זומר, א., (1997), טראומה בגיל הילדות, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית

נייר עמדה המוגש למועצה הלאומית לשלום הילד כחלק מתהליך חווי דעת לפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיוניה בסוגיית שנוי חוק ההתיישנות ביחס לעבירות של התעללות בילדים

מאי 1994 
 
טראומה, אבדן זיכרון וחשיפה מושהית

מבוא

על פי דווח שהופיע בשבועון יו אס ניוז אנד וורלד ריפורט מתאריך 29 בנובמבר, 1993 (1), 19 מדינות בארצות הברית שינו לאחרונה את חוק ההתיישנות באופן המאפשר למבוגרים להגיש תביעות אזרחיות כנגד בני אדם שניצלו אותם באופן מיני, אף אם חלפו עשרות שנים מזמן בצוע העבירה. על פי אותה ידיעה, דנים בתי המשפט בארצות הברית, בימים אלה, במאות תביעות כאלה. חברי מושבעים העניקו כבר פיצויים עד גובה של 5 מליון דולר למבוגרים שנפגעו מגלוי עריות בילדותם. המוסד שנפגע עד כה ביותר הוא הכנסייה הקתולית, שמאז 1982 כבר שילמה 500 מליון דולר בהוצאות משפטיות ופיצויים לגברים ונשים שנוצלו מינית כילדים על ידי כמרים.

ארגון המתכנה “הקרן למען תסמונת הזיכרון השגוי” (False Memory Syndrome Foundation) שנוסד בעיר פילדלפיה בארצות הברית, טוען שבמקרים רבים הזכרות מאוחרת בגלוי עריות וניצול מיני אינם אלא תוצאה של מהלכים טיפוליים הרסניים שתרמו להיווצרות זיכרון שגוי. ארגון זה מגייס את טובי החוקרים בתחום הזיכרון וההיפנוזה ועומד מאחורי תביעות נגדיות דרמטיות לא פחות המוגשות בימים אלה בבתי משפט רבים באמריקה. תופעה מקבילה היא של ילדים בוגרים החוזרים בהם מ”זיכרונות” הניצול המיני שבצעו בהם ההורים. הורים אלה טוענים כי הואשמו בטעות והם תובעים את המטפלים בגין גרימת זיכרונות שגויים באמצעות שיטות טיפול הדומות לשטיפת מח. בתגובת הנגד החריפה בארצות הברית אדון בנספח לנייר עמדה זה.

למרות שויכוח מקצועי זה שמעבר לאוקיינוס, מחריף והולך, נדמה לי שרוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים משוכנעים בכך שחוויות טראומטיות יכולות להיות מאוחסנות במוח במקום שהוא מחוץ לנגישות ההכרה המודעת וכי מידע זה עשוי להפוך נגיש, לראשונה, זמן רב לאחר שנגרמה הטראומה.

נראה כי הדיון הציבורי הנפתח והולך במערב בכל הנוגע לפגיעה מינית בנשים, והגלויים  המתפרסמים חדשות לבקרים אודות ניצול ילדים, מעודד עוד ועוד נפגעות ונפגעים להעז לדבר באופן גלוי יותר על הטראומות שאליהן נחשפו. כיצד, תוהים רבים, יכולים אנשים “לשכוח” אירוע כה איום ונורא כמו “ניצול מיני” או התעללות פיזית בילדות? האם אין לצפות כי חוויות קשות כאלה יבלטו דווקא יותר בהכרה המודעת, בהשוואה לזיכרונות אחרים?

נייר עמדה זה ינסה לענות על שאלות אלה, יסכם את הידע המדעי העדכני אודות אובדן זיכרון כתוצאה מחשיפה לטראומות וינסה להסביר את תופעת החשיפה המושהית של האירועים הטראומטיים בתוך הטפול הפסיכולוגי או בהגשה המאוחרת של תלונה למשטרה.

 
התמודדות עם טראומה
מנגנוני ההגנה הן טכניקות של הנפש הקיימות לצורך הגנה מקונפליקטים ומפני רגשות בלתי נעימים. לכל מנגנוני ההגנה כמה מאפיינים משותפים:
א. הם מפחיתים בתחושות שליליות (במיוחד חרדה).
ב. יש בהם מידה של עיוות המציאות.
ג. הם בלתי מודעים(2).
מנגנוני ההגנה הנמצאים בשימוש השכיח ביותר אצל נפגעי התעללות ואלימות הם: אצירה – suppression (דיכוי מחשבות מעוררות לחץ), הכחשה (התעלמות מהיבטים מסוכנים ומאיימים במצב הטראומטי או פירושו מחדש באופן שהופך את האירוע לפחות מאיים), רציונליזציה (מתן הצדקות והסברים שכלתניים להתרחשות הטראומטית באופן המאפשר להתרחק מהרגש המתעורר), והדחקה (שכחה סלקטיבית של חומר מאיים). הצורך להפעיל מנגנוני הגנה מול טראומה נובע מאי-היכולת של הקורבן להתמודד עם חוויה בעלת עוצמה קשה. במקרים שהטראומה קשורה בהתעללות, מתקשה הקורבן להטמיע את האירוע עם אמונתו בעולם בטוח, צודק והוגן. אלימות המופעלת כלפי ילד על ידי מבוגר ידידותי, או על ידי בן משפחה היא קשה במיוחד לעיכול רגשי, במיוחד אם התוקף מתפקד בהזדמנויות אחרות כהורה אוהב ואחראי או כדמות סמכות. הצורה שבה ילדים מעבדים פסיכולוגית את האירועים הטראומטיים משפיעה על האופן שבו יאוחסן הזיכרון ועל הדרך שבאמצעותה יישלף הזיכרון מאוחר יותר. אירועי ההתעללות עלולים להיות כה מרוחקים מההקשר של שגרת החיים הרגילה של הקורבן, עד כי הם מאבדים לחלוטין כל מובן הגיוני. בתור אירועים חסרי פשר והקשר, אין הם יכולים לקבל משמעות המאפשרת הטמעתם בזיכרון.

לפני שנדון ביתר הרחבה בתסמונות שכחה כתגובה לטראומה, חשוב לציין שאבדן הזיכרון הוא רק חלק מתסמונת התמודדות רחבה יותר, המכונה דיסוציציה, או נתק. ווסט)3( הגדיר דיסוציציה כ”חוויה או התנהגות שבה נוצר שנוי במחשבות, ברגשות או בפעולות האדם באופן שבו לזמן מה, מידע מסוים אינו מקושר או משולב במידע אחר כפי שצריך היה להיות באופן רגיל או באופן הגיוני”. פרופ’ אור-בך כותב כי דיסוציציה, שהיא במהותה תהליך נורמטיבי הסתגלותי של האישיות, מתדרדרת לפתולוגיה כמעט תמיד בעקבות טראומה המזעזעת את האישיות. התגובה הכמעט-אוטומטית לטראומה מציפה, היא העלאה מיידית של הספים של התחושה והתפיסה, הפניית הקשב מן ההתרחשות הטראומטית, הסחת הדעת ואבדן שליטה על התפקוד האישיותי. ההתנהגות הופכת אוטומטית ומשוחררת מן השליטה המרכזית והיא מלווה בניתוק הנגרם על-ידי קיהות החושים ו/או אבדן הזיכרון (4). בריאר (5) מדבר על סוגים של התנהגויות דיסוציטיביות שכיחות אצל ניצולי התעללות: הנתקות, קהיון, צפיה מבחוץ ואמנזיה. הנתקות ((disengagement היא צורת הדיסוציציה הפשוטה והשכיחה ביותר והיא מתבטאת בפרידות מנטליות קצרות של האדם מסביבתו ובהייה בחלל, תוך אבדן ריכוז וקשב למתרחש סביב. קיהיון (numbing) מתייחס למצבים שבהם האדם מדלל את עוצמת הרגשות השליליים הקשורים בהתרחשויות בזיכרונות או במחשבות, באופן המאפשר המשך פעילות בלי שתפגע איכות התפקוד בגלל הכאב הנפשי. בצורתו הכרונית יוצר תהליך הקיהיון תסמונת של ניתוק פסיכולוגי תמידי של האדם מרגשותיו. צפייה מבחוץ (observation) מתרחשת כאשר ניצול הטראומה חווה את עצמו כמתבונן (להבדיל ממשתתף) באירועים שבהם הוא מעורב. כתוצאה מכך יכולים ניצולי טראומות לחוות אירועים קשים, כאשר הם צופים בשלוה במעין חוויה חוץ-גופית, בטראומה המתחוללת. איבוד זיכרון (amnesia), היא פעולה הדחקתית שבה הקורבן נמנע באופן לא-מודע מהמצוקה הנובעת מהזיכרונות על ידי העלמתם מן המודעות. למרות שנייר עמדה זה עוסק במיוחד בהדחקת טראומות אצל ילדים, חשוב לציין שהתופעה נוצרת גם אצל מבוגרים.

תסמונות של אבדן זיכרון אצל חיילים
תסמונות שכחה מהוות קבוצה של תגובות נתק שנצפו אצל חיילים לאחר מלחמה. חמישה עד 20 אחוז מן החיילים המשוחררים ממלחמת העולם השניה דווחו על אמנזיה ביחס לחוויות הקרב שלהם (7, 6). מסתמן קשר ישיר בין תופעות האמנזיה וחומרת הדחק שחווה החייל במלחמה (8, 7). תסמונת דחק פוסט- טראומטי מושהית גם היא תופעה המאיירת אמנזיה אצל מבוגרים. פרופ’ זהבה סלומון (8 ,9) דווחה על התפרצויות של תסמונות דחק, המופיעות אצל חיילים משוחררים ביחד עם זיכרונות מלחמה טראומטיים, לאחר שנים של אמנזיה. אבדן זיכרון הוא תסמין שתואר לעיתים תכופות בדיווחים על נפגעי נפש ממלחמות קוריאה, וייטנאם וגם על ידי חוקרים שבדקו חיילים ערבים שהיו מעורבים במלחמות נגד ישראל (12, 11, 10).

תסמונות של אבדן זיכרון אצל אזרחים בוגרים
טראומה חריפה דווחה כגורם חשוב בהתפרצות אמנזיות ממקור נפשי גם אצל אזרחים. אבלס ושילדר (13) דווחו שאיתרו קונפליקט כספי או משפחתי קשה כגורם המסובב המיידי של האמנזיה. פוגה פסיכוגנית, גם היא תגובת נתק ואמנזיה, המתבטאת בנסיעה פתאומית ובלתי צפויה למקום המרוחק מהבית וממקום העבודה תוך אבדן זיכרון ושבוש בזהות (14, 10). מצבי פוגה דווחו אצל אנשים שנמנע מהם להלחם במקור סכנה או להימלט מפניה (17,16,15) ואצל אנשים שהיו צריכים לעמוד מול מצבי דחק פסיכולוגי (18). במחקר שפורסם לאחרונה דווח כי ב-25 מקרים של אמנזיה פסיכוגנית שטופלו במרפאה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים באינדיאנה, דווחו 52% מהפאצינטים על היסטוריה של ניצול מיני בילדות, 40% דווחו על התעללות פיזית, 16% על הזנחה ו-12% על נטישה (19).

מחקרים על טראומה ואבדן זיכרוןספיגל, הנט ודונרשטיין (21) מצאו כי הסובלים מתגובה דיסוציאטיבית פוסט- טראומטית הם בעלי נטייה גבוהה להיפנוזה, וכי אנשים בעלי נטייה לדמיון שסבלו מענישת-יתר בילדותם, נוטים להיכנס לטרנס היפנוטי יותר מאחרים. תהליך אחר המקשר בין הטראומה לבין התגובה הדיסוציטיבית, הוא ההיפנוזה העצמית. פוטנם וחבריו (22) דווחו על סמך בדיקה של 100 מקרים של הפרעות דיסוציציה קשות, כי בחוויית טראומה נוטים אנשים להפנט את עצמם על מנת להקהות את עוצמת הכאב הפיזי והנפשי של הזיכרון הטראומטי, וכי זהו הבסיס לנתק של זיכרון טראומטי זה מן ההכרה. קורבנות ילדים מגיבים לעיתים תכופות בדיסוציציה בזמן התקיפה עצמה בכך שהם חוסמים את האירוע מהכרתם או שהם עוזבים באופן מנטלי את גופם. ככל שהילד-הקורבן צעיר יותר; ובגילאים מאוחרים יותר, ככל שהתקיפה אלימה יותר, כך גוברת ההסתברות שהדיסוציציה תהפוך לאמנזיה בעלת יתרון הסתגלותי המאפשרת לילד תפקוד נורמלי במהלך תקופת ההתעללות שעלולה להמשך על פני שנים (23). גם הרמן טוענת כי זיכרונות של התעללות מינית בגיל הילדות נוצרים במצב היפנוטי עצמי הנוצר מתוך אימה (20). בתוך הזוועה הנחווית, מוקד הקשב הופך צר יותר ויותר, אך הוא מוסט ממוקד הכאב למוקדים אחרים בסביבה. באופן כזה החוויה נספגת בהכרה בצורה מנופצת, המעניקה לזיכרון איכות שונה. הזיכרון עשוי להיות מדויק ביותר ביחס לדוגמה בטפט שעל הקיר בחדר שבו אירע האונס, למרות שהאונס אירע בגיל 5. יחד עם זאת, הזיכרון עלול להיות מקוטע ומעורפל ביחס לרצף הנארטיבי של הזיכרונות וביחס לפרטי האירועים הטראומטיים (24). במחקר פסיכופיזיולוגי שבדק את עיבוד החוויה הטראומטית, דווחו ואן דר קולק ודיוסי (25) כי יש ראיות ביולוגיות ביחס לתפקוד המוח שמעידות, כי למרות שיתכן אבדן זיכרון ביחס לפרטי הטראומה, לא תמיד יש אמנזיה ביחס לרגשות. מסיבה זו, אנשים עם זיכרונות מודחקים יכולים לחוות דיכאון, בושה, פחד, והפרעות סומטיות שונות בלי שתהיה להם כל מודעות ביחס למקור הסערה הנפשית שלהם.

במחקר על זיכרונות של ילדים שחוו אירועים טראומטיים מצאה לינור טר (26) שאירועים פתאומיים ומהירים יכולים לגבור על כל ההגנות שיכולים ילדים לגייס לצורך ההתמודדות ולהפוך לזיכרונות פולשניים ומפחידים, אך אירועים מתמשכים, חוזרים ונשנים, מעוררים מנגנונים הגנתיים דיסוציטיביים הפוגעים בתהליכי גיבוש הזיכרון, באחסונו ובשליפתו. כאשר הילד מכין למפרע את מערך ההגנות שלו לצורך התמודדות עם הזוועות שהוא צופה, הזיכרונות לגבי הטראומה שיישארו לו כתוצאה מכך יהיו חלקיים, מעורפלים וחסרי ביטוי מילולי, עד כדי אבדן זיכרון ביחס לשנים שלימות בילדותו.

איבוד זיכרון היא תופעה קשה למחקר משום שהאנשים המפעילים מנגנון הגנה זה, בעצם הגדרתו, אינם מודעים להפעלתו. מסקנות מחקר עדכני על ניצולי התעללות מינית מצביעות על האפשרות שטראומה יכולה לגרום לאבדן זיכרון. נמצא שמתוך שתי קבוצות מחקר 60% ו-64% בהתאמה, ממדגמים של ניצולי התעללות מינית דווחו על אבדן חלקי או מוחלט של זיכרונות (25, 24) הקשורים להתעללות, בזמן כלשהו לאחר הפגיעה בהם. בריאר וקונטה (27) חקרו כ-500 ניצולי התעללות מינית בזמן היותם בטיפול. הם מצאו שהמטופלים שדווחו על אבדן זיכרון בעבר, נוצלו בגיל צעיר יותר, נוצלו על ידי יותר מאדם אחד, סביר יותר שנפגעו גופנית במהלך ההתעללות, ונטו יותר לדווח שחששו לחייהם, בהשוואה לפאצינטים ניצולי התעללות מינית ללא תקופות אמנסטיות ידועות. במחקר שנעשה על 53 נשים שנזכרו בהתעללו בילדותן (28) נמצא כי 74% מהן היו מסוגלות להשיג מידע מאשש ביחס להתעללות באמצעות עדים, מידע מהתוקפים, יומנים, צילומים פורנוגרפיים שנמצאו ומקורות אחרים. תשעה אחוז מהן מצאו ראיות מרמזות חזקות, אך לא חד- משמעיות, 11% לא ניסו לחפש עדויות מחזקות ורק 6% לא מצאו כל ראיה מסיעת. מסקנת החוקרות הייתה כי “זיכרון מושהה של ניצול מיני ניתן לאימות כמו כל גלוי וחשיפה אישית אחרים”. ווליאמס (29) דווחה על ממצאי ראיונות שנערכו ל-100 נשים שהיו עליהן דיווחים כי נפגעו בילדותן מהתעללות מינית. החוקרת השיגה את הרישומים הרפואיים של הפאציינטיות מחדרי המיון של בתי חולים שם נבדקו הנשים כילדות בשנים 1973, 1974, 1975. כמו כן, נבדק חומר משפטי אחר מאותה תקופה. בשנת 1990 ובשנת 1991, רואינו הנשים, שהיו אז בנות 18-31, במשך שעתיים, לצורך מה שהוצג בפניהם כ”מחקר על חייהן ובריאותן של נשים שקבלו בעבר טיפול בבית החולים”. במהלך הראיון נשאלו הנשים אודות חוויות מיניות בילדותן. הן נשאלו אם הן, או מישהו מבני משפחתן, דווחו אי-פעם על ניצול מיני של ילדים, או אם מישהו מבני המשפחה הסתבך אי-פעם עם החוק בגלל התנהגותו המינית. שלושים ושמונה אחוז מהנשים לא ספרו על ההתעללות למראיינת או לא זכרו את קיומה. החוקרת ציינה במאמרה המדעי, כי ניתוח איכותי של תכני הראיונות מצביע על כך שהרוב המוחלט של אותן 38% היה של נשים שלא זכרו את ההתעללות וענו בפתיחות על שאלות אישיות אחרות. למעלה ממחצית הנשים עם אבדן הזיכרון דווחו כי היו קורבנות של התעללות אחרת בילדותן.

בדיווח שפורסם לאחרונה על האב ג’ימס פורטר (30), כומר קתולי שהודה בניצול מיני של יותר מ-100 ילדים וילדות, התברר כי רוב קורבנותיו, שהם אנשים מבוגרים כיום, נזכרו בהתעללות רק לאחר ששמעו על המקרה באמצעי התקשורת. גם הקורבן שהעיז להיות הראשון להתלונן ולהעיד כנגד הכומר, הצהיר שהיו לו תקופות של אבדן זיכרון ביחס להתעללות בילדותו.

בדיווח מדעי אחר מתארת קר (31) 20 ילדים שחוו טראומה שתועדה לפני גיל 5, כולל טראומה גופנית, התעללות מינית, התעללות טקסית, חטיפה ומעורבות בצילום פורנוגרפי של ילדים. דווחי הילדים על הטראומות הושוו לראיות המתועדות. נמצא שטראומות יחידות וקצרות נזכרו מילולית טוב יותר, אלא אם כן הן אירעו לפני גיל 28 חודשים. כל הילדים שנחקרו, ובמיוחד אלה שנחשפו לטראומות באופן חוזר ונשנה, “זכרו” בדיוק מדהים את הטראומה באמצעות שחזורים התנהגותיים של האירועים, כפי שהתבטאו למשל במשחק, או בהפרעות התנהגותיות. החוקרת הסיקה מתוך ממצאיה כי הנתונים תומכים בהשערה שטראומות מקודדות במח באופן חזותי. עובדה זו מגבירה את ההסתברות שטראומות תזכרנה יותר בדימויים, חלומות ובשחזורים התנהגותיים, ולא בהזכרות מילולית. נתונים אלה תמכו בהשערות דומות שאוששו במחקריהם של גרינברג וואן דר קולק (32) וספיגל (33) על אבדן זיכרון פוסט-טראומטי בילדים ובמבוגרים. במחקרים ובדיווחים המובאים לעיל, קיים, אם כן, אישוש כפול הן לעובדה שהייתה ההתעללות בחייהם של הנבדקים והן לתופעת האמנזיה וההזכרות המושהית.

סיבות אחרות לחשיפה מושהית
בין הדרכים בהן משתמשות ניצולות כדי להתגונן בפני הטראומה נמנים, כאמור, ההדחקה ופיצול ההכרה לחלקים “יודעים” ולחלקים “שאינם יודעים”. תופעה אחרת המוכרת לקלינאים העוסקים בטיפול בניצולי טראומות קשות בילדות, קשורה בפיצול הזיכרון של החוויה הטראומטית. כלומר, לחלק מהניצולות תהיה מודעות לרסיסי זיכרון: הן תחושנה תחושות גופניות הקשורות בפגיעה בהן כמו, לחץ על הרגליים ושיתוקן, כאבים באזור האגן והמפשעה, ותחושות נימול בחלקים שונים של העור. בגין תופעות כאלה תחפשנה הניצולות, בדרך כלל, עזרה רפואית. לחילופין, הן עלולות לחוות היזכרויות פולשניות, לראות תמונות ותסריטים מנטליים קצרים ולחלום חלומות. זיכרונות חזותיים כאלה מנותקים בדרך כלל מכל מטען רגשי, ולכן הם אינם נחווים כהזכרות במאורע מציאותי ומפורשים לרוב ע”י הניצולות כפרי דמיונן.

במקרים ובהזדמנויות אחרות קורה שניצולות חוות תסמינים רגשיים פוסט-טראומטיים כמו התקפי חרדה, פחדים ודיכאון, אך תופעות אלה מהוות פס-קול רגשי לסרט שכלל אינו מוקרן בתודעתן, ועל כן גם אלה אינם מובנים על ידי הניצולות כחלק מזיכרונן. במקרים כאלה הן עשויות לפנות לטיפול נפשי, אך הן זוכות, בדרך כלל, לטיפול סימפטומטי. נפגעות בוגרות רבות של גלוי עריות סובלות ממוגבלויות פסיכולוגיות כרוניות כמו: קשיים ביצירת קשרים בין-אישיים, קשיים עם בני המין השני ובעיות בתפקוד המיני. גם בעיות אלה מופרדות לרוב מן ההקשר הטראומטי המקורי והכאב הכרוך בהן מוקהה לעיתים על ידי שימוש באלכוהול בסמים.

אשכול נוסף של סיבות הקשורות בדיווח מאוחר של התעללות בגיל הילדות קשור בלחץ הנפשי לשמירת הסוד. לחץ כזה מתקיים כל עוד מתאפשרת קירבה פיזית בין הניצולה למשפחת המקור שלה ולמתעלל. תחושות נאמנות למשפחה, חשש מהתפרקות המשפחה כתוצאה מהגלוי ופחד שמא יבולע לניצולה המדווחת, הם גורמים החוברים יחד ופועלים לעיכוב הדיווח.

הטאבו התרבותי על מין וגלוי עריות וערכים אוניברסליים של כיבוד אב ואם, תורמים אף הם למניעה של דווח והגשת תלונה, במיוחד אצל נשים השייכות לתרבויות מסורתיות ושמרניות. מבוגרים מתעללים רבים מצליחים לטעת בקורבנותיהם הילדים גם תחושות של אשמה ואחריות לגבי הפגיעה בהם. ילדות שמגיבות בהתעוררות מינית למגע המנצל, ילדות הנכנעות למבוגר ומצייתות באורח אוטומטי, ילדים הסופגים עלבונות ומכות מידי הוריהם; נוטים לאמץ אמונה שהמבוגר הפוגע צודק, ושזה לא היה קורה אלמלא הגיע להם הדבר. עוות קוגניטיבי כזה, מונע כמובן לחלוטין כל נטייה לדווח או להגיש תלונה, גם אם הקורבן זוכר את הטראומה.

תופעת החשיפה המושהית בישראל
המקור העיקרי לנתונים הנוגעים לפניה לעזרה של נפגעות תקיפה מינית בישראל הוא איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. למרות שנתוני האיגוד אינם יכולים להעיד על מימדי התופעה משום שרק חלק מהנפגעות פונות לעזרה נפשית, ניתן להתייחס למקור זה כמהימן יותר מנתוני המשטרה. על פי דווחי הפונות, כ – 70% מהן לא פנה ולא יפנה כלל למשטרה (34). תופעות החשיפה והפניה המאוחרת של נפגעות טראומת גלוי העריות בולטת במיוחד אם משווים את הנתונים עם נתוני נפגעות הפונות לסיוע בגלל אונס.

בין השנים 1990 ל-1992, פנו 15% מנפגעות אונס בבקשת סיוע בחלוף יותר מ-5 שנים למן מועד בצוע העבירה. שמונה אחוז מנפגעות אונס פנו בחלוף יותר מ-10 שנים מאז שבוצע בהן הפשע. באותה תקופה, 41% מכלל המקרים שפנו לסיוע עקב גלוי עריות, פנו בחלוף יותר מ-5 שנים מאז הטראומה. עשרים ושבעה אחוז מקורבנות גלוי העריות פנו בחלוף יותר מ-10 שנים מאז האירועים הטראומטיים. להערכתי, יותר ויותר נשים מגלות את טראומת ההתעללות שעברו בגילים צעירים ופונות עקב כך לסיוע. מגמת גידול זו ניכרת בנתונים הבאים: מ-1990 עד 1992 נרשמה עליה של 52% בדיווחים על אונס. באותה תקופה נרשמה עליה של 311% בדיווחים על גלוי עריות (36, 35, 34).

סיבות אופייניות התורמות לחשיפה
גורמים שונים מביאים בסופו של דבר את הקורבן-הבוגרת לחשוף את סודה. רבות מגיעים לטיפול נפשי בגלל התסמינים שתוארו לעיל. אם מתפתחת בנפגעת תחושה שהמטפל יאמין לה וגם יתמוך בה, עשויה מסכת ההתעללות להתגלות בהדרגה בתוך התהליך הטיפולי. במקרים רבים אחרים, תורמים גורמים חיצוניים לשחרור הזיכרונות מן התת-מודע, או להגברת המוטיבציה לגלות את הסוד. חשד שאחות צעירה החיה עדיין בבית נתונה בסכנה, מפגש רומנטי עם מחזר, קיום יחסי מין, היחשפות לפגיעה מינית נוספת, נישואין, לידת בת, בת שמגיעה לגיל שבו החלה ההתעללות באם, מות המתעלל, כל אלה מהווים ציוני דרך וגורמי הדק (trigger) העשויים להביא בסופו של דבר את הנפגעת לידי הכרה שהן זקוקות לעזרה בגלל מה שעברו. הניסיון שלי ושל קולגות בארץ ובעולם (38, 37) מצביע על כך שחשיפת הטראומה של גלוי העריות נעשית בדרך כלל בתקופה שבין אמצע שנות העשרים לאמצע שנות הארבעים בחיי הנפגעת, כאשר אמצע שנות השלושים מקובל כגיל המאפיין את קבוצת הפונות הגדולה ביותר מביניהן.

סיכום ומסקנות
רוב החוקרים מסכימים כי כאשר אדם מוכרע תחתיו על ידי אירוע טראומטי, הוא או היא עלולים לאבד חלק, או את כל הזיכרון ביחס למה שאירע. ההשתוקקות לשכוח חוויות כאלה היא עזה, במיוחד כאשר האלימות מופעלת על ידי אדם אהוב, ובייחוד כאשר המתעלל הוא הורה. התעללות על ידי הורה הורסת את כל הציפיות והצרכים היסודיים להגנה ולהזנה רגשית. התעללות בילדים שוברת את קשרי האמון הבסיסי וגוזלת מן הילד את היציבות לה הוא זקוק, כדי לצמוח למבוגר בריא. כדי לשרוד, על הילד לשכוח אירועים איומים וחוויות שספג מידי המבוגר המתעלל ושאינם ניתנים להטמעה בזיכרון. ילדים כאלה תלויים בהוריהם ולכן אינם מסוגלים לגלות את הסוד המשפחתי, מה גם שבמקרים רבים משכנע המתעלל את הילד כי ההתעללות טובה לו, או מגיעה לו, וכי יבולע לו או שהמשפחה תפורק אם יתלונן. ילדים כאלה מסוגלים באמצעות מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים להראות לאחרים כמאושרים ועשויים להקדיש את מרצם להשגת הישגים אקדמיים או מקצועיים. מפורסמת לעניין זה היא מרילין ואן דרבור שהייתה מיס אמריקה בשנת 1958. גברת ואן דרבור גילתה ב-1991 שהיא נוצלה מינית על ידי אביה מגיל 5 עד גיל 18 אך היא אבדה את הזיכרון של הטראומות עד הגיעה לשנות העשרים בחייה. כתב העת האמריקאי “אנשים” (People Magazine) מצטט אותה בגיליונו מיום 10 ביוני 1991, לאמור: “כדי לשרוד התפצלתי לילדת יום שהצטחקקה וחייכה ולילדת לילה ששכבה ערה בתנוחה עוברית ממתינה לבוא אבי שפשק את אברי. עד שהייתי בת 24 לא הייתה לילדת היום כל ידיעה מודעת על ילדת הלילה. כל מי שהכיר אותי הכיר אותי כילדה המאושרת ביותר”.

רוב החומר המפורסם על התעללות בילדים ורוב המקרים שהובאו לדיון משפטי עוסקים בניצול מיני של ילדים. לי נראה שניצול מיני של ילדים בידי מבוגרים הוא מקרה פרטי נורא של התעללות בילדים והזנחתם בכלל. למרות שהתעללות מינית מהוה רק כ- 16% מכלל הדיווחים על התעללות בילדים, וכ-50% משיעור הדיווחים על התעללות גופנית (39), רוב המאמרים הדנים באלימות כלפי ילדים עוסקים בניצול מיני. הדבר נובע בחלקו מן העובדה שתקציבים פדרליים למחקר בארה”ב מוקצים כרגע בעדיפות למחקרים בנושא הפגיעה המינית בילדים (40). נראה לי שלמרות הייחודיות האיומה שבפגיעה מינית של מבוגרים בילדים כי התפצלות ותת-החלוקה בתחום אינה תמיד מוצדקת ואינה משרתת את טובת הילדים. מצוקתם של ילדים מוכים ושל ילדים הנתונים להתעללות נפשית אינה תמיד נופלת מזו של ילדים המנוצלים מינית. אנו יודעים כיום בוודאות שאותם מנגנונים התורמים לדווח מאוחר של עבירות מין בתקופת הילדות מופעלים גם על ידי ילדים העוברים סוגי התעללות שונים. בשיקול הדעת המופעל בעת ניסוח הצעת חוק לשנוי חוק ההתיישנות ביחס לעבירות של התעללות בילדים, יש להבטיח כי לא יופלו לרעה מבוגרים שנאלצו בילדותם להדחיק מזיכרונם התנסויות אחרות של כאב שנחלו מידי מבוגרים בהם נתנו את מבטחם.

לשאלת אמינותם של זיכרונות מודחקים, הרי דעתי היא שמחקרים כלליים על הדיוק שבזיכרון לטווח ארוך אינם רלוונטיים לסוגיה זו, משום שהם עוסקים בדרך כלל בזיכרונות לגבי פרטים ספציפיים או אירועים מבודדים לא טראומטיים. המחקרים הללו הם לרוב מחקרי מעבדה הנערכים על סטודנטים ואין להם כל נגיעה לתופעות הקליניות הקשות הכרוכות בהתמודדות עם טראומה. מחקרים אלה אינם רלוונטיים מסיבה נוספת: הם מנסים לדון באי-דיוקים אפשריים ביחס לפרטי הזיכרון החזותי, אך אין הם מסוגלים להסביר כלל את התופעות הרגשיות והסומטיות רבות העוצמה הקשורות בזיכרון הטראומטי.

מה הן הראיות שיעמדו לרשות בית המשפט בעת הגשת תביעה מאוחרת כזו? התסמונת הפוסט-טראומטית הכרונית של הפאציינטית, ההיזכרויות הפולשניות, הזיכרונות המפורשים, האימה, הבושה והדיכאון כל אלה אינם תולדה אקראית ומהווים, לדעתי, ראיה משפטית נסיבתית משכנעת לגבי חוויות איומות שהנפגעת עברה. לעיתים, יוכל בית המשפט להתרשם מראיות מחזקות אחרות כמו, רישומים ביומנים מתקופת הילדות, עדות לתלונות רפואיות מתקופת הילדות הקשורות בדלקות וגינליות ודלקות בדרכי השתן, עצירות, דמומים אנליים או וגינליים, דלקות גרון, בחילות או קשיי בליעה והפרעות אכילה. תלונות קודמות על המתעלל במשטרה ועדויות מסייעות של שכנים, של אחיות או של האם עצמה ולפעמים היסטוריה של תסמינים פוסט-טראומטיים למן הילדות יכולים לעזור לבית המשפט בהליכי עשיית הדין.

שאלת שנוי חוק ההתיישנות ביחס להתעללות בילדים היא שאלה של עשיית צדק. אדם שעבר ניתוח רשלני בילדותו שגרם לעקרותו, אינו יכול לתבוע את המנתח בעת היותו ילד, אלא רק לאחר שהתחוור לו בבגרותו הנזק שנגרם. זכות זו צריכה להישמר לו מעבר לתקופת ההתיישנות משום שלא יכול היה בשום אופן לדעת על הנזק קודם לכן. גם לאדם שעבר התעללות טראומטית בילדותו ונאלץ היה להדחיק אותה ולהתעלם ממנה על מנת לשרוד, צריכה להישמר הזכות לתבוע עשיית צדק לאחר שמתחוורים לו הנזק והעוולה שנעשו בו.

לדעתי, רוב ניצולי גלוי העריות יעדיפו לא להיכנס לתהליך משפטי שעלול להיות עבורם לא רק מתיש, אלא גם משפיל. יחד עם זאת צריכה, לדעתי, להינתן להם האפשרות לתבוע את עשיית הדין. שנוי חוק ההתיישנות ביחס להתעללות בילדים יכול להוות נדבך חשוב בהגנת המדינה על חסרי הישע בכך שיאותת למבוגרים הפוגעים, שיד החוק הארוכה עשויה להשיג אותם גם לאחר שנים רבות, אחרי שישתחררו הילדים שתחת שליטתם ממערכת היחסים הכוחנית שבה היתה ידם המנצלת על העליונה.

סימוכין

1.  Horn, M. (1993). Memories lost and found. U.S. News &  World Report, November, 29, 52 63.

2.  Kleber, R.J. & Brom, O. (1992). Coping with Trauma.  Amsterdam: Swets & Zeitlinger.

3.  West, L.J. (1967). Dissociative reaction. In Freeman,  A.M., Kaplan, H.I. (Eds.). Comprehensive Textbook of  Psychiatry. Baltimore: Williams & Wilkins.

4. אור-בך, י.(1992). עולמות נסתרים: התבוננות בתת-ההכרה. תל-אביב: שוקן

5.  Brier, J. (1989). Therapy for adults molested as  children: Beyond Survival. New York: Springer.

6.  Henderson, J.L. & Moore, M. (1944). The psychoneuroses  of war. New England Journal of Medicine, 230, 273 279.

7.  Archibald, H.C. & Tuddenham, R.O. (1965). Persistent  stress reaction after combat: a 20 year follow up. Adrchives of General Psychiatry, 12, 475 481.

8.  Sargent, W. & Slater, E. (1941). Amnestic syndromes in  war. Proceedings of the Royal Society for Medicine, 34, 757 764.

9.  Solomon,  Z.  (1989).  Delayed  PTSD:  Course and  correlates. Medical Corps Research Branch, Department  of Mental Health, The Israel Defense Forces.

10.  Archibald, H.C. & Tuddenham, R.D. (1965). Persistent  stress reaction after combat. Archives of General  Psychiatry, 12, 475 481.

11.  Cavenar, J.O. & Nash, J.L. (1976). The effects of combat  on the normal personality: War neurosis in Vietnam  returnees. Comprehensive Psychiatry, 17, 647 653.

12. El Rayes, M.E.S. (1982).  Traumatic  war  neurosis:  Egyptian experience. Journal of the Royal Army Medical  Corp, 128, 67 71.

13. Abels, M. & Schilder, P. (1935). Psychogenic loss of  personal  identity.  Archives  for  Neurology  and  Psychiatry, 34, 587 604.

14. American Psychiatric Association ((1980). Diagnostic  and Statistical Manual of Mental Disorders (Third  Edition Revised). Washington, DC: Author.

15.  Berrington, W.P., Liddell, S.W. & Foulds, G.A. (1956). A  re evaluation of the fugue. Journal of Mental Sciences, 102, 280 286.

16.  Fisher, C. (1947). The psychogenesis of fugue states.  American Journal of Psychotherapy, 1, 211 220.

17.  Luparello, J.J. (1970). Features of fugue: A unified  hypothesis of regression. Journal of the American  Psychoanalytic Association, 18, 379 398.

18.  Akhtar, S. & Brenner, I. (1979). Differential diagnosis  of fugue like states. Journal of Clinical Psychiatry, 40, 381 385.

19.  Coons, P.M., Milstein, V. (1992). Psychogenic Amnesia: A  clinical investigation of 25 cases. Dissociation, 5,  73 79.

20. Herman, J.L. (1986). Recovery and verification  of  memories of childhood sexual trauma. Paper presented at  the Annual Meeting  of  the  American  Psychiatric  Association, Washington, D.C., May.

21.  Spiegel, D., Hunt, B.S., & Donnershine, H.E. (1988).  Dissociation and hypnotality on post traumatic stress  disorder.  American  Journal  of Psychiatry, 145,  301 305.

22.  Putnam, F.W., Guroff, J.J., Silberman, E.K., Barban, S.  & Post, R.M.  (1986). The clinical phenomenology of  Multiple Personality Disorder:  Review of 100 recent  cases. Journal of Clinical Psychiatry, 47, 285 293.

23.  Briere,  J.  (1992).  Studying delayed memories of  childhood sexual abuse. The APSAC Advisor, summer.

24.  Herman, J.L. & Harvey, M.R. (1993). The false memory  debate: Social science or social backlash? The Harvard  Mental Health Letter, 9, April.

25.  Van der Kolk, B.A. &  Ducey,  C.R.  (1989).  The  psychological  processing  of  traumatic experience:  Rorschach patterns in PTSD. Journal of  Traumatic  Stress, 2, 259 274.

26.  Terr, L. (1990). Too Scared to Cry. New York: Harper  and Row.

27.  Brier, J. & Conte, J. (in press). Amnesia for abuse in  adults molested as children. Journal of Traumatic  Stress.

28.  Herman, J.L. & Schatzow, E. (1987). Recovery  and  verification of memories of childhood sexual trauma.  Psychoanalytic Psychology, 4, 1 14.

29.  Williams, L.M. (Summer, 1992). Adult  memories  of  childhood  abuse:   Preliminary  findings  from a  longitudinal study. The APSAC Advisor.

30.  Bradway, B. (Fall, 1993). How people forget: The truth  about  delayed  memory.  Coalition Commentary:  A  Publication of the Illinois Coalition Against Sexual  Assault.

31.  Terr, L. (1988). What happens to early memories of  trauma? A study of twenty children under the age of five  at the time of documented traumatic events. Journal of  the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry,  27, 96 104.

32.  Greenberg, M.S. & van der Kolk, B.A. (1980). Retrieval  and integration of traumatic memories with the “painting  cure”, in Psychological Trauma (van der Kolk, B.A.,  Ed.). Washington, D.C.: American Psychiatric Press.

33.  Spiegel, D. (1988). Dissociating damage. American  Journal of Clinical Hypnosis, 29, 123 131.

34.  איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (1992), גישות פעילות והערכה: דווח שנתי של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. תל-אביב: המחבר.

35. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית(1990). גישות פעילות והערכה: דו”ח שנתי של מרכזי  הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. תל-אביב: המחבר.

36. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (1991). גישות פעילות והערכה: דו”ח שנתי של מרכזי סיוע  לנפגעות תקיפה מינית. תל-אביב: המחבר.

37.  לוסקי, ר. (1994). מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית”. תל אביב, מסר אישי.

38. Calof, D.L. (1994). Editor, Treating Abuse Today, Seattle, Washington. Personal Communication.

39.  Sedlack, A.J. (1991). National incidence and prevalence  of child abuse and neglect: 1988 (rev.  report).  Rockville, MD: Westat.

40.  Brier, J.N. (1992). Child Abuse Trauma. Newbury Park:  Sage Publications.

  – נספח –

תגובת הנגד החריפה בארצות-הברית בעקבות הגשת תביעות מושהות על התעללות בילדים
המחקר על ההשפעות ארוכות-הטווח של ניצול מיני בתקופת הילדות נמצא עדיין בחיתוליו. רק לפני 20 שנה נחשבו גלוי עריות והתעללות מינית בילדים לתופעות נדירות. התעניינות אמצעי התקשורת בנושא, במיוחד סביב משפטים מעוררי מחלוקת בארצות-הברית, הביאו כיום את תופעת הזיכרון המושהה למרכז תשומת הלב הציבורית שם. בתגובה לכך, קמה קבוצה קולנית למדי הקוראת תגר על תקיפות התופעה. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי מוציאה כיום פרסומים, תזכירים והודעות לעיתונות הטוענים כי זיכרונות מושהים הם תופעות מזויפות הנוצרות על ידי מטפלים ועל ידי ספרים, ומביאות להרס של משפחות. במרץ 1993, מנה הארגון 3,000 חברים המאמינים שהם, או מישהו במשפחתם, נפל קורבן להאשמת שווא. אם יתקבל בישראל חוק הדוחה את התיישנות פשעי מין והתעללות בילדים לתקופה שמנינה מתחיל למן מועד כלשהו לאחר ההזכרות, ניתן לצפות שגם בארץ יתעורר ויכוח ביחס לתקיפות זיכרונות כאלה, וביחס ליכולת להרשיע אדם על סמך זיכרונות מושהים. בתהליך הלמידה ושיקול הדעת הקודם לניסוח הצעת חוק כזה, יש לדעתי, מקום לעמוד גם על פרטי הויכוח המקצועי בתחום זה. הפסיכולוגית אליזבת לופטוס, מבקרת את התופעה של הזיכרון המושהה וטוענת שמטפלים משתמשים בטכניקות הידועות כמסוגלות ליצור זיכרונות אילוזיוניים רבי עצמה כמו היפנוזה, דמיון מודרך, בנית ספורים וטיפול בסודיום אמיטל (“זריקת אמת”) (1). האמת היא שאין למעשה צורך בשימוש בטכניקות הללו על מנת להגיע אל הזיכרונות וכי רוב המטפלים אינם משתמשים בהם. לרוב הניצולים המגיעים לטיפול יש לפחות זיכרונות חלקיים של האירועים שהיו להם מאז ומתמיד, אך אלה נראו להם בעבר כפרי דמיונם, או שהחלו לפרוץ אל התודעה זמן קצר לפני שנכנסו לטיפול פסיכולוגי. הזיכרונות המלאים אכן ניתנים לשחזור בטכניקות שמפניהן מזהירה לופטוס (2). טענות שווא ביחס להתעללות מינית בתקופת הילדות וזיכרונות שגויים, הן תופעות נדירות. אפילו מטפלים כושלים, נצלניים או מניפולטיביים אינם יכולים לכפות בקרה מוחית ונפשית כה מורכבת, עד כדי כך שפאציינטים יאמצו לעצמם זיכרונות מרים ורגשות קשים שיניעו אותם לטפול האשמות שווא על הוריהם. פאציינטים בדרך כלל מתעלמים מהערות של מטפלים או דוחים רעיונות ופירושים הניתנים להם, כשאלה אינם מתאימים למה שהם חשים או חווים. כראיה לכך שניתן לשתול זיכרונות במוחות של אנשים מצטטת לופטוס (1) ניסוי שבו שכנע נער את אחיו בן ה-14 שהתנדב לניסוי, כי הוא הלך לאיבוד בתוך הקניון. כמה ימים לאחר מכן טען האח הצעיר כי הוא זוכר שהיבטים שונים של הסיפור הבדוי באמת התרחשו. לופטוס ואנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי משתמשים בניסוי זה כדי לפגוע באמינות הדיווחים של ההזכרות המושהית אצל ניצולי טראומה. במאמר תגובה טוענות הרמן והרווי (3) כי כדי להכליל ממצאים כגון אלה שמציגה לופטוס למצבם של ניצולי התעללות בוגרים, יש צורך להניח שלוש הנחות: 1) שהפאציינט הוא סוגסטיבי כמו התלמיד המתנדב השאפתן שעליו דווח וכי הפאציינט בוטח במטפל באותה מידה כמו שהמתנדב בוטח באחיו. 2) שהמטפל מסוגל ללא עזרת המשפחה של הפאציינט להשתיל תסריט מלא ומפורט בתוך מוחו של הפאצינט. 3) שפאציינט בוגר שלא עבר התעללות יקבל את הרעיון שהוא נוצל מינית בידי בן משפחה אוהב או הורה מסור כקביל באותה מידה, כמו הרעיון של הליכה לאיבוד בתוך חנות.

אנשי הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי טוענים שאנשים אינם יכולים להדחיק זיכרונות של אירועים כמו גלוי עריות שהתרחשו במהלך תקופה ממושכת. סקירה של הספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שייתקף את טענתם. האמת, כמו שהוצגה במחקרים שהובאו בנייר עמדה זה, היא שדווקא האלימות ארוכת-הטווח המופעלת על ילדים מצד בני משפחה היא זו שגורמת להדחקה וכי רק טראומות קצרות וחד פעמיות סביר שיזכרו היטב לאורך זמן. אין זה סביר שאדם יוכל להיכנס לתהליך המכאיב והמפחיד של חיבור שברי הזיכרון לכדי מודעות שלימה יותר, אלא אם כן משהו אכן קרה. איש לא היה בוחר לעבור טיפול ארוך, מתיש ומאיים, שבמהלכו חל בדרך כלל שבר בתוך המשפחה, רק מתוך תגובה והיענות לציפיות המטפל או מתוך תגובה לגל אופנתי המסוקר באמצעי התקשורת, כפי שטוענים אנשי הקרן בפרסומיהם.

הנזק הרב שעושים פרסומי הקרן למאבק הנפשי והציבורי של ניצולים מבוגרים המתמודדים עם זיכרונותיהם מעלה גם את הצורך לבחון בצורה קפדנית יותר את טוהר האובייקטיביות המדעית של אנשי הארגון.

התיזה בדבר תסמונת הזיכרון השגוי משמשת כאסטרטגיה בהגנה המשפטית של אנשים המואשמים על ידי ניצולים בוגרים. אנשי מקצוע רבים המשמשים בועד המנהל של הקרן מתפרנסים ממתן עדויות מומחים ונהנים מרווח מקצועי או כספי כתוצאה מהשמעת טענות כאילו ניצולי התעללות משקרים או שהזיכרונות הושתלו במוחם ואין בהם ממש. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי נוסדה ב-1992 ומנוהלת על ידי המייסדת שלו ד”ר פמלה פריד. מעניין לציין, כי בהרצאה שנשאה לא מזמן בתה ד”ר ג’ניפר פריד (4), טענה המרצה שהקרן הזו אינה אלא סכסוך משפחתי שיצא מגדרו והפך לחלק מהתרבות האמריקאית. ג’ניפר פריד סיפרה למשתתפים בכינוס כי היא פסיכולוגית קלינית בעצמה, וכי לפני שנכנסה לטיפול נפשי החלה להיות מודעת לזיכרונות של התעללות מינית מצד אביה וכי התעמתה עם הוריה בעניין זה. ג’ניפר פריד לא דיברה בפומבי מעולם על עניין זה עד 1993 ולא הגישה נגד אביה כל תביעה משפטית. למרות זאת, סיפרה באותה הרצאה כיצד מנסים הוריה לפגוע בה, ובמוניטין האישי והמקצועי שלה באמצעות הקרן, וכיצד היא מוענשת על ידי הוריה בגלל זיכרונותיה.

יחד עם ד”ר פמלה פריד יסד את קרן תסמונת הזיכרון השגוי ד”ר רלף אנדרווג’ר, פסיכולוג שהרבה להעיד כעד מומחה בהגנת אנשים שהואשמו בהתעללות מינית בילדים. ב-1991, נתן ד”ר אנדרווגר ראיון לכתב העת ההולנדי “פדיקה (Paidika): כתב העת לפדופיליה” (פדופיליה = משיכה מינית לילדים). בראיון זה, שקטעים ממנו דווחו על ידי לורנס (5), אמר אנדרווג’ר שעל פדופילים לטעון באומץ בזכות בחירותיהם המיניות, וכי זכות זו היא רצון האל. בראיון הכתוב עודד ד”ר אנדרווג’ר את הקוראים לקחת סיכונים ולטעון בפומבי שפדופיליה היא דבר טוב. בעקבות סערה ציבורית שקמה לאחר שנודעו דבריו נאלץ האיש להתפטר מהועד המייעץ של הקרן. אשתו, שרואיינה לאותו מאמר והביעה דעות דומות, עדיין מחזיקה במינוי בועד המנהל של הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי.

סימוכין

1.  Loftus,  E.  (March,  1993). Repressed memories of  childhood trauma: Are they genuine? The Harvard Mental  Health Letter, 9, No. 9.

2. Spiegel, D. (1993).  Dissociation  and  trauma, in Dissociative  Disorders  (D.,  Spiegel,  Ed.),  Lutherville: The Sidran Press.

3.  Herman, J.L. & Harvey, M.R. (April, 1993). The false  memory debate: Social science or social backlash? The  Harvard Mental Health Letter, No. 10.

4.  Freyd,  J.J.  (1993).  Theoretical  and  personal  perspectives  on  the delayed memory debate. Paper  presented at the Center for Mental Health at Foote Hospital, August 7.

5. Lawrence,  L.R. (1993). What they said: Interview:  Hollida Wakefield and Ralph Underwager, Paidika, Winter  1993. Moving Forward, 2, No. 4.