אמנזיה דיסוציאטיבית היא אובדן היכולת להזכר במידע שאי אפשר להסבירו בשכחה רגילה. מדובר באובדן זיכרון שאיננו על רקע חבלה פיזית במוח, מחלה או שימוש בתרופות או סמים. מדובר באובדן זיכרון מסיבות נפשיות.
הביטוי אובדן זיכרון בהקשר זה איננו מדוייק. ביטוי מדוייק יותר יהיה: חוסר יכולת לשלוף את הזיכרון ולהנגיש אותו אל ההכרה המודעת. כלומר, שם התואר דיסוציאטיבי (ניתוקי) מבהיר שהמידע קיים, אבל מאוחסן במוח באופו שהופך אותו בלתי זמין להכרה המודעת
יחד עם זאת, יכול להיות מצב שבו לאדם יש בעיות בהזכרות בפרטי אירוע שעבר, לא בגלל קשיים בשליפה של פרטי הזיכרון, אלא בגלל שהזיכרון לא קודד כראוי מלכתחילה. כלומר, באנלוגיה לאחסון זיכרון במחשב, לא מדובר באובדן מידע בגלל שאיננו יודעים באיזו תיקיה שמרנו את הקובץ (זה דומה יותר לאמנזיה דיסוציאטיבית שבה הזיכרון קיים אבל ממודר בנפש כך שאינו זמין לשליפה) – אלא במצב שבו הקובץ פגום, לא שלם, או לא נשמר במחשב כלל. במצב כזה, המידע החלקי שאנחנו שולפים, מבטא בעיות בהכנסת החומר למחשב ולא בעיות בדליית החומר מזכרונו. גם במציאות יתכנו מצבים שבהם איננו מקדדים את המידע בצורה איכותית בזכרוננו. למשל, יתכן שבעת קריאת בלוג זה אינכם מקדדים כראוי את המידע ביחס לקולות הנשמעים בביתכם או ברחוב. זה אומר שלא תוכלו להזכר במה שמעתם בעת הקריאה, אפילו לא תחת היפנוזה או רענון זיכרון עם “סם אמת”. פשוט לא ניתן לשלוף את מה שלא קודד ולא נשמר מראש.
גם במצבי טראומה, הנפגעים לא תמיד שמים לב לכל הפרטים בסביבתם. למשל, פקיד בנק שמוסר עדות במשטרה לאחר שוד מזויין עלול לא לזכור את תווי פניו של השודד או את פרטי לבושו משום שהתמקד בעת השוד בקנה האקדח שכוון אל פניו. בעת סכנה הנפגע אוסף את המידע הרלבנטי ביותר להשרדותו. צבע חולצתו של השודד או מבנה אפו היו הרבה פחות חשובים להתמקדות בעת הסכנה מאשר קדח הקנה של האקדח, שעלול היה להביא את מותו. באופן דומה, גם שורדות של התעללות מינית, עלולות שלא לזכור לעולם פרטים חשובים ממסכת הפגיעות שעברו, פשוט משום שלא קודדו כראוי. אם הקשב הוסט אל הקולות בחצר הבית כדי לא לשים לב לזהות הפוגע ולמהות פגיעתו, הרי שלעולם לא ניתן יהיה להזכר בפרטים אלה. אם מוקד הקשב בעת התקיפות היה בכאב הגופני והעיניים היו עצומות או ממוקדות בעץ שמחוץ לחלון כדי לא לראות את מה שקורה- הרי ששום חקירה או טיפול פסיכולוגי לא יוכלו לשלוף את מראה הפנים של התוקף ואת זהותו.
משמעות הדברים לעיל היא, שעל אף שברור לנפגעות רבות שהן עברו בעברן מסכת פגיעות קשות בילדותן, רסיסי המידע שעומדים לרשותם עלולים להשאר תמיד מקוטעים. שורדות כאלה, “יודעות” את מהות הפגיעה שחוו אבל יתקשו תמיד לדעת הכל. בעיות זיכרון כאלה, כאמור, אינן משקפות תמיד קשיים בשליפת הזיכרון. כשהזיכרון לא קודד כראוי מלכתחילה,הוא גם לא ישלף במלואו.