זומר,א. (2003) ניסיונות הדדיים להרחבת הקשר הטיפולי: כמיהה לנירמול או מדרון חלקלק לניצול

הרצאה שניתנה בשירות הפסיכיאטרי של מרכז רפואי תל אביב ע”ש סוראסקי
12 בדצמבר, 2003

פסיכותרפיה מהווה קרקע פורייה להתפתחות חיבה נורמאלית בין המשתתפים בה. זו אמנם איננה ידידות סימטרית, אבל הרבה קשרים רבי עוצמה אינם סימטריים. קחו לדוגמא קשרי נישואין רבים שבהם מתקיימת עסקת חליפין בה כל צד מספק לצד השני “סחורות” שונות לחלוטין. למשל הדפוס הסטיריאוטיפי השכיח שבו העיסקה המשתמעת היא משהו כמו: אתה תכלכל אותי ותייצג אותי מול העולם הגברי השולט במשאבים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים תוך שאני מפקידה בידך את ההחלטות בעניין זה. בכך אני גם אחזק את תחושת הכוח והשליטה שכה חשובים לרווחתך הנפשית. ואילו אני אספק לך שירותים של דאגה לצרכיך החיוניים כמו מזון, סיפוק רגשי מין והבטחת המשכיות לזרעך ובכך תחזק את תחושת הערך שלי כאישה ואת הצורך שלי בהשתייכות ובטחון רגשי. מערכת יחסים זוגית סטריאוטיפית כזו, איננה סימטרית אבל לא בטוח שבתרבויות מסוימות היא איננה נתפסת כמאוזנת וכהוגנת. מערכות נורמליות של ידידות ואהבה יכולות, אם כן, להתקיים בתוך קשרים שהם, אינהרנטית, לא שוויוניים. כשאנו מתייחסים למערכת קשרים כזו בתוך הקשרה התרבותי (חשבו על רובה המכריע של האנושות בחצי הדרומי של כדור הארץ ובמזרח), בראיה רגישת-תרבות על מערכות יחסים כאלה איננו חושבים במונחים של ניצול אלא במונחים של חלוקה פונקציונאלית ומספקת של אחריות ושל תפקידים תוך דיפרנציאציה רבה בין המשתתפים בקשר. אני מביא את העובדה הזו לתשומת לבנו משום שבמפגש שלנו היום אנחנו דנים בקשר בעל מאפיינים דומים. הקשר הטיפולי מייצג ברית פונקציונלית בין שני משתתפים והוא מאופיין בדיפרנציאציה גבוהה בתפקידים שנושאים שני המשתתפים בתוך הקשר. הקשר איננו שוויוני, הוא גם אינו מתיימר להיות שוויוני, אבל הוא קשר מועיל לשני הצדדים וזהו קשר שהצדדים נכנסו אליו מרצון. באותם מקרים רבים שהוא גם ממלא את ציפיות הצדדים המשתתפים בו, הוא עשוי להגביר את שביעות הרצון של המשתתפים מן הקשר ואת חיבתם זה לזה. אני רוצה גם לטעון, שבדומה לקשרי ידידות נורמאליים, קורה לא פעם שהזיווג בין המטפל למטופל איננו אקראי, אלא תוצאה של בחירה הדדית. המטופל מחפש מטפל מסוים בגלל ששמע אותו בהרצאה, קרא ראיון עמו בעיתון, או שמע עליו מידידים. מטופל גם יכול לדחות מטפל אליו הופנה בגלל “היעדר כימיה” עד שהוא מוצא את הזיווג הנכון. מצד שני, גם מצד המטפל הקשר איננו אקראי ומעורבת בחירה בזיווג. כמו שלאנשים יש העדפה לתכונות מסוימות אצל ידידים או בני זוג פוטנציאליים, כך גם למטפלים יש העדפות לתכונות מסוימות של מטופלים. תהליך הבחירה מתרחש בכמה רמות. למטפלים יש העדפות ביחס למין, לרקע התרבותי, לגיל, יש להם פתולוגיות מועדפות (במילים אחרות: לסגנונות אישיות מועדפים) , ויש להם גם העדפות לסוג הטיפול שהם רוצים להציע (או במילים אחרות: ביחס לאופן שהם היו רוצים להיות בקשר). אם מצאו בני הזוג לדיאדה הטיפולית זה את בן הזוג המועדף של זה, סביר אז שדפוס הקשר יאופיין בתגמול הדדי עמוק ויהיה זה מפליא אם לא תתפתח, בתנאים אלה חיבה בינאישית, אם לא אהבה. כדי לחדד את טענתי, ברצוני להזכיר לכם כי מטפלים עלולים להיקלע למצבי חיים שבהם תוגבר ההזדקקות הרגשית שלהם. ניקח לדוגמא מטפל בכיר (שלא נמצא יותר בהדרכה) שנפרד לא מזמן מבת זוג. הוא חייב להמשיך לטפל על מנת להתפרנס, אבל הוא שבור רגשית. כך הוא מגיע לקשריו הטיפוליים, שבינם יש גם בני זוג לדיאדה שנבחרו בגלל תאימותם הרגשית למטפל. ההסתברות שהזדקקותו תיחשף, תאותר ותקבל התייחסות מבן הזוג לדיאדה הם לא נמוכים.

המפגש המקצועי היום דן ביחסים מקבילים בטיפול. מטפל נכנס למערכת יחסים מקבילה (dual relationship) כאשר הוא לוקח על עצמו תפקיד נוסף מול המטופל לפני הטיפול, במהלכו או לאחר שהסתיים. ברצוני לטעון כי בקונטקסט הרגשי המיוחד של הטיפול כפי שתיארתי קודם, מתפתחים גורמים רבים המפעילים לחץ על בני הזוג בדיאדה, לנרמל את הקשר, במיוחד אם הוא מספק את שני הצדדים. נירמול הקשר הטיפולי, משמעו הרחבתו אל מעבר לשעה הטיפולית ומעבר לכללים הנוקשים המסמנים את גבולותיו המקצועיים הצרים. נכון הוא שקשרים מקבילים לטיפול, גם כאלה שאינם מיניים, הם יחסים המושפעים מן הקשר הטיפולי. אם אתם מקבלים את הניתוח שניסיתי לערוך קודם בנוגע לזוגיות המתפתחת בטיפול, הרי שאולי תקבלו גם את הרעיון האומר כי בדומה לרוב הקשרים הדיאדיים המאופיינים בדיפרנציאציה, שאלת השוויוניות בטיפול איננה רלבנטית, אם מאזן המשאבים המוחלפים בין הצדדים מקיים בהגינות את העסקה שעליה הוסכם בין הצדדים. יחסים מקבילים בטיפול אינם תמיד קלים לזיהוי כהפרה בוטה של כללי האתיקה ותיאורטית ניתן להצדיק יחסים מקבילים מסוימים כשלוחות חוץ-טיפוליות של הקשר הטיפולי שנועדו לקיים את החוזה הלא-כתוב בין בני הזוג. למשל, אם בחוזה משתמע יעד חשוב של שיפור הדימוי העצמי של המטופל, וזה עשוי להשתפר אם יכיר המטפל בכישרונות העריכה הלשונית שלו ויזמינו לערוך את מאמר שכתב, הרי שהעסקה עשויה לממש את החוזה הטיפולי שבו מתחייב המטפל לדאוג לשיבוח תחושות הערך העצמי של המטופל ולשיפור ההסתגלות שלו אל העולם שמחוץ לקליניקה. קשר מקביל כזה, עשוי להיות לשביעות רצון הצדדים, במיוחד אם עבודת העריכה תשוערך, כספית ותקוזז מול עלות הטיפול.

על מנת להמחיש עוד סוגיות אתיות אלה, בואו נבחן דוגמה היפותטית נוספת ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה. דלית מטפלת בעפרה בגלל פחדי הקהל שלה. עפרה היא דוקטורנטית בחוג לספרות ולא תוכל להתפרנס אם לא תוכל להתגבר על הפוביה החברתית שלה. עפרה מאושרת שדלית נאותה לטפל בה. היא שמעה אותה מתראיינת ברדיו, והעריכה עמוקות את  הידע שהפגינה ואת רהיטות הדיבור שלה. עפרה חוקרת ארכיטיפים יונגיאניים בסיפורי ילדים. במקרה, גם לדלית יש עניין בתורת יונג. דלית, מעריכה מאוד את עופרה וסבורה שיש לה המון מה לתרום לפסיכולוגים. שניהם שותפים להתלהבות מן הנושא והן נהנות לנתח יחד את חלומותיה של עפרה מתוך תורה זו. דלית היא גם חברה בחוג קריאה שבו מנותחות יצירות ספרותיות מזוויות שונות. דלית מטפלת בשיטה התנהגותית-קוגניטיבית ונראה שההתערבות בקליניקה מעוררת שביעות רצון הדדית אצל שתיהן אבל היא מוגבלת. דלית משוכנעת שיש צורך בחשיפה של עופרה למצבי אמת. עופרה מסכימה אתה אבל חשה שתוכל להתגבר על פחד הסף שלה בקלות רבה יותר אם, לפחות בפעם הראשונה, תהיה דלית נוכחת בקהל, כמאמנת המלווה את האתלטית בתחרות. דלית מעולם לא שמעה את עופרה מרצה. היא מחבבת אותה, מעריכה אותה, וחשה שהטיפול עשוי להגיע בקרוב לסיום מוצלח אם, ברוח הגישה ההתנהגותית תסייע לה בחשיפה בפועל על ידי ליווי במצב הפובי. היא מציעה לעופרה להגיע לפגישה הקרובה של חוג הספרות שלה. סוכם שעופרה תוצג רק בגלימתה האקדמית וכי יוסתר הקשר המקצועי ביניהן. המטופלת נענית בשמחה. בנות הזוג לדיאדה מרחיבות את הקשר הטיפולי ומכילות בתוכו גם מה שנראה לשתיהן, הרחבה טבעית. היא טבעית להן מן הטעם התיאורטי-קליני והיא טבעית להן מן הטעם האישי. הן מחבבות ומעריכות זו את זו והן שמחות לממש את השלב הטיפולי הבא תוך התרועעות בזירה אחרת. עופרה מאושרת שדלית חושפת אותה לפינה משמעותית בחייה ובכך זוכה להתקרב אליה עוד. היא חשה סיפוק על כך שזכתה למאמנת מסורה למיומנות החדשה שבקשה לרכוש. היא חשה גאווה שדלית מעריכה אותה כל כך ומשתוקקת לגרום לה נחת בהגנת הישג פסיכולוגי עליו עמלו כה רבות יחד. דלית, חשה היסוס קל להרחיב כך את הקשר המהנה ביניהן, אבל היא סבורה שיהיה זה חשוב לעופרה להיות עמה גם באינטראקציה שאינה קלינית, והיא מוכנה להודות בפני עצמה שהיא מחבבת את עופרה ושזה יהיה לה נעים אם תבוא לחוג, במיוחד משום שהטיפול מגיע לסיומו.

והנה שני המשכים לתסריט:
א. עופרה מציגה בחוג הספרותי וזוכה להצלחה. מייד אחרי זה היא מציגה גם בהצלחה באוניברסיטה וחשה שבעייתה נפתרה. עופרה מוזמנת להצטרף לחוג הספרותי על ידי המשתתפים האחרים ונענית. מתרקמת ידידות בינה לבין דלית. היא מפתחת קרירה מקצועית מספקת וחיה באושר עם בן זוגה ללא צורך בטיפול פסיכולוגי. שתי הנשים חשות מסופקות מהתוצאות המקצועיות של הקשר הטיפולי ומהאופן שהתפתח. ברבות הזמן, מקבלת עופרה משרת הוראה בעיר רחוקה והקשר ביניהן דועך. שתיהן מקבלות את זה, ומעבר לברכות טלפוניות לקראת חג חשוב, הן אינן מתראות עוד.

ב. עופרה מציגה בחוג הספרותי תוך התרגשות עזה. הלחץ שהיא חווה נובע מהדחף שלה לגרום נחת למטפלת ומהצורך להצדיק בפני באי החוג את הזמנתה. המניעים הללו לא עובדו בצורה מושלמת והיא מוצאת את עצמה מוטרדת עד כדי פגיעה בריכוז שלה. היא חווה את משתתפי החוג כביקורתיים, מתבלבלת, ומעבירה הרצאה אותה היא מעריכה כעילגת תוך שהיא חשה בושה. דלית חשה מבוכה בגלל שהאורחת שלה אינה עומדת ברמה המצופה במפגשים, חשה אכזבה מהביצוע של עופרה, וחווה כעס שתוכל להודות בו רק מאוחר יותר בהתייעצות מקצועית עם מדריכה לשעבר. הן נפגשות עוד פעמיים אבל עופרה מפסיקה להגיע. היא ממשיכה להימנע מהרצאות. עופרה חשה שדלית הייתה צריכה למנוע ממנה את מפח הנפש הזה, על אף שהיא ערה לכך שהיה זה הרעיון שלה.

המקרה הזה מאייר את הכמיהה הטבעית להרחבת הקשר הזוגי בטיפול. הכמיהה טבעית ומובנת עבור שני בני הזוג בדיאדה. המקרה גם מאייר אפשרות לתוצאה טובה של הרחבה כזו. הרווח של מימוש ההרחבה נבע משיתוף פעיל של המטופלת בתהליכי קבלת ההחלטות הטיפוליות, התחשבות בדעתה, מתן הזדמנות מוגנת לחשיפה בפועל למצב פובי, ונורמליזציה של קשר טיפולי באופן שתרם, ככל הנראה, לשיפור תחושת הערך העצמי של המטופלת. המקרה הזה מביא בחשבון גם סיכון אפשרי. מחיר ההרחבה של הקשר הטיפולי בתסריט השני היה גבוה וכלל בושה וכעס מצד השתיים, אובדן האמון של עופרה בשיקול הדעת של דלית, באחריותה  וביכולתה לגונן עליה, רתיעה מפני טיפול נוסף, וכשלון בהשגת יעדי הטיפול.

בואו נסתכל על שתי דוגמאות קצרות המתבססות על מקרים המוזכרים בספרם של קית-ספיגל וקוצ’ר (Keith-Spiegel & Koocher, 1985). שימו לב לאופן הנאיבי כמעט שבו נוצרים הקשרים המקבילים המתוארים. לכאורה, אין שם שום סכנה. אבל למעשה, הדינמיקה העדינה של הקשר הטיפולי אינה מאפשרת לגיבורי הסיפורים האלה לצאת ללא פגע.

במקרה הראשון, מדובר בפקידת ארכיון במרפאת בריאות נפש גדולה. בעקבות מצוקה נפשית היא פונה למנהל המרפאה לעזרה. הוא מקבל אותה לטיפול, אך מאוחר יותר היא מגישה נגדו תלונה לועדת האתיקה על כך שהוא חוסם את התקדמותה המקצועית על סמך התרשמותו ממנה כפציינטית, במקום להסתמך על ביצועיה כפקידה.

במקרה השני, מסכים אב לבת מתבגרת, סייד במקצועו, לצבוע את ביתו של המטפל בתמורה לטיפול בבתו. המטפל פוגש את הנערה שש פעמים והטיפול מסתיים. האב מתלונן בועדת האתיקה על המחיר המופרז והלא מקובל שדרש המטפל: שווי עבודת הסיוד שביצע היה 4200 ש”ח ויוצא מכך שערך כל פגישה טיפולית היה 700 ש”ח. המטפל, מצדו, טוען להגנתו שההסכמה הייתה בדבר בצוע מטלה מקצועית אחת תמורת מטלה מקצועית אחרת. מאחר שבצע בהצלחה את חלקו, יוצא שהעסקה מאוזנת והוגנת.

שני המקרים האחרונים בוטים בתוצאות שלהם ובולטת בם התחושה של הלקוחות כי היה משהו לא הוגן  בעסקה, וכי נפגעו מיחסי הכוח הלא שווים שהיו טמונים בקשר המקצועי המקורי. שני הלקוחות יצאו ממורמרים ופגועים מקשר שיתכן ולא היו בו כוונות זדון. המקרים שהבאתי מבהירים כי יחסים מקבילים עלולים להיות מעשה בעל השלכות טיפוליות רבות עוצמה, וכי כמו בכל תרופה חזקה, יש לשקול באילו, מקרים, אם בכלל, מותר לקחת את הסיכון של תופעות הלוואי והנזקים האפשריים שלה, וזאת אם בכלל יש לאשר את השימוש בה.

עלי להזכיר כי מערכת היחסים האינהרנטית הלא-שוויונית ויחסים מקבילים בין מטפל למטופל הם כמעט בלתי נמנעים. אי-לכך, כשנוצר מצב של קשר מקביל ניתן לטעון כי מוטב להשתדל לנצל באופן בונה את ההזדמנות שהוא מקנה. מתוך השקפה זו ניתן להוסיף ולטעון כי הדגשה מוגזמת על התפקיד המקצועי של המטפל עלולה ליצור ניכור בקשר הטיפולי ולפגום בו. זאת ועוד, בכל קשר שהוא, ניצול הוא עניין מוסרי, בלי קשר לשאלה האם הוא מתרחש במסגרת קשר מקביל אם לאו? ניתן להשתמש בפער יחסי הכוחות בתוך הקשר לא רק לשם ניצול והחלשה אלא גם לצורך העצמה. אני מבקש מכם להרהר בשאלה האם יכול להתקיים ערך טיפולי חיובי ביחסים מקבילים הומניים ודמוקרטיים, והאם אלה לא יהיו עדיפים בהרבה על עמדה פטרנליסטית, מרוחקת, המדגישה את מיתוס העליונות של הפסיכותרפיסט ו”שמה את המטופל במקומו”. השאלה היא האם אין הבעיה האמיתית נעוצה בעצם בהתנהגות קלוקלת של מטפלים מסוימים במקום במרכיב המקבילות שבמערכת היחסים?

נדמה כי הדאגה ביחס לשמירת הגבולות הטיפוליים היא חדה ביותר כאשר דנים ביחסים מקבילים רומנטיים וארוטיים. אחת השאלות הבסיסיות התחום זה, היא האם תתיכן אהבת אמת בין מטפל למטופל. אנחנו תרבות הסוגדת לרומנטיקה. האם לא יתכן שמטפל יתאהב באמת במטופלת שלו? האם לא יתכן שמטופלת תתאהב בתכונות האמיתיות של המטפל שלה (לא באלה המדומיינות, המושלכות)? מדוע שתוחמץ אהבת אמת כזו, ומדוע שלא תמומש? כמו שאתם שמים לב, אני מתרחק מתחומי הקונסנסוס המובנים מאליהם. אינני עוסק כאן במימוש של תשוקה זמנית. ברומן מיני סודי האמור להיות מוכחש אם תעלה שאלה ביחס אליו. אני מדבר על התפתחות רומנטית שהיא, לכאורה, טבעית. הסיטואציה הטיפולית היא אינטימית, הקרבה הפיזית לפעמים, מינימאלית, הדינאמיקה היא של היחשפות, גילוי סוד, מתן אמון. התכנים לפעמים נאמרים באופן אקסקלוסיבי בטיפול ולא בשום מקום אחר, המטפל לעיתים תכופות נותן באמת הרבה מאוד מעצמו, מנשמתו, מאהבתו. הוא נמצא שם כאדם גם בטיפולים פסיכואנליטיים מודרניים. לא פעם, חושבים בני הזוג בדיאדה הטיפולית אחד על השני גם מחוץ לטיפול. לא פעם הם מפנטזים אחד על השני פנטזיות של מימוש מלא של האינטימיות הבלתי מוכחשת שיצרו ביניהם. ניתן לטעון כי מתקיימים בפסיכותרפיה מרכיבים רבים שיכולים בתנאים מסוימים להביא להתאהבות אמיתית. האם בכל מצב כזה מתקיים בהכרח יסוד הניצול? בשיחה שניהלתי לפני כשנתיים עם מטפל שהורשע בדין על קיום קשרי מין עם מטופלות, הוא לא הכחיש בפני את העובדות. הוא חלק על יסוד הניצול. לטענתו, לראות בנשים המוצלחות שבאו להיוועץ בו קורבנות פתיות שהוא הוליכן שולל הוא בבחינת עיוות המציאות. הוא מחה כנגד האינפנטילזציה של המטופלות וטען שהבינו היטב מה הן מבקשות, מה מוצע להן, ומה טיב הקשר המתפתח בינן לבינו. במובן זה, הוא טען, הייתה כאן שקיפות מליאה, חופש החלטה הדדי, וסימטריה בעסקת החליפין. משום כך, הוא דחה את הנחת היסוד שידע שאני דוגל בה, כי בטיפול מתקיימת תמיד חזקה של ניצול מיני במקרה של קשר ארוטי בין מטופל למטפל משום שהסכמת מטופלות לרוב איננה יכולה להינתן מתוך חירות אמיתית. בן שיחי לא ידע להטמיע במשנתו הסדורה אודות הסימטריה ההוגנת הטמונה ביחסי המין שקיים עם מטופלותיו את העובדה שבנות זוגו לטיפול הארוטי היו מוכנות לעבור את שבעת מדורי הגהנום של חקירות במשטרה, ראיונות בפרקליטות, עדויות בבית המשפט, וחקירות נגדיות על ידי ההגנה על מנת להרשיעו בדין. כשלחצתי עליו הוא אמר שהוא חש עצמו מנוצל על ידי נשים כועסות ומרירות על אהבתן הנכזבת. הוא טען שאם היה נישא למי מהן, היא לא הייתה תובעת אותו, ולכן הבעיה היא איננה הקשר הארוטי, אלא שהוא לא התפתח כפי שהמטופלות דמיינו שיתפתח.

מעולם לא ראיינתי נשים ששכבו עם מטפלים שלהם וראו עצמן רק נשכרות מהקשר. למען ההגינות יש להביא בחשבון, כי הן לא היו מונעות להתראיין ולכן אין לשלול שיש כאלה. יחד עם זאת, מחקרים כמותני ואיכותניים שערכתי בתחום מגלים תמונה אחידה וחד-משמעית על אף שחלק מהנשים מדווחות על סיפוק רגשי בזמן הקשר הארוטי המקביל עם המטפל, רובן חוות גם בלבול וניתוק רגשי. ברבות הזמן, מדווחות כולן על תחושת התמרמרות. כאילו שמתרחשת התפכחות והן מבינות שזה לא היה צריך להתרחש גם אם הן יזמו את הקשר. הן חשות כי במקום לעבוד על הבעיות שלהן הן היו עסוקות במשהו אחר (שלרוב גם התבקשו לשם עליו). אצל רובן מאובחנים נזקים נפשיים שלא נובעים רק מהזנחת העניין שלשמו הגיעו לטיפול. הנזקים המאותרים קשורים לתחושה שמעלו באמונן,  שהמטפל מעל בחוזה הטיפולי ונכשל בגילוי אחריות הורית לשמור עליה מפני פיתוי מסוכן. רבות חשות אשם וגועל עצמי ומסרבות על כן להתלונן. לעיתים הן זקוקות לעבודה ממושכת בטיפול נוסף כדי לתקן את נזקי הקשר הארוטי המקביל. קבוצה מיוחדת מקרב קבוצה זו היא קבוצת הנשים שבאו לטיפול בגלל נזקי ההתעללות והניצול שחוו בעברן. עבור נשים אלה, היה הקשר הארוטי המקביל שחזור של מלכודת. על מנת לזכות בפיתיון האהבה המיוחלת, ידעו חלקן איזה מחיר עליהן לשלם. אחרות, פשוט לא ידעו כיצד להתגונן. הן באו לטיפול על מנת שהמטפל יאתר את הדפיציטים הללו ביכולות ההגנה שלהן, בתקווה שיעשה להקניית מיומנויות שימירה עצמית יעילות יותר. המטפל פירש את כמיהתן אליו על פי צרכיו. ההתאהבות לא הייתה כל הסיפור. מתחיה היה רשום סיפור שגורל אחריתו היה נחרץ מראש.

בואו נחזור אם כך, לדילמה המרכזית. בקשר המקביל לטיפול מקופלת כמיהה הדדית של בני הזוג בדיאדה להרחיבו לקשר מלא יותר. זהו מתח מתמיד המאפיין קשרי טיפול רבים וזאת משום שבני הזוג בדיאדה הטיפולית לא רק בוחרים זה את זה, אלא גם נקשרים זה לזה בעסקאות חליפין רגשיות רבות עוצמה. ההתקרבות ההדדית וניסיונות ההרחבה של הקשר עלולים להלוות, לעיתים, בתהליך זוחל של חצית גבולות. שינוי בצורת הישיבה, שינוי במיקום הפגישות אן במועדן, חשיפה עצמית של המטפל, הערות מלאות חיבה למטופלת, מגע מנחם בעת משבר, חיבוק לפרידה, נשיקת ברכה על הלחי, – אלה חלק מהסימנים לכמיהה לנירמול הקשר ותחילתה של תנועה לעבר הרחבתו  לקשר מקביל נוסף.

אז מה הפיתרון? להערכתי יש להכניס את תהליכי ההתקרבות בין מטפל למטופל בפסיכותרפיה לשיג ולשיח ההכשרתי וההדרכתי, ממש כפי שאתם עושים כאן היום. יש להכיר בהם ככוחות ברי קימא המבטאים רגשות טבעיים ולקבל שהם יכולים לכלול גם משיכה ארוטית. הנושאים צריכים להיות פתוחים ונגישים להדרכה והתייעצות עמיתים באווירה של קבלה בטוחה. רק כך, נוכל להבטיח שתהליכים טבעיים אלה יצאו מארונם ויקבלו סיכוי לליבון התייעצותי במקרים של דילמה וקונפליקט. באשר למהות הקשר הטיפולי המקביל, עמדתי היא שגם אם במקרים מסוימים ניתן למצוא רציונאל למימושו, הרי שהפגיעה הפוטנציאלית באובייקטיביות הנחוצה למטפל, החשיבות בשמירה על הקשר הטיפולי כנקי מקלקולים שעלולים להתרחש בקשר המקביל, והצורך להגן על מטופלים מפני נזק נפשי גוברים על הסיכוי להפיק תועלת מהקשר המקביל. הדבר דומה לתרופה שעשויה לעזור למיעוט מהמטופלים בטווח הקצר, אבל בגלל ראיות מחקריות שהיא מזיקה לרבים יותר בטווח הארוך, היא אסורה בשימוש גורף.