הטרדה מינית במקום העבודה
פרופ’ אלי זומרהבעיה של הטרדה מינית הגיעה למודעות האזרחים בצפון-אמריקה בשנת 1991. ביולי באותה שנה, פרסם מגזין החדשות TIME ראיון עם פרנסס קונלי, נוירולוגית-מנתחת שהתפטרה מאוניברסיטת סטנפורד תוך שהיא מאשימה את הקולגות שלה ב-25 שנים של חוסר רגישות והטרדה מינית. שלושה חודשים מאוחר יותר, האשימה הפרופסור למשפטים אניטה היל את השופט קלרנס תומאס, שמינויו הוצע למשרת שופט עליון, ביצירת אווירת עבודה עוינת וטעונה בגוונים מיניים לא הולמים. אמריקה כולה צפתה בטלוויזיה באוקטובר 1991 כיצד נחקר השופט תומאס על ידי סנאט ארצות הברית בהאשמות של הטרדה מינית. מקרים מפורסמים אלה אילצו גם את הארגונים המקצועיים בבריאות הנפש לתת את דעתם לתופעה. ואכן, באותו חודש אוקטובר של 1991 פרסמה הסתדרות הפסיכיאטרים האמריקאית הצהרה שהתייחסה להטרדה מינית כאל “התנהגות הרסנית שעלולה לגרום לבעיות פסיכיאטריות עמוקות אצל קורבנותיה” (1991 ,APA).
גם בישראל החלה להסתמן עליה במודעות ביחס לבעיה באותה תקופה. ידוע לי כי בשנים 1991-1992 נפתחו 16 תיקים במשטרת ישראל בשל עבירות של הטרדה מינית בעבודה, לפי חוק העונשין. ב- 1993 העלתה ח”כ יעל דיין את הנושא על סדר היום לדיון בכנסת ומסרה כי ב-95% מהמקרים, המוטרדות הן נשים, ורק ב-5% הנשים הן אלה שמטרידות את הגברים. מגמה דומה מתבררת מתוך ניתוח הפניות בנושא הטרדה מינית בעקבות מסע הסברה שערך האגף למעמד האישה בנעמ”ת בתחילת 1994. מרכיב התלונות על הטרדה מינית בעבודה הגיע ל-20% מכלל הפניות באותה תקופה. כל המתלוננות היו נשים. בשיחה שקיימתי עם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה, נמסר לי שכ-5% מכלל הפונות למרכז הן נשים המבקשות תמיכה וסיוע למצוקתן הנפשית עקב הטרדה מינית.
באחרונה מתמודד גם צה”ל עם הבעיה. ביחידות הופץ קוד אתיקה האוסר הטרדה מינית כדי להבהיר לגברים המשרתים מהי התנהגות הולמת איש צבא. חיילות וקצינות אינן מוכנות לספוג עוד התנהגויות פוגעות ואנשי הצבא מתבקשים ליתן דין וחשבון על התנהגותם האירוטית הבלתי רצויה כלפי נמוכות מהם בדרגה. גם המחוקק הבין את הבעייתיות המיוחדת שבייחסי הכוח שבין ממונה לכפופה לו ושינה, זה מכבר, את חוק העונשין כך שיקבע כי אפשר להרשיע אדם בביצוע מעשים מגונים אפילו אם נעשו בהסכמת המתלוננת אם היה במקרה זה ניצול מרות ביחסי עבודה.
הטרדה מינית הוגדרה על ידי הועדה לשוויון הזדמנויות בתעסוקה בארצות-הברית (1980 ,EEOC) כדלהלן:
“מחווה מיניות, חיזורים עם גוון מיני, בקשות לטובות הנאה מיניות והתנהגות מילולית או גופנית בעלת אופי מיני שאינם מתקבלים בברכה יהוו הטרדה מינית כאשר: 1) כניעה להתנהגות כזו הופכת במפורש או במרומז כתנאי להמשך העסקתו של הפרט, 2) כניעה להתנהגות כזו או דחייתה משמשים כבסיס להחלטות תעסוקתיות הנוגעות לפרט, או 3) כשלהתנהגות כזו מטרה או תוצאה של הפרעה בלתי סבירה לביצועי הפרט בעבודה, או כשנוצרת כתוצאה מהתנהגות זו אווירת עבודה מאיימת, עוינת או פוגעת”. שני המצבים הראשונית שתוארו לעיל מתאימים למה שכונה אצל מקקינון (,Mackinnon 1979) “QUID PRO QUO”, צורה של הטרדה מינית שבה מוצע כי היענות תינתן בתמורה להזדמנות תעסוקתית או אקדמית. הכפייה שמאחורי חיזור-לכאורה כזה נחשפת על ידי פעולות התגמול שבאות לאחר הסירוב להיענות.
בעוד שברור שחומרת ההתנהגות היא המשתנה החשוב ביותר שיקבע אם התנהגות תיתפס על ידי הקורבן כהטרדה מינית או לא (1987 ,Wiener & Thomann), הרי שיחס הכוחות בין המבצע לקורבנו הוא גורם חשוב ביותר ביצירת המצוקה (1990 Larnts & ,Terpstra ,Baker ). התנהגויותיו של מטריד נשוי ומבוגר יותר, נתפסות כפוגעות יותר מהתנהגויות דומות מצד מטריד פנוי וצעיר יותר. הטרדה מינית היא התנהגות המונעת על ידי צורך בכוח ושליטה ואינה ייחודית, על כן, למערכת יחסים ספציפית. זהו דפוס אישיותי של המטריד, שבדרך כלל מאופיין בנטייה להיטפל למספר נשים באופן סדרתי, במקביל או בשני האופנים גם יחד (1994 ,Russell & Charney).
מבחינה אפידמיולוגית, התופעה נפוצה כנראה יותר ממה שניתן היה לקוות. לדוגמה, מחקר-על שסקר נתונים שנאספו במחקרים שונים במוסדות להשכלה גבוהה בארצות-הברית הסיק ש-30%-20% מהסטודנטיות עוברות הטרדה מינית מצד המרצים שלהן (1984 ,Weiner & Dziech) . למרות הנפיצות הגבוהה של התופעה, שיעור ההגשה של בקשות לסיוע משפטי והגשת תלונה ביחס להטרדה מינית הוא נמוך ביותר. ההערכה מצד גורמים פדרליים בארצות הברית שלא יותר מ-11% מהנפגעות, מדווחות על הטרדה לגורמי הנהלה בכירים יותר, וכי רק 2.5% מהנפגעות יוזמות הליך קובלנה רשמי (United 1988 ,States Merit Systems Protection Board).
ישראל היא אמנם חברה מערבית והטרוגנית כדוגמת ארצות-הברית, אך המודעות הציבורית בעניין שיוויו הזדמנויות בין המינים והטרדה מינית במקום העבודה היא נמוכה ביותר. לדעתי, הנתונים האפידמיולוגים שנאספו בארה”ב משקפים גם תהליכים דומים בישראל. יחד עם זאת, בגלל מודעות ציבורית נמוכה יותר בארץ, ובהעדר תקדימים משפטיים מרתיעים, להערכתי, התמונה בארץ בהשוואה לנעשה בארה”ב, היא נפיצות גבוהה יותר של התופעה במקביל לשיעורי דיווח והגשת קובלנה נמוכים יותר.
בראיון לכתב-העת “מיז” בפברואר 1992, הסבירה הפרופסור אניטה היל שהיא שתקה במשך 10 שנים של הטרדה מינית משום שלא רצתה לסכן קריירה ארוכה ומוצלחת, שבה השקיעה כה רבות, ומשום שחששה שיבולע לה אם תחשוף את התנהגות הממונה המכובד שלה.
במאמר מיוחד שפורסם ב-1994 בכתב-העת האמריקאי לפסיכיאטריה (,Russell & Charney 1994) נדונו סיבות אפשריות נוספות לשיעור הנמוך של הגשת תלונות מצד קורבנות של הטרדה מינית. למשל, תהליך הגשת התלונה מתאים כנראה יותר לסגנון גברי של פתרון קונפליקטים, מאשר לסגנון נשי הנוטה יותר לשאוף לפתרון חלוקי הדעות באופן לא כוחני. תהליך המאבק המשפטי שבו האשם מוענש, פועל בניגוד לאתוס הנשי של חמלה אמפתית, טיפוח מערכות יחסים ושמירה עליהן, ומתאים יותר לסוציאליזצית המאבק והכוח שעוברים הגברים בחברה. אחת האמונות הרווחות בציבור היא שהטרדה מינית אינה אלא ביטוי של נקמנות נשית, וכי תגובה מלינה להתנהגויות הנדונות מעידה אולי על היעדר חוש הומור, משום שמדובר, כביכול, בהתנהגות חיזורית בלתי מזיקה במהותה.
הספרות הקלינית והמחקרית שפורסמה בנושא סוברת אחרת. סקרים מראים שמעל 90% מהנפגעות סובלות ממצוקה נפשית משמעותית המתבטאת בתסמינים של פחד, כעס, דיכאון, התקפי בכי, אובדן תחושת הערך העצמי, רגשות ניכור, השפלה ותחושות של פגיעות ואין-אונים. תגובות נפשיות אלה מלוות לעתים תכופות בכאבי ראש, שינויים בתיאבון ובמשקל הגוף, והפרעות שינה (1997 ,Martin & Rosen ;1984 ,Stewart & Loy ,.I.J ,Avner ;1993). שלוש שנים של ניסיון קליני עם נפגעות הטרדה מינית סוכמו על ידי סליסברי ואחרים (1986 ,Salisbury et al) במאמר שמפורסם בכתב העת Psychotherapy . במאמר זה מתארים המחברים את התפתחות התגובות הנפשיות אצל קורבנות: בתחילה הן מגיבות בספיקות עצמיים ובלבול. חלקן חשות אשמה וחושדות שבלי משים אולי הן עצמן עודדו את ההתנהגות הפוגעת. רבות מהנפגעות מנסות להתעלם מהמתרחש, אך כשההטרדה המינית ממשיכה, מתחיל עלות אצלן החשש מההשלכות השליליות האפשריות של המצב שנוצר. החרדה, מתפתחת לעתים לדכדוך ולדיכאון והביטחון העצמי עלול להישחק עד משבר נפשי של ממש. במצב זה נוטים המעסיקים להעביר בקורת שלילית על רמת הביצוע של הנפגעות בעבודה. בשלב זה, עשויות חלק מהנפגעות להכיר בעוול שנגרם להן, ומיעוט קטן בינן מנסה לפעול כדי להגן על זכויות האזרח שלהן. רבות מקורבנות ההטרדה המינית שעליהן דווח במחקר זה, מביעות מרירות והתפכחות צינית מן המוסדות, הארגונים והאנשים שכה אכזבו אותן.
שלושים ושלושה אחוזים מנפגעות הטרדה מינית שהשתתפו בסקר פדרלי אחר בארה”ב (1988 ,United States Merit Systems Protection Board) חשו שתהליך הגשת התלונה החמיר את מצבן וגרם להן לחוות מחדש חווית קורבן שהתבטאה בנקמת הפוגע, תגובת סולידריות של עמיתיו, התגובה הממסדית המאכזבת, היעדר תמיכה מחברים לעבודה והתוצאות המאכזבות של תהליך הקובלנה הממושך. גורם אחר שמרתיע נשים מלהתלונן על תקיפה או הטרדה מינית קשור בצורך לשוב ולשחזר אירועים קשים ומשפילים, לעבור חקירה נגדית שעלולה להיות פוגעת ולא אמפתית ובמיוחד בקושי לעמוד שוב מול הפוגע.
אחד מדפוסי ההגנה האופייניים של קורבנות טראומה הוא כניסה לקיהיון רגשי, עמעום התחושות, התנתקות וכניסה לריחוף. אנשים הנתונים במצב כזה עשויים לתפקד היטב ולהראות כמי שנטולים כל מצוקה. הפחדים הנחווים בעת החשיפה לגירוי המאיים מופרדים מן התודעה ולכן עלול להתקבל הרושם המוטעה שהנפגעת אינה סובלת, או אף נענית לתהליך המאיים. הנפגעת המחליטה להתלונן על העוול שנגרם לה, פועלת בניגוד לאינסטינקט ההישרדות המורה לה להימנע מהסיטואציה בגלל החשיפה הבלתי נמנעת לגירויים מאיימים. אחד המאפיינים האבחוניים של תופעות נפשיות פוסט-טראומטיות הוא ניסיונות להימנע ממחשבות, רגשות, שיחות, פעילויות, מקומות או אנשים שעלולים לעורר זיכרונות הקשורים באירועים קשים. לא כל הנפגעות מסוגלות להפעיל מנגנוני הגנה של נתק נפשי בעת תהליך ההעדה ולכן רובן מעדיפות לוותר על תביעתן לעשיית צדק. מסיבה זו המלצתי בעת עדותי בשנת 1994 בפני ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת לשנות את סדרי ההעדה של נפגעות תקיפה מינית ולאפשר להן להעיד שלא בנוכחות הנאשם.
קיימת הסכמה בקרב מומחים בתחום הטראומה מדגישים כי ניצול ופגיעה הנעשים בתוך הקונטקסט של יחסי סמכות ומרות יוצרים עיוותים קוגניטיביים בכל הנוגע לייחוס האחריות והאשמה (למשל: הרמן,1997). התניות פסיכולוגיות מזמן הילדות, חינוך ואינדוקטריניזציה תרבותית יוצרים אצל קורבנות רבים קושי בהגדרת זכויותיהם מול דמויות סמכות. הדפוס הפסיכולוגי-תרבותי הקובע שההורה ולאחריו כל דמויות הסמכות הם דמויות צודקות, טובות ומיטיבות, מעורר קושי כאשר דמות הסמכות (שעליה סומך הקורבן ובה הוא גם תלוי), היא דמות פוגעת. קורבנות של מערכות יחסים טוטליטריות מגיבים, לעתים תכופות, בתחושה שמשהו אצלם לוקה אם הם זוכים ליחס פוגע. הטרדה מינית והתעמרות מצד הממונה הפוגע עלולים ליצור תחושות אשם כבדות אצל הקורבן, במיוחד אם הפוגע מוערך כאדם בעל יוקרה ומוניטין העולים בהרבה על אלה של הקורבן. כלומר, החשיבה התת-מודעת אצל הקורבן במצב כזה אומרת:
1. X הוא אדם בעל מעמד ויוקרה מוכרים.
2. לי אין מעמד ויוקרה כמו שלו.
3. X מתייחס אלי באופן משפיל.
4. לא יכול להיות שX- שפל בגלל שאני מקבלת את – 1.
5. מסקנה: אני ראויה ליחס משפיל.
חוות דעת תיאורטית זו עוסקת בתהליכים הפסיכולוגיים המלווים מערכות יחסים של הטרדה מינית. הנזקים הנפשיים הצפויים לקורבנות יחסי העסקה כאלה עלולים להיות ניכרים. אני נוטה להסכים עם אחרים העוסקים בנושא, כי יש מקום להכיר בהטרדה מינית כגורם לחץ פסיכוסוציאלי המצדיק דרוג של 4 (חמור) עד 5 (קיצוני) במגדיר ההפרעות הפסיכיאטריות IV-DSM (8,11). לאחר דורות, שבהם הטרדה מינית לא נחשבה לנושא ראוי להתייחסות מקצועית, גוברת ההכרה בקרב מומחים בבריאות הנפש שהתנהגות פוגעת זו מהוה חלק מיחסי הכוח בין גברים לנשים (ובין חזקים לחלשים יותר) בחברה, ועלולה ליצור טראומה נפשית בקרב קורבנותיה.
יש לקוות כי החברה בה אנו חיים תשכיל לעודד את הנפגעות להתלונן, תעמוד מאחוריהן במאבקן נגד הדיכוי שלו הן נתונות ותדע להעניש את הפוגעים ונותני חסותם.
ביבליוגרפיה:
הרמן, ג’. ל. (1997). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
American Psychiatric Association Statement on Sexual Harassment, (Oct. ,15 1991). New Release 19-91 , Washington, DC , APA Office of public Affairs.
Avner, J.I. (1993). Sexual Harassment: Building a Consensus for Change. Albany, NY: The Governor’s Task Force on Sexual Harassment.
Baker, D.D ., Terpstra, D.E. and Larnts, K. (1990). The influence of individual characteristics and severity of harassing behavior on reaction to sexual harassment. Sex Roles, 22 .305-325
Charney, D.a. and Russell, R.C (1994). An overview of Sexual harassment. American Journal of Psychiatry, 151(1), 10-17
Dziech, B., Weiner , L.(1984). The Lacherous Professor. Boston: Beacon Press
Equal Employment Opportunities Commission: Guidelines on discrimination because of sex (1980). Federal Register, 45(219), .74676-74677
Loy, P.H. and Stewart, L .P. (1984). The Extent and effects of sexual harassment on working women. Sociological focus . 17(1), .31-43
Mackinnon, C.A. (1979). Sexual harassment of working women. New Haven, Conn: Yale University press.
Rosen, L.N. & Martin L. (1997). Psychological effects of sexual harassment, appraisal of harassment, and organizational climate among U.S. Army soldiers. Journal of Applied Psychology, 82(3), .401-415
Salisbury, J., Ginorio, A.B. , Remick H. and Stringer, D.m. (1986). Counseling victims of sexual harassment. Psychotherapy, 23, 316-324
Thomann, D.A. and Wiener, R.C. (1987). Physical and Psychological causality as determinants of culpability in sexual harassment cases. Sex Roles, 17 573-59.1
United States Merit Systems Protection Board (1988). Sexual harassment. In the federal workplace: an update. Washington , Dc: US Government Printing office.