זיכרון טראומטי: מסע מפוקפק אל העבר או מסע מפרך אל עבר מפוקפק
פרופ’ אלי זומרבגיליון “הארץ” מיום 15 באוקטובר, 1997 הביא נעם סלונים נתונים מעניינים בדבר הויכוח הסוער ביותר הפוקד את מקצועות בריאות הנפש בעידן המודרני. הויכוח עוסק בשאלת המהימנות של זיכרונות טראומה מודחקים. כלומר, באיזו מידה מהווים זיכרונות כאלה הד לאירועים אמיתיים שהתרחשו במציאות, ובאיזו מידה הם תולדה של דמיון. זהו אינו רק ויכוח אקדמי במהותו. מן העבר האחד של המתרס ניצבים הורים המואשמים על ידי בנותיהם הבוגרות במעשי התעללות איומים והטוענים כי בנותיהם נפלו קרבן לטיפול פסיכולוגי רשלני שיצר זיכרונות שווא. מנגד עומדות (לרוב) נשים שחשפו זה לא מכבר זיכרונות של טראומות ילדות והנתקלות בהכחשה ואי-אמון כשהן מעיזות לחשוף את הזוועה שהודחקה. בארצות-הברית מגיעות חלק מהפרשיות האלה לבתי המשפט. כאשר על הפרק עומדים מיליוני דולרים כדמי נזיקין, מגויסים הטובים שבפרקליטים וטובי המומחים בתחום הזיכרון על מנת לסייע בקעקוע אמינות הזיכרונות והתהליכים שבהם הם עלו.
כדי להבין את הסוגיות העיקריות הנוגעות לסוגיית הזיכרון הטראומטי, חשוב להבין קודם מה הן התגובות המוכרות לאירועי טראומה. טראומה מוגדרת כאירוע שבו קיים איום על שלומו הגופני של הנפגע או של אחרים. בארצנו למודת הסבל חיים ניצולי טראומה רבים. חלקם עברו את השואה, חלקם לחמו בקרבות עקובים מדם, או נפלו קרבן לפיגועי טרור, אחרים נפגעו מאלימות במשפחה או מתקיפה מינית. הניסיון שהצטבר בישראל תואם את הדיווחים בספרות המדעית על טיפול באנשים שעברו טראומות ואיבדו לפחות חלקים מן הזיכרון ביחס לאירועים שחוו. מאמרים רבים פורסמו בספרות בעקבות טיפולים עם חיילים שחוו אירועים קשים במלחמות בהן השתתפו. חלק מן הזיכרונות שנחשפו לראשונה בטיפול פסיכולוגי אירועו שנים רבות קודם לכן. ילדים הנחשפים לטראומה מתמודדים, כמו מבוגרים שנפגעו, בהפעלת מנגנוני הגנה שונים. אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות עם טראומות שבהן הקרבן חסר-ישע, היא “דיסוציאציה” (נתק). מדובר בתהליך מנטאלי מורכב שבמהלכו מתרחש שינוי במצב המודעות של האדם. כתוצאה מכך, חלות הפרעות בחיבורים ובקישורים הנורמאלים הקיימים בין מחשבות, רגשות, התנהגויות וזיכרונות. היכולת הזו להינתק (או בלשון עממית יותר: לרחף, להיות “אסטרונאוט”) היא יכולת טבעית והיא מוכרת לנו ממצבים של חלימה בהקיץ או בהייה במצבים משעממים. יש אנשים שמפעילים מנגנונים כאלה בזמן לחץ טראומטי, על מנת למנוע מן החוויות הקשות להגיע אל המודעות. הנתק הזה בין החוויה הטראומטית לבין המודעות אליה, עשוי להמשיך ולפעול גם כשהטראומה נפסקה.
אצל חלק מאנשים אלה, תצוף החוויה המנותקת ותעלה אל המודעות בשלב מאוחר יותר בחייהם. זכור לי, לדוגמה, מקרה בו טיפלתי בעת התמחותי בבית החולים של משוחררי הכוחות המזוינים בארצות הברית. המטופל הגיע לטיפול במצב נפשי קשה, כאשר לאחר יותר מ-35 שנות הדחקה, נזכר לראשונה בטראומה ממלחמת העולם השנייה. ואכן, חלק מהקריטריונים האבחנתיים של הפרעת לחץ-פוסט-טראומטית כוללים תסמינים של הפרעות בזיכרון, כמו היזכרויות פולשניות של האירוע (היפרמנזיה) או העדר זיכרונות, מחשבות או רגשות אודות האירוע (אמנזיה).
מה קובע אם הזיכרון אודות הטראומה ייזכר באופן רציף או ינותק מן ההכרה המודעת?
1. המחקר הקליני בתחום מצביע על כך שאירועי טראומה חד-פעמיים (כמו פיגוע טרור או אונס) עשויים להיזכר, על ידי החווים אותם, טוב יותר מאשר אירועים טראומטיים חוזרים ונשנים (כמו קרבות ארוכים או עינויים פוליטיים).
2. אסונות מקריים ואסונות טבע (כמו רעידות אדמה או סופות טורנדו) ייזכרו טוב יותר מאסונות שנגרמו באופן מכוון על-ידי בני-אדם (כמו פשעי מלחמה, אלימות במשפחה, גילוי עריות).
3. מבוגרים החווים טראומות יזכרו אותן טוב יותר מילדים הנחשפים למצבים דומים.
4. ככל שהנפגע רוכש יותר אמון בפוגע, הוא יותר תלוי בו וככל שמופעל על הנפגע יותר לחץ לסודיות והסתרה של האירוע, כך גובר הסיכוי לנתק והדחקה של הטראומה. כלומר, יהיה לילד קל יותר לזכור ולדווח על פגיעות מיניות מצד זר ברחוב מאשר על ניצול מיני בידי בן משפחה.
על מה, אם כך, הויכוח הגדול?
חוקרי זיכרון, כמו אליזבת לופטוס המוזכרת במאמרו של נועם סלונים, אכן הוכיחו במחקרי מעבדה שניתן לעוות זיכרונות הקשורים באירועים שבהם היה, כביכול, אירוע בעל אופי של לחץ קל. מדענים אלה מוטרדים מכך שמטפלים עלולים לעוות בשוגג את זיכרונותיהם של אנשים הסוברים כי חוו התעללות בילדותם. המחקר המעבדתי של חוקרי זיכרון, כמו לופטוס, הוא ככל הנראה בלתי רלוונטי ביחס לזיכרונות טראומטיים. במאמרו, מדווח סלונים כי עצם דמיון אירועים כמו שבירת חלון או מציאת 10 דולר חיזק את הרושם של הנבדקים כי אכן חוו אירוע זה. מדענים העוסקים בטראומה טוענים שאכן, סביר כי ניתן לשכנע אנשים רבים כי עברו אירוע יומיומי כמו מציאת כסף, אך הדבר הוא קרוב לודאי בלתי אפשרי ביחס לזיכרונות טראומטיים. חוקרי טראומה טוענים שזיכרונות טראומה מקודדים במוח באופן שונה ובצורה שאינה ניתנת לסילוף. הטענה היא שזיכרונות כאלה מאוחסנים בגוף מוחי הנקרא “אמיגדלה”. גוף זה מסוגל לעבד רגשות ותחושות גופניות, אבל ללא מילים, לא רעיונות מילוליים ולא שפה. מסיבה זו יש לנפגעי טראומה רבים זיכרון סנסורי-מוטורי ביחס לאירוע. כלומר, הם יכולים להגיב בבהלה, כעס או צער מול גירויים המזכירים את האירוע, אך אין להם זיכרון סיפורי מפורש ביחס לחוויה שעברו. מכיוון שמסיבות של אתיקה אי אפשר ליצור ניסויי מעבדה שבהם מופעל לחץ טראומטי, קשה לבדוק אמפירית את הטענה של קלינאי הטראומה כי לא ניתן לעוות בקלות זיכרונות סנסורי-מוטוריים. יחד עם זאת, פורסמו מאות מאמרים ומחקרים קליניים המצביעים על קשר ברור בין טראומה להפרעות בזיכרון הקשורות באירוע הלוחץ.
למרות שזיכרונות מודחקים רבים עולים לראשונה בפסיכותרפיה, לעתים תכופות עולים הזיכרונות מחוץ לטיפול, כאשר אנשים מוצפים לפתע בזיכרון סנסורי-מוטורי לאחר חשיפה לגירוי הדומה להיבט מסוים בטראומה או מסמל אותה. לדוגמה, בתגובה לתנועת יד מהירה לגירוד הראש שעושה יצחק, מרים ידידו אבנר את ידיו בבהלה בתנועה המגוננת על ראשו. אבנר מדווח כי נבהל, בלא שיהיה מודע בהכרח לזיכרונות מפורשים בדבר מסכת ההתעללויות הגופניות שספג מידי אביו בילדותו. תגובתו של אבנר היא היזכרות סנסורית-מוטורית. היא אינה ברת השוואה לזיכרונות הטריוויאליים שהושתלו במעבדה על ידי לופטוס ועמיתיה. הטענה של קלינאי הטראומה היא שקשה מאד להשפיע על זיכרון טראומטי סנסורי-מוטורי, לא כל שכן, ליצור זיכרון שווא מסוג זה. צודקת לופטוס, כפי שהיא מצוטטת במאמרו של סלונים, כי אנשים שעוסקים במתן טיפול נפשי חייבים להיות מודעים עד כמה הם עשויים להשפיע על הזיכרונות של מטופליהם וכי חיוני לשמור על איפוק כאשר נעזרים בדמיון לשחזור זיכרונות אבודים. יחד עם זאת, מטפלים יכולים לעזור לקורבנות מבוגרים של טראומות ילדות לברר את משמעות החוויות הסנסורי-מוטוריות והזיכרונות הנרטיביים עליהם הם מדווחים בטיפול. אל למטפל לקבוע עבור מטופלים ספקניים אם אכן עברו או לא עברו התעללות בילדותם. האמת הפנימית מבוררת בסופו של דבר בטיפול ונקבעת על ידי המטופל עצמו. מטרת הטיפול בניצולי טראומות ילדות היא הטמעת החוויה המנותקת אל תוך הכרתם המודעת מתוך מטרה לעזור לניצולים להיות יותר בשליטה על הנזקים שנגרמו להם בילדותם. ללא חשיפת הזיכרונות המודחקים ועיבודם, אין לאנשים אלה תקווה להחלמה.