חשיפת ילדים לאלימות בין הורים היא סוג של התעללות
פרופ’ אלי זומרלמרות שמסתמנת הכרה בשנים האחרונות כי הזנחה רגשית והתעללות נפשית הם נפוצים יותר ומזיקים אף יותר מהתעללויות גופניות ומיניות, לא מצאתי בספרות המדעית הסכמה ביחס להגדרה חד משמעית של התופעה. קל יחסית להעריך נזק נפשי אצל ילדים. ניתן להעריך את מצבם באמצעות מבחנים פסיכולוגיים ושאלונים מתוקננים, ולהשוותם לנורמות ידועות. אתגר מסובך יותר טמון בהגדרה אופרציונלית של מה היא התעללות נפשית שעלולה ליצור נזק לילד.
שבעה סוגים של פעולות מזיקות מצד דמויות הוריות או מטפלות אופיינו בספרות המדעית:
• דחייה – ביטוי פעיל של דחייה, בניגוד להתעלמות סבילה מהילד. לדוגמה, התייחסות לילד כאל שעיר לעזאזל, דחית בקשה או צורך בולט מצד הילד לעזרה.
• השפלה – פעולות המפחיתות מערך הילד. למשל, הטחת עלבונות, בטויי זלזול, הלבנת פנים בציבור.
• הפחדה – פעולות או איומים העלולים לגרום לילד חרדה ופחדים רבי עוצמה. למשל, לעזוב ילד קטן לבד בבית חשוך, חשיפה של ילד לטראומטיזציה של אחרים, איומים על הילד בפציעה או רצח.
• בידוד – פעולות המפרידות בין הילד לאחרים. לדוגמה, נעילתו לבד בחדר, מניעת קשרי גומלין עם אחרים מחוץ למשפחה.
• חבלה בתהליך החיברות או השחתה – פעולות המהוות עבור הילד תהליך למידה או עידוד להתנהגויות שיש בהן פוטנציאל מיידי או עתידי לפגיעה עצמית או לפגיעה באחרים או בערכים מקובלים, כמו הנחלה של ערכים גזעניים, הנחלה של מודלים התנהגותיים אלימים, עידוד הילד לפעילות לא חוקית.
• ניצול – מצבים שבהם נעשה בילד שימוש לשם טובת הנאה אישית או רווח כספי. למשל, הטרדה מינית, התייחסות אל הילד כאל משרת או כדמות הורית חליפית.
• מניעת תגובתיות רגשית – מחדלים שבהם הדמות המטפלת היא מנותקת, בלתי מעורבת ונמצאת בקשר גומלין מינימאלי עם הילד.
חוקרים סוברים שהתפתחות של אישיות בריאה תלויה בהשגת יעדים התפתחותיים קריטיים כמו: יצירת התקשרות עם דמויות הוריות (attachment), או פיתוח אמון בסיסי בבני אדם. חבלה של ההורים בהשלמת מטלות התפתחותיות כאלה פוגעת בהתפתחות הנפשית התקינה של הילד. למרות שהמדע לא מסוגל עדיין להצביע על התוצאות המיוחדות של סוגים ספציפיים של התעללות נפשית, עומדים כיום לרשותנו תוצאות מחקר אודות ההבדלים בין ילדים שלא חוו התעללות נפשית לבין כאלה שפגעו בהם פגיעות נפשיות. ילדים שחוו התעללות נפשית מגלים יותר קשיים בהתקשרות, בגיבוש תחושת ה”אני” שלהם, ביצירת קשרים עם ילדים אחרים ובהסתגלות לבית הספר.
נשאלת השאלה האם ניתן לכלול, במסגרת הגדרה של התעללות נפשית, גם אירועים שאינם בהתייחסות ישירה אל הילד, אלא אירועים שאליהם נחשף הילד? אם מוסכם שרק אירועים המערבים ישירות את הילד יחשבו להתעללות נפשית בו, הרי שאין לכלול במסגרת זו חשיפה של ילד לאלימות בין ההורים. מצד שני, ברור שלאלימות בין ההורים יש השפעות עמוקות על נפשו של הילד. אם כך, ראוי להתייחס למחדל בשמירה על הילד מפני מראות וקולות האלימות בין הוריו, כפגיעה של ממש בו. ואכן, מאמרים בכתבי עת מובילים בתחום העבודה הסוציאלית הצביעו על ילדים של הורים שבינם יש אלימות, כעל קבוצת סיכון. בין הנזקים שנמדדו, מצאתי קשיים בתקשורת, פיתוח דימוי עצמי פגום ופגיעה בכשורי התמודדות ובמיומנויות של פתרון בעיות. נראה כי לאלימות בין הורים השפעה שונה על בנים ועל בנות. בנות הגדלות בבית כזה אופיינו כפסיביות, מופנמות ומסוגרות ואילו הבנים אופיינו בהפרעות התנהגות ובתוקפנות. במחקר מעקב של 40 שנה, דווח כי 45% מקרב ילדים שגדלו בבתים שבהם הייתה אלימות בין ההורים פיתחו הפרעות הסתגלותיות חמורות בבגרותם, כגון: אלכוהוליזם, התנהגויות עברייניות ומחלות נפש.
לסיכום, נראה שהספרות המדעית תומכת בקביעה שחשיפה של ילדים לאלימות בין הוריהם עלולה לגרום להם נזקים נפשיים חמורים וארוכי טווח.