קשה לה להגיע לאותו מקום של פגיעה, ולכן היא "מרגישה תקועה בתמונה הראשונה".
תצפית על אופן יצירת התמונות, חשף תהליך אוטוהיפנוטי כבר מהתמונה הראשונה. הכניסה לטראנס ההיפנוטי נעשתה בעיקר על ידי תנועות אורך, בקצב כמעט אחיד, בזמן שהמטופלת היתה מרוכזת כולה במרחב הנייר שלפניה ובצבעים שבחרה. תמונה זו מתאימה לתיאור "תמונת טראנס", כפי שהוגדרה על ידי כהן וקוקס ( 1995Cohen & Cox,).מושג זה מתייחס ספציפית לאותם דימויים שנוצרים כדי להעביר מידע שהמטופל אינו יכול לבטא במילים. הפעולה האוטוהיפנוטית אפשרה כנראה למטופלת להגיע למצב מודעות אחר, ולהביע דרך היצירה (תמונה מספר5) חומרים נפשיים שלא היו נגישים לה קודם לכן. ההזדמנות לשחרר חומרים אלה מן התת-מודע ולהעלותם על הנייר, גם אם לא הבינה עדיין את פשרם, אפשרו למטופלת להמשיך בתהליך היצירה באופן יותר רגוע וזורם. תנועות גופה התרככו, השימוש בצבע נעשה מעודן יותר וניכר היה שהעוצמה הרגשית שהיתה נתונה בה קודם לכן, מתמתנת והולכת. בהדרגה, ותוך כדי התנועה, חזרה והגיעה למצב בו היתה יכולה להתחבר שוב אל הנוכחות שלי כחלק מהחוויה שלה ולשתף אותי במה שחוותה. במקרה הזה, ההזדמנות שניתנה לי להיות נוכחת ולצפות בתהליך היצירתי של נילי, איפשר לי לאסוף את כל הפרטים שכבר סופרו בטיפול ולאחד אותם באופן אינטגרטיבי כך שנילי תוכל לתת משמעות לתהליך הלא מובן שעברה קודם לכן.
דמות המתעלל והעברה בטיפול
טיפול בתוצאות של התעללות מינית ממושכת בגיל צעיר, מערב, לא פעם, רגשות אשמה ובושה, הנובעים מתחושות של שתוף פעולה עם הפוגע, לקיחת אחריות על ההתעללות, תחושות הנאה והסיפוק שהיו במערכת היחסים עם הפוגע והזדהות עם התוקפן. פוגעים רבים מאשימים את קורבנם באחריות להתעללות ועל ידי כך הם תורמים לעיוות מחשבתי ולכשל בבוחן המציאות של הנפגעת. אותו עיוות מחשבתי אצל הנפגעת הבוגרת גורם לתחושות של שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך זעם וכעס שלעתים מופנים כלפי הנפגעת עצמה בתהליך של הרס עצמי (כמו התפתחות של הפרעות אכילה, הפרעות שינה, פגיעה עצמית וכו') (Briere, 1989; Russel, 1986).
יצירות שמתארות את הסיטואציה הספציפית של הפגיעה המינית יכולות לשמש כהזדמנות לבחינת האירוע כפי שהוא נתפס על ידי המטופלת בשלבים שונים של הטיפול. זויות שונות כמו נקודת הראות של הנפגעת – הקורבן את הפגיעה, מקומה כמשתפת פעולה שמתבטא על ידי דיאלוג בין החלק הקורבן לבין האינטרוייקטים של דמויות הפוגעים, והזדמנות לבחינת תהליכי העברה יודגמו בסדרת התמונות הבאה. ציפי (שם בדוי), רווקה באמצע שנות השלושים שלה, נפגעת גילוי עריות, ציירה את שלוש התמונות (7-9) בטווח של כמה חודשים זו מזו. תמונות 7 ו-9 נעשו בתוך הפגישה הטיפולית ואת תמונה 8 היא הביאה לאחת הפגישות שביניהן אחרי שיצרה אותה באופן ספונטני בבית.
תמונה מספר 7 מתארת את הפגיעה המינית של מטופלת, כפי שחוותה אותה מנקודת הראות של הילדה שבפנים. האב הפוגע מופיע כיצור שחור, גדול ומפחיד, השוכב עליה במיטה ומכסה כמעט את כולה. את עצמה ציירה כדמות קטנה וורודה המציצה מתחת לגופו של אותו יצור שחור. התבוננות בתמונה, אפשרה למטופלת להביע ולספר בטיפול על תחושות השיתוק, החרדה, המחנק והבלבול שחוותה בתוך הסיטואציה.
בתמונה מספר 8, שצויירה כמה חודשים אחרי התמונה הראשונה, מתוארת אותה סיטואציה, אלא שהפעם נוספה דמות ישובה על כסא וצופה בההתעללות. נקודת הראות מאפשרת להתבונן גם במי שצופה בסיטואציה ומאפשר לה להתרחש. לדברי המטופלת, הדמות היושבת יכולה להיות ייצוג של האם, שספק ידעה ספק לא ידעה, ולא הצליחה לשמור על המטופלת מפני מה שקרה. עיבוד נוסף ומעמיק יותר של זווית ראיה זו איפשר למטופלת לבוא במגע עם אותו חלק שבה המואשם בשיתוף פעולה עם המתעלל, אותו חלק שראה את המתרחש ולא עזר לה להתנגד. בתמונה זו מופיעים מתחת המיטה גם כל אותם חלקי אישיות ש"ברחו", התנתקו מהסיטואציה מפני שהפחד, הבהלה והבעתה לא איפשרו להם להיות נוכחים.
בתמונה מספר 9 מתארת המטופלת את הצפיה שלה ממני כמטפלת. התמונה נעשתה על פי בקשה שלי, לכאורה ללא קשר לסיפור הפגיעה, ובה התבקשה לתאר באמצעות דימוי איך היא רואה את התפקיד שלי כמסייעת לה במצבי החרדה והפניקה שחוותה. המטופלת שוב מופיעה בתמונה כדמות קטנה וורודה המכורבלת בזרועותיה של דמות גדולה ושחורה, ויושבת על ברכיה. אחרי שציירה את התמונה, הביעה המטופלת במילים את הצורך שלה בדמות מבוגרת שתוכל להחזיק אותה על הברכיים בחיבוק חם ואוהב. היא מצפה להרגיש בטחון, חום ותמיכה בלי להיות מאויימת ולחשוש שהישיבה על הברכיים תוביל למצב של פגיעה. אחרי שציירה את התמונה הביעה המטופלת את הרצון שלה למגע איתי, הביעה את החשש ממגע עם כל אחד אחר שנחווה כמאיים מדי, והבינה שאין באפשרותי לספק לה את אותו מגע בפועל. הדמות השחורה בתמונה מספר 9 המייצגת אותי, מופיעה כאן בדיוק באותו אופן, צבע וצורה, כמו שהופיעה בציורים אחרים בהם ייצגה את דמות האב המתעלל או את החלק שבה שצפתה מהצד בזמן שאביה בעל אותה. התבוננות בתמונה מספר 8, שמביאה בחשבון לא רק את הדימוי עצמו אלא גם את אופן הבצוע שלה, מגלה את חווית חוסר האונים, הבדידות, הכעס וחוסר האמון שהמטופלת מרגישה כלפי היכולת שלי למלא את הציפיות שלה ממני. יש כאן ביטוי לחוויה עמוקה של שיחזור בתוך הסיטואציה הטיפולית בו המטופלת חושפת את הסבל וההתעללות שעברה והמטפלת יושבת מהצד ולא מספקת את ההגנה המצופה ממנה. ספיגל (Spiegel, 1986) מכנה תופעה זו בשם "טרנספרנס טראומטי" ומתייחס למצב שבו המטפל נתפס כמתעלל והופך למושא הכעס, התסכול, החשד ולעתים אף הסדיזם של המטופל.
כ-4 חודשים מאוחר יותר אל תוך הטיפול, הוצגה תמונה מספר 8 בפני המטופלת, כאשר הפוקוס הטיפולי היה סביב חוסר היכולת שלה לחוות שום דבר, חוץ מחרדה עמוקה ולחילופין – כעס בעוצמות גדולות ובלתי נסבלות. דיווחה של המטופלת העלה ששני רגשות קשים אלה, הם המאפשרים לה להרגיש "בחיים". כשהיא לא חווה אותם, היא מרגישה "מתה". למראה התמונה, זיהתה המטופלת בדמות היושבת ומתבוננת את המטפלת (אותי), בהתחלה כמספקת הגנה ושמירה, ואח"כ כמי שרואה את המתרחש ולא מסוגלת לעזור, נכשלת במשימה. תובנה זו אפשרה למטופלת להיות במגע עם הכעס והאכזבה שלה כלפי, כלפי הסיטואציה הטיפולית, וכלפי הציפיות שלה מהתהליך הטיפולי. ה"תיקון" שהיתה כמהה לו באמצעות ישיבה על הברכיים שלי (תמונה מספר9) נתפס כלא מציאותי, ותהליך השחזור שחוותה דרך התחושה ש"אני מתבוננת ולא עושה כלום", אפשר למטופלת לראות איך היא משמרת את חווית הכעס והחרדה על מנת להרגיש שהיא אכן "חיה". משימתה הבאה בטיפול היתה למצוא ולחזק את אותם "רגשות אבודים" המאפשרים להרגיש את החיים ושכרגע היא מרגישה מנותקת מהם.
תמונה מספר 7 תמונה מספר 8 תמונה מספר 9
סיכום
הספרות המחקרית מדווחת על כך שיותר מ-85% מאלה שאובחנו כסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית דווחו גם על היסטוריה של התעללות בילדות.(Putnam & Tricket, 1995; Ross, Miller & Bjornson, 1991). השימוש במנגנון הדיסוציאטיבי מאפשר התנתקות מנטלית מהחוויה הטראומתית ואז יתכן מצב שבו לרישום בזיכרון אין המשגה מילולית. בפרק זה הובאו מספר תיאורים של התערבויות טיפוליות בנפגעות גילוי עריות. בטיפול נעשה שימוש בתהליך היצירתי כאמצעי הבעה נוסף על אופן הביטוי המילולי של תהליכים המנותקים ממצבי מודעות נגישים. האופן בו הופקו הדימויים בטיפול והסימבולים בהם השתמשו המטופלות מגלה עולם פנימי מורכב, מסובך ומבולבל ועל כן קשה לביטוי מילולי. המרכיבים של עולם פנימי זה באים לידי ביטוי ביצירות עצמן, ואלה מקבלות זכות קיום עצמאי ברגע שהן משתחררות ויוצאות לאוויר העולם. כישות עצמאית ונפרדת, מהוות היצירות עדות לזיכרונות, רגשות וחוויות שבאמצעותן אפשר להרכיב תמונה מושלמת יותר ורצף חוויתי שהוא הכרחי למי שחווה את עולמה הפנימי באופן כל כך מפורק, מנותק ומבולבל. במהלך הטיפול היצירות הופכות מושא פוטנציאלי לשינוי ולהבנה בהתאם לרמת המוכנות של המטופלת לקלוט ולקבל את המסר שעומד מאחוריהן. היכולת להתייחס אל מרכיבי העולם הפנימי המסובך והמבולבל הזה מתוך תחושה של בעלות ("זו העבודה שלי") ושליטה ("אני יכולה לשנות אותה"), מקנה למטופלת הזדמנות להתנסות בחוויה שהיא הפוכה לחוויות חוסר האונים וחוסר השליטה שהיא מכירה.
למטופלות שלי יש אפשרות לבחור "פינת תצוגה" בחדר הטיפולים. זהו שטח על הקיר בו הן משתמשות על מנת להציג עבודות שחשוב להן להשאיר חשופות, לראות בכל פעם שהן מגיעות למפגש ולדעת שחוץ ממני יש גם מטופלים אחרים שרואים ומגיבים אליהן. חלקן מצליחות לקבל אחריות מלאה לאופן הצגת התמונה, משך הזמן שהיא תהיה תלויה שם ואיזו עבודה חדשה תחליף אותה. חלקן זקוקות לעידוד שלי ולפעמים אף ליכולת קבלת ההחלטות ושיקול הדעת שלי ביחס ליצירות שתהיינה מוצגות. עם התפתחות התהליך הטיפולי, מתפתח גם דיאלוג בין המטופלות לבין היצירות המוצגות, המשקף את יכולתן להתמודד, להפנים ולהטמיע את המסר המשתקף מהן. דיאלוג אחר שמתאפשר הוא זה שבין המטופלת לביני, כאשר אני מעורבת בתהליך הבחירה והתצוגה. כאן באה לידי ביטוי יכולתה של המטופלת להתעמת עם נושאים כמו חשיפה, שיתוף, מתן אמון וקבלת הכרה למי שהיא, כמו שהיא.
נפגעות גילוי עריות, שמנסות למצוא זיכרונות אבודים, להבין את בליל התחושות, הרגשות, והמחשבות המציפים אותן משתמשות בתהליך מתפתח זה כבעוד אמצעי לבניית הנארטיב האישי שלהן. החלפת התמונות בתצוגה הדינאמית בחדר הטיפולים מייצגת לא פעם את יכולתן הבריאה להניח מאחור פרקים מעובדים מעברן המיוסר. כמו התמונות בתיק העבודות, זמינים עתה פרקים אלה, לשליפה רצונית ממאגר הזיכרון ואין הם מכאיבים עוד למטופלות בהתפרצויות פולשניות ובלתי נשלטות. מצב כזה, מסמל את העברת השליטה על חיי המטופלת מן הפוגע אל הנפגעת המחלימה.
ביבליוגרפיה
1. Brier, J. (1989). Therapy for adults molested as children. New York: Springer Pub.
2. Buck, J.N. (1948). The house-tree-person technique: A qualitative scoring manual. Journal of Clinical Psychology, 4, 317-396.
3. Cohen, B.M. & Cox, C.T. (1995). Telling without Talking: Art as a window into the world of multiple personality, W.W. Norton & Company, New York.
4. Freud, S. (1923). The ego and the id. Standard Edition, Vol. 19. London: The Hogarth Press, 1927.
5. Gardner, H. (1980). Artful scribbles: The significance of children’s drawings. New York, Basic Books.
6. Greenberg, M.S. & van der Kolk, B.A. (1987).Retrival and integration of traumatic memories with the “painting cure”. In: van der kolk (Ed.) Psychological trauma. Pp 191-215. Washington, DC, Am. Psychiatric Press.
7. Hammer, E.F., (1958), The house-tree-person projective drawing technique: Content interpretation. In E.F. Hammer (Ed.) The clinical application of projective drawings (pp. 165-207). Springfield, IL, Charles C Thomas.
8. James, B. (1989). Treating Traumatized Children: New Insights and Creative Interventions. Lexington Books, Lexington, Massachusetts.
9. Krueger, D. (1989). Body Self and Psychological Self: A Developmental and Clinical Integration of Disorders of the Self. New York, NY: Brunner Mazel Publishers.
10. Mills, A. & Cohen, B.M., (1993). Facilitating the identification of Multiple Personality Disorder through art: The diagnostic drawing series. In Expressive and functional therapies in the treatment of multiple personality disorder, Kluft, E.S. (Ed.), Charles C Thomas Publisher, USA.
11. Nemiah, J.C. (1981). Dissociative Disorders. In: H. Kaplan, A. Freeman & B. Sadock (Eds.), Comprehensive textbook of psychiatry. 3rd ed. Baltimore, Williams & Wilkins.
12. Niederland, W. (1967). Clinical aspects of creativity. American Imago, 24, 6-33.
13. Rubin, J. A. (1984). The Art of Art Therapy. Brunner/Mazel Inc. New York, NY 10003.
14. Russel, D.E.H. (1986). The Secret Trauma: Incest in the women. New York: Basic Books.
15. Sachs, R.G. (1990). The sand tray technique in treatment of patients with dissociative disorders: Recommendations for occupational therapists. American Journal of Occupational Therapy, 44, 1045-1047.
16. Spiegel, D. (1986). Dissociation, double binds, and post traumatic stress in multiple personality disorder. In B.G. Braun (Ed.), Treatment of multiple personality disorder. Washington, DC: American Psychiatric Press.